תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
העתק מודרני של הכתובת "תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי" ברומא (2008)
הכתובת "תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי" שבאניקרה

תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי[1]לטינית: Res Gestae Divi Augusti) הוא דיוקן עצמי ופירוט ההישגים של אוקטוויאנוס – לימים אוגוסטוס, הפרינקפס הראשון של רומא, הכתוב בגוף ראשון.

הטקסט לא נכתב כאוטוביוגרפיה, אלא כתיאור תעמולתי של הפרינקפס כראשון בעם הרומי (Populus Romanus). בתחילת הכתובת יש הקדמה קצרה, גוף הכתובת מכיל 35 פסקאות ולבסוף יש נספח. הפסקאות מקובצות לפי נושאים וניתן לחלקן בצורה הבאה: פסקאות 14-2 מתארות את הקריירה הפוליטית של אוגוסטוס; פסקאות 24-15 מתארות את מעשיו ותרומתו למען הציבור; פסקאות 33-25 מתארות את הישגיו הצבאיים והדיפלומטיים; ופסקאות 35-34 מסכמות את יחסו של העם הרומי למעשיו של אוגוסטוס. הנספח (שייתכן כי לא נכתב בידי אוגוסטוס) כתוב בגוף שלישי ומונה את ההוצאה הכספית של אוגוסטוס לטובת העם הרומי, לבניית מבני ציבור ולשיקומם וכן לעזרה לקהילות שנפלו קורבן לאסונות טבע.

הטקסט פותח בתיאור השתלבותו של אוקטוויאנוס בפוליטיקה של הרפובליקה הרומית המאוחרת בגיל תשע עשרה (לאחר רציחתו של אביו המאמץ יוליוס קיסר), בה מילא תפקיד "על דעת עצמו" ו"על חשבונו". המהלך שהתחיל אוקטוויאנוס ביוזמתו בגיל תשע עשרה קיבל במהרה את ברכתו של הסנאט הרומי – אף כי הברכה ניתנה בכפייה ולא מרצון. משם ממשיך אוגוסטוס ומפרט את כל המשרות והתפקידים שהסנאט והעם הרומי הפקידו בידיו: אף אחד לפניו לא השיג עמדה דומה במדינה הרומית, אף אחד אחר לא השיג ניצחונות רבים כל כך, או קיבל כבוד רב כל כך.

בשנה השבעים ושש לחייו, זמן קצר לפני מותו ולאחר שסיים להכניס את התיקונים האחרונים בטקסט של הכתובת, עדיין היה אוגוסטוס הדמות הדומיננטית ללא עוררין בזירה הפוליטית.

תחת הנהגתו של אוגוסטוס הגיעה האימפריה לשיא עוצמתה, יציבותה ויוקרתה – הן בפנים והן בחוץ. לשטחיה הגיעו משלחות מעמים רחוקים כדי לחלוק לה כבוד, כגון משלחות מהרי הקווקז, מעבר לנהר דון ומהודו. הסנאט והעם הרומיים הביעו את הכרתם בהישגיו בייסוד תוארי כבוד במיוחד עבורו: הסנאט העניק לו את השם "אוגוסטוס" ועיטר את דלת ביתו בדפנה ובכתר האזרחי; בבית הסנאט (Curia Iulia) הוצב מגן זהב בו נחרטו מעלותיו של אוגוסטוס: גבורה (Virtus), חנינה (Clementia), צדק (Iustitia) ואדיקות (קיום החובות בין האדם לאלים ולחברו - Pietas). קיומן של מעלות אלו באוגוסטוס הן ההצדקה לדרגה הייחודית שלו במדינה, והוא אף הוכר כ"אב האומה" (Pater Patriae). עד סוף חייו נבחר אוגוסטוס 13 פעמים לקונסול ו-21 פעמים התקבל כאימפרטור (Imperator – מפקד מנצח).

אוגוסטוס

כל שרידי הכתובת נמצאו בפרובינקִיַת גלטיה שבאסיה הקטנה. חלק גדול מהטקסט החרוט בכתובת היה מוכר להם: מעשיו העל־אנושיים של אוגוסטוס סופרו שוב ושוב. פקידים פרובינציאלים בכל מקום במחוז העבירו החלטות לכבוד שליטם הרחוק והציבו את פסליו במקומות מכובדים. ליד פסלים אלו הוקמו מזבחות. ולפניהם התכנסו תושבי המחוז מדי שנה כדי להישבע אמונים לו ולילדיו, תוך שהם מבטיחים להגן עליו ולוּ גם במחיר חייהם.

רקע היסטורי וחשיבות הכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם של מזבח רומי

שלושת המקורות העיקריים אודות תקופתו של אוגוסטוס הם כתביהם של קסיוס דִיוֹ (Cassius Dio),‏[2] סווטוניוס (Suetonius),‏[3] והכתובת הנוכחית.‏[4] מקריאה בשניים הראשונים ניכר שסווטוניוס – וייתכן שאף היסטוריונים רומאים אחרים – נעזרו בכתובת המקורית, או בעותקים ממנה בארכיבים האימפריאליים ברומא בבואם לכתוב את ההיסטוריות שלהם.

יתרונה של הביוגרפיה שכתב סווטוניוס הוא בהצגתם של מקורות העוינים לאוגוסטוס, כגון מכתבים ו"עקיצות" שנכתבו על ידי אנטוניוס ואחרים, כמו גם ציטוטים ומובאות ממסמכיו של אוגוסטוס עצמו.‏[5] אף על פי כן, קשה עד בלתי אפשרי להשתמש בביוגרפיה זו ליצירת רצף היסטורי. גם לחיבורו של קסיוס דיו, למרות חשיבותו ביצירת רצף היסטורי לתקופתו של אוגוסטוס, מגבלות חמורות, זאת בעיקר משום שדִיוֹ מושפע מנקודת מבטו במאה השלישית לספירה, מרצונו לתאר את אוגוסטוס כשליט אידאלי, ולאור החרות הספרותית שנטל לעצמו.‏[6] בעיות אלו מונעות יצירת רצף זמנים אמין של האירועים הפוליטיים בזמנו של אוגוסטוס, כאשר אפילו באירועים מרכזיים, כמו "הקנוניה של מוּרֵנָה" (Aulus Terentius Varro Murena)‏[7] רב הנסתר על הנגלה לחוקר המודרני.

הכתובת‏[8] אינה פותרת בעיות אלו כיוון שאף היא אינה מדייקת בתיאור תקופתו של אוגוסטוס. למרות זאת היא כונתה בידי החוקר הגרמני המוערך מומסן "מלכת הכתובות",‏[9] והיא מאפשרת להבין טוב יותר את תקופתו של אוגוסטוס ממספר סיבות:‏[10]

הכתובת מאפשרת הצצה לחשיבה הפוליטית של אוגוסטוס במילותיו הוא. מהשוואה עם כתובות אחרות, מטבעות, שירה, אומנות וארכיטקטורה, ניתן להיווכח שהנושאים בהם התמקד אוגוסטוס בתארו את קורותיו, אכן ניכרים בחשיבותם במגוון של ספרות וממצאים בני זמנו. אין המחקר מניח שהדבר נובע מהצלחתה של "התעמולה" של אוגוסטוס,‏[11] אלא מהיווצרותה של הסכמה בנוגע לשפה חזותית ודרך ביטוי רשמית, שאומצו על ידי קבוצות רבות ושונות. להסכמה זו שותפים מעמדות גבוהים ברומא העתיקה כגון הסנאט, מעמד הפרשים וגם שכבות העם הנמוכות יותר, בייחוד מתיישבים בפרובינקיות.‏[12]

נושא חשוב אחד המבוטא בשפה דומה הן בכתובת והן בכתובות על מטבעות, בספרות, ב"צוהר לאומות" (porticus ad nationes),‏[13] ובמפתו של אגריפה[14] הוא הנושא האימפריאלי: כיבוש העולם. נושאים אחרים הם חזרה לשלטון תקין ברומא לאחר שנים רבות של מלחמות אזרחים שהעיקו על הרפובליקה המאוחרת, חזרה למנהגי הדת הישנים ושחזורם של מבני ציבור שניזוקו.

טקיטוס על טענותיו של אוגוסטוס בכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמאה שנים לאחר "תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי" דחה ההיסטוריון טקיטוס;‏[15] את כל שתיאר אוגוסטוס בכתובת כדברים שטחיים. טקטיקוס טען שכל אותה רשימה ארוכה של תארים, כיבודים ומעשים אינה אלא קליפה חיצונית. לטענתו, אלו שיעמיקו במהותם האמיתית של חיי אוגוסטוס יגיעו למסקנות שונות מאוד. הם לא יוכלו לשכוח כיצד אוקטוויאנוס, שנודע מאוחר יותר בשם אוגוסטוס, החליף צדדים ללא שום נקיפות מצפון בקרבות הפוליטיים של ימי צעירותו. הם יזכרו כיצד - בלי שום אישור רשמי - גייס חיילים באמצעות שוחד, ובנה את ממשלתו הראשונה בכחש, כביכול למען חזרה למשטר רפובליקני.

לדבריו בין תכונות אופיו נמנו בוגדנות, צביעות כלפי יריביו הפוליטיים, ואכזריות כלפי אזרחים מן השורה — בכל פעם שנקיטה באלו קידמו אותו בחתירתו הבלתי נלאית לצבירת כוח. בסופו של דבר שימוש בהונאה הביאו לניצחון על כולם - כולל מרקוס אנטוניוס ומרקוס איימיליוס לפידוס, בעלי בריתו בהפלת הרפובליקה. למרות השלום ששרר לאחר מכן, אין לשכוח את העלות הגבוהה בחיי אדם - הן מבית והן מחוץ לרומא: אותם חיילים רומיים לאין מספר כמו גם יריביו הפוליטיים של אוגוסטוס שנהרגו. רק חמש שנים לפני מותו של אוגוסטוס נחלו הרומאים תבוסה מבישה ואבדות נוראות כאשר שבטים גרמאנים מחצו את לגיונותיו של וארוס בקרב של היער הטאוטובורגי.‏[16]

טקיטוס מתאר את אוגוסטוס כמנהיג חזק המודע לכוחו – מרחק רב מהדמות האידאלית שצוירה בהצהרות הרשמיות — דמות שכביכול כל מטרותיה הפוליטיות היו מכוונות רק על ידי הדאגה לרווחת העם הרומי. אם מסתכלים מתחת לציפוי של ביטויים נשגבים, האיש הניכר מתיאורו של טקיטוס לוקה מאד מבחינה מוסרית.

גם נאמניו וגם מבקריו מסכימים עם זאת, שאוגוסטוס היה הכוח המניע מאחורי האירועים ברומא בשלהי הרפובליקה הרומית ותחילת תקופת הקיסרות. מאז הרצחו של יוליוס קיסר בשנת 44 לפנה"ס, כאשר נכנס אוקטוויאנוס בסערה לחיים הציבוריים מעולם לא עזב את הבמה הפוליטית. לאחר 30 לפנה"ס כבר לא נותרו לו יריבים.

מטרת הכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת מטרתה של הכתובת, מסמך שכולו קידום עצמי ושיפורסם רק לאחר מותו, העסיקה חוקרים במשך שנים רבות. המחקרים השונים ניסו להסביר איזה סוג של מסמך זה ומה הייתה כוונתו של אוגוסטוס ביצירתו:‏[17] ההשערות שהועלו נעו בין מקבילה לכיתוב על מצבת קבר (Elogium), נאום הצדקה או סנגוריה (Apologia), נאום הכחשה (Eiuratio), עדות פוליטיקאי בערוב ימיו, תיאור המערכת הפוליטית החדשה שיצר, תימוכין ברצון להאלהה‎, ועד לדין וחשבון על דרכי השלטון החדש שיצר.

ככל הנראה להשערה האחרונה משקל יתר לעומת קודמותיה. זאת בהינתן העובדה שבמשך שנות שלטונו הארוכות של אוגוסטוס, שהתפרשו על יותר מחצי מאה, התפתחה שיטת ממשל חדשה שלא תוארה באופן שיטתי בשום מקום. אוגוסטוס רצה להשאיר אחריו דין וחשבון על יצירתו המדינית ובמקומות מספר בכתובת רמז שרומא נכנסה לעת חדשה. לכן יכולה הכתובת להיקרא כתיאורה של התקופה והממשל שנוצר בה: הפרינקיפט (Principate).

לאורך כל הכתובת ניתן הכבוד למסורת הרפובליקנית, ומנהג האבות (Mos Maiorum) הוא נקודת המוצא לרוב או אף לכל פעולותיו של אוגוסטוס. שום תפקיד חדש לא הומצא ושום תפקיד ישן לא בוטל. אפילו מושג הפרינקפס (Princeps) היה קיים בשיח הפוליטי הרומאי. העם והסנאט הרומי ממלאים תפקיד חשוב בניהול המדינה, ומוזכרים כמשתתפים לאורך כל המסמך.

אוגוסטוס מציג את כל המרכיבים האידאולוגיים שעומדים מאחורי המשטר שיצר: גבורה, חסד ורחמים למנוצחים במערכות הצבאיות, חוק, יושר וצדק בעניינים אזרחיים, ואדיקות בענייני הדת. הוא מתאר לא רק כיצד תפקד הפרינקיפט בזמן שלטונו אלא גם את התבנית לתפקודו ופעולתו של משטר זה בעתיד. אוגוסטוס דאג לא רק לעתיד הרחוק, אלא ייתכן שגם ליורשו המידי – טיבריוס. אוגוסטוס מונה במסמך את הפעולות הנכונות שעל הפרינקֶפְּס לבצע ונראה שטיבריוס מילא אחריהן בקפדנות, כמו בארגון מחדש של אספות העם (ה-Comitia), שמירת הגבולות הנוכחיים של האימפריה וזניחת כיבוש בריטניה.

הכתובת ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישיבת הסנאט הראשונה לאחר מותו של אוגוסטוס ב-19 באוגוסט 14, דרוסוס הצעיר, בנו של טיבריוס, הקריא את צוואתו של אוגוסטוס ושלושה מסמכים אחרים שהשאיר אוגוסטוס למשמרת אצל הבתולות הוסטליות.‏[18] מסמכים אלו מתוארים על ידי סווטוניוס‏[19] — כשהראשון כלל הנחיות ללוויה, השני היה צוואתו, השלישי היה "תקציר ההשגים",‏[20] והרביעי כלל "דין וחשבון קצר של כל האימפריה".‏[21][22]

אוגוסטוס ביקש שבכתובת המתארת את מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי תחרט על שני עמודי ארד ותוצב לפני המאוזוליאום שלו שבשדה מארס. השימוש בארד העמיד את הכתובת בשורה אחת עם מסמכים משפטיים ורשמיים אחרים ברומא והעביר מסר של עמידות וקדושה.‏[23] בבחירה בארד, הציב אוגוסטוס את הדו"ח שלו במעמד גבוה, המזכיר את הסמכות המוסרית שניתנת למסמכים שנכתבו על מתכת זו, בהתאם לשאיפתו לשמש דוגמה ומופת מוסריים לחברה.‏[24] עוד בטרם הוצבה ה-Res Gestae לפני המאוזוליאום, זמן מה לאחר מותו של אוגוסטוס בשנת 14 לספירה, הוצב שם עותק שיש של "מגן המידות" (Clipeus Virtutis) שהוענק לאוגוסטוס בשנת 26 לפנה"ס.‏[25] כן נמצאו שרידים של עותק אבן של זר הדפנה שהיה מונח על דלת ביתו של אוגוסטוס על גבעת הפאלאטיום, מה שמרמז שהכניסה לקברו ייצגה את הכניסה לביתו – לפי האמונה הרומית הרווחת שהבית והקבר הם מקומות מגוריהם של החיים והמתים בהתאמה.‏[26]

הישגיו של אוגוסטוס לא היו היחידים שהוצגו מחוץ למאוזוליאום. סדרה שלמה של כתובות הציגה את ההישגים (res gestae) של אחרים במשפחתו, חלקם הוצבו לפני ה-Res Gestae וחלקם מאחוריו. הללו כללו את עמודי הארד שהוצבו בהוראת הסנט בעקבות מותו בטרם עת של גרמניקוס (יורשו של טיבריוס) ב-19 לספירה, ליד עמודים דומים שהוצבו לכבוד גאיוס ולוקיוס שאף הם מתו טרם זמנם.‏[27]

כל הכתובות הללו התמקדו בעיקר בהישגים צבאיים ובכיבושים בנכר, בדומה להתמקדות בנושאים אלו בכתובת, או בלווית אוגוסטוס שם נישאה דמותו, עשויה משעווה, בלבוש של מצביא מנצח ובה הוצגו דמויות העמים שנכבשו על ידי פומפיוס כך שניתן היה לערוך את ההשוואה (המחמיאה) למספר העמים שכבש אוגוסטוס.‏[28]

כתובות נוספות הוצבו על קירות המאוזוליאום ותיארו את הישגיהם הצבאיים של מרקוס ויפסניוס אגריפה, דרוסוס יוליוס קיסר, לוקיוס, גאיוס וגרמניקוס.‏[29] מתקבל על הדעת שלוויות קיסריות היו אירועים שנתנו להמון הנוכח הזדמנות לרענן את זיכרונו בהשגיהם של אוגוסטוס ומשפחתו. בנוסף, ייתכן וכתובות אלו היו באור הזרקורים אף תכופות יותר, קרי בהקרבת הקורבנות השנתית במאוזוליאום בימי השנה למותם של אישים אלו.

אי לכך, אין הכתובת של אוגוסטוס עומדת בפני עצמה, אלא היא חלק מאוסף של כתובות המציג את הישגיהם של יורשיו העתידים, וכעומדת לצידם של שני אובליסקים[30] שהובאו כשלל וכעדות לניצחון על קלאופטרהאנטוניוס). הכתובת של אוגוסטוס מציגה הישגים העולים על כל האחרים, אך יחדיו מייצגות כל הכתובות את הישגיה של משפחת אוגוסטוס. בדרך זו, אוסף הכתובות המוצגות במאוזוליאום תורם ליצירת השושלת האוגוסטיאנית בהציגו לצופה דוגמאות של אנשי מופת ומצדיק את מקומה המיוחס בחברה של משפחת אוגוסטוס.

הכתובת בפרובינקיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתובת לא השתמרה בצורה של מסמך ושום שריד לא נותר ממנה ברומא. הכתובת הגיעה לידינו דרך שלושה עותקים, כולם מהפרובינקִיָה גלטיה שבמרכז אסיה הקטנה.

עותק ה-Res Gestae שנמצא באנקירה (Ancyra) נכתב בלטינית וביוונית, הוצב במקדש לרומי ואוגוסטוס,‏[31] וידוע בשם "האנדרטה מאנקירה" (Monumentum Ancyranum) — מלכת הכתובות לדעתו של מומסן.

עותק נוסף, בלטינית, נמצא באנטיוכיה שבפיסידיה (Pisidian Antioch), קרוב לוודאי בדרך המובילה למקדשו של אוגוסטוס, וידוע בשם "האנדרטה מאנטיוכיה" (Monumentum Antiochenum).‏[32]

העותק השלישי, בגרסה יוונית, נמצא באפולוניה (Apollonia או Sozopolis ב-Pisidia, כיום אולובורלו (בטורקית: Uluborlu) בבסיסו של מקבץ פסלים של אוגוסטוס ובני משפחתו, וידוע כ"האנדרטה מאפולוניה" (Monumantum Apolloniense).‏[33]

העותק החשוב ביותר לשחזור הכתובת השתמר באניקרה. אף שגם הלטינית וגם היוונית שבו ניזוקו, שני המקורות האחרים של הטקסט מאפשרים שחזור חלק ניכר מהטקסט שניזוק בדרגת אמינות גבוהה.

למרות שונוּת מעטה בטקסט בין שלוש הכתובות שהשתמרו, נראה שכולן נובעות ממקור משותף ואין סיבה לפקפק בטענה המועלית במשפט הראשון של הכתובת כי היא עותק של הכתובת שהוצבה ברומא לפי הוראותיו של אוגוסטוס.

כאשר התקבלה ההחלטה להוציא לאור את הכתובת בגלטיה, הכרח היה לייצר גרסה גם ביוונית בנוסף למקור הלטיני. אמנם ניתן היה להציג את הכתובת בלטינית בערים החשובות ביותר, כמו אניקרה, או במקומות בעלי אוכלוסייה גדולה דוברת לטינית כמו אנטיוכיה בה הייתה קולוניה רומאית, אך יוונית הייתה שפת הכתב במזרח הקרוב ולכן צריך היה לתרגם את הכתובת ליוונית עבור רוב הקוראים המקומיים. ייתכן והתרגום הוכן ברומא לפי הוראותיו של אוגוסטוס, אך לאור אי הדיוקים בתרגום, סביר יותר שהתרגום הוכן באופן מקומי.

אניקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכתובת מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי באניקרה, גלטיה

אניקרה (39°55′00″N 32°51′00″E / 39.91667°N 32.85000°E / 39.91667; 32.85000) הייתה בירתה של פרובינקית גלטיה, עיר חדשה שנוסדה על ידי אוגוסטוס עצמו ב-25 לפנה"ס, באתר בו הייתה מצודה חזקה בעבר.‏[34] הכתובת התגלתה לראשונה למערב על ידי אוֹזְ'יֶה חִיסְלֵן דה בוּסְבֶּקֱה (הולנדית: Ogier Ghiselin de Busbecq), מלומד הולנדי שנשלח ב-1555 על ידי פרדיננד ה-II לחצרו של הסולטאן סולימאן הראשון.‏[35]

הכיתוב הלטיני, שהועתק מהמקור ברומא, נכתב בשני חלקים כשכל חלק כולל שלוש עמודות, כל אחת בערך ברוחב של 1.17 מטר הכוללות 54-43 שורות טקסט. החלק הראשון כולל את הפרקים 18-1, השני את הפרקים 35-19 ולאחריהם הנספח. הכותרת נכתבה באותיות גדולות שנפרשו על פני שלוש שורות לאורכן של שלוש העמודות הראשונות ונצבעו בצבע אדום כדי להבליטן, דבר שניכר היה עדיין במאה ה-19 במקומות רבים בכתובת.‏[36]

הכיתוב היווני נפרש על כ-20.5 מטרים, כולל 19 עמודות כל אחת ברוחב של כ-95 ס"מ, הכוללות עשרים עד עשרים וחמש שורות (למעט העמודה האחרונה בת תשע שורות). גם כאן הכותרת נכתבה באותיות גדולות לרוחב הכיתוב.

בדומה לכתובת ברומא, הוזמן הקורא להשוות את מפעלותיו של אוגוסטוס למעשיהם של נכבדים מקומיים. בייחוד חלוקת התבואה בשנים 26-25 לספירה על ידי אמינטס בן גאיזטודיאסטס (Amyntas son of Gaizatodiastes) שניתן להשוותה לחלוקת התבואה לפלבס על ידי אוגוסטוס, בייחוד כשהכתובת היוונית השתמשה במילה הלטינית modius במקום במקבילתה היוונית μέδιμνος.
המקדש בו הוצבה הכתובת הוסב לכנסייה במאה הששית ובמאה ה-15 נוסף לידו מסגד, שינויים שעזרו לשמר את הכתובת.‏[37]

אנטיוכיה שבפיסידיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטיוכיה שבפיסידיה (38°18′22″N 31°11′21″E / 38.30611°N 31.18917°E / 38.30611; 31.18917) נוסדה על ידי האימפריה הסלאוקית במאה השלישית לפנה"ס ונוסדה מחדש כקולוניה של אזרחים רומאים על ידי אוגוסטוס (קולוניה קיסריה Colonia Caesarea) למען יוצאי הלגיונות ה-5 וה-7 בשנת 25 לפנה"ס. אנשי הצבא המשוחררים, אשר היוו את עילית העיר, ניסו לשַמר את קשריהם עם רומא ובחרו אנשים ידועים מהעלית של רומא כמו פובליוס סולפיקיוס קויריניוס (Publius Sulpicius Quirinius) ודרוסוס הבוגר, לשמש כמגיסראטים בעירם. העיר, שכמו רומא משתרעת על שבע גבעות, הציגה עצמה כרומא בזעיר אנפין, עד כדי כך ששכונות בעיר נקראו על שם מקומות ידועים ברומא.‏[38] לכן, נוכל לשער שהצגת ה-Res Gestae בעיר ביטאה את השאיפה לחקות את רומא ולחזק את הקשרים עם הבירה.

הכתובת– בלטינית בלבד, נכתבה על לוחות אבן גיר בעשר עמודות, כשהכותרת נכתבה בארבע שורות מעל שתי העמודות הראשונות. הכותרת נכתבה באותיות בגובה 4.0-1.9 ס"מ לעומת יתר הכיתוב שנע בין 1.8-1.2 ס"מ (כאשר מצורת החציבה נראה כי הלוחות נכתבו על ידי ארבעה סתתים שונים)‏[39] והאותיות נצבעו בצבע אדום.

שִׁבְרֵי הכתובת התגלו לראשונה ב-1914‏[40] על ידי ויליאם מיטשל רמזי (William Mitchell Ramsay). עד היום התגלו כ-270 שברים‏[41] שמצורת שבירתם ניתן להסיק כי הכתובת נשברה בכוונה לחתיכות קטנות עוד לפני כיבוש והריסת העיר על ידי הערבים ב-713 לספירה,‏[42]
בעוד שהמסר האימפריאליסטי מוּתַן בגרסה היוונית שבכתובות האחרות שנמצאו, הגרסה הלטינית (המופיעה כאמור לבדה בגרסה זו) מתאימה בהחלט לקהל היעד – חיילים משוחררים בקולוניה חדשה של אזרחים רומאים.

אפולוניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ידוע הרבה על אפולוניה ‏ (36°10′32″N 29°46′09″E / 36.1755599999997°N 29.7690399999992°E / 36.1755599999997; 29.7690399999992 Apollonia או Sozopolis בפיסידיה, כיום Uluborlu) אך נראה שנוסדה על ידי יוונים במאה השלישית לפנה"ס נוספה לגלטיה תחת שלטונו של אמינטס מגלטיה (Amyntas of Galatia) ומתיישבים רומאים יוּשבו בעיר על ידי אוגוסטוס.

רק שרידים מעטים נותרו מהכתובת באפולוניה: הכתובת הוצמדה למעמד רחב (כ-4.45 מטר) שעליו הוצבו חמש דמויות מהמשפחה הקיסרית.‏[43] בראש הכתובת היו שמותיהם של הפְּסלים ומתחתיהם הכתובת הפרוסה על שבע עמודות, כאשר לא ברור האם הנספח היה חלק מהכתובת.‏[44]

דרכי הפצתה של הכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון ששלושת העותקים ששרדו נמצאו כולם בגלטיה, נשאלה במחקר השאלה כיצד הופצה הכתובת אל מחוץ לרומא.‏[45] שונה הדבר אם ההוראה להפיץ את הכתובת ברחבי האימפריה באה מגוף רשמי, כמו הסנאט, או שההחלטה להציג לראווה את הכתובת הייתה יוזמה מקומית של האוכלוסייה בקולוניות. אלו אינן האפשרויות היחידות: ייתכן גם שהייתה זו יזמה של נציב הפרובינקיה וכיוון שכל העותקים נמצאו בפרובינקיה אחת אפשרות אחרונה זו נראית סבירה.

הכותרות של הכתובות בלטינית: "מתחת כתובים השגיו של אוגוסטוס האלוהי ... כפי שנכתבו על שני עמודי ארד שהוצבו ברומא"‏[46] מעידות שהכתובות לא הסתירו את עובדת היותן מבוססות על מקור ברומא.

ההנחה שרַווחה במחקר הייתה שבהוראת גוף רשמי ברומא, הופצו עותקי הכתובת בכל רחבי האימפריה. בחלקה, הנחה זו התבססה על הדעה שתוכן הכתובת לא יעניין מישהו מחוץ לרומא, כפי שכתב צבי יעבץ: "אין זה סביר שמישהו באניקרה, אפולוניה, או אנטיוכיה, יתעניין ברשימה המשעממת של מעשי המתת,‏[47] הנדבנות,‏[48] אירועי הספורט וההצגות שנערכו ברומא."‏[49] רבים מצביעים על כך שאזורי האימפריה מוזכרים רק בהקשר ליעוד האימפריאלי הרומי, כאשר הם נכבשים או נעשים בני ברית, או כאשר נוצרות בהם פרובינקיות או קולוניות: עניין מועט יהיה למנהיגים הפרובינקיאליים בהתמקדותו של אוגוסטוס בנדיבותו לרומא העיר ולאזרחים הרומאים.‏[50] מכאן מסקנת המחקר הקודמת שרק צירוף מקרים גרם שכל שלוש הכתובות שבידנו שרדו בפרובינקיה אחת.‏[51] אולם, הנחה זו מתבססת על הכיתוב הלטיני בלבד, כיוון שקריאה מעמיקה של הכיתוב היווני מגלה שדבריו של אוגוסטוס מותאמים באמנות לקהל המרוחק מרומא. בייחוד נראה שהנספח נוצר במיוחד עבור הקוראים בפרובינקיות.‏[52]

ניכר שהנספח לא נכתב על ידי אוגוסטוס: ראשית, הוא כתוב בגוף שלישי להבדיל מהגוף הראשון בו כתובה יתר הכתובת.{{הערה|1=Augustus and Alison Cooley, Res Gestae Divi Augusti: Text, Translation and Commentary (Cambridge: Cambridge University Press, 2009), p. 19.|2 בנוסף, גם בתוכנו של הנספח ניכר שינוי בדגש – מן העיר רומא, כאשר אף שרוב ההוצאות המוזכרות רלוונטיות עדיין לרומא, החלק הרביעי ביוונית (אך לא בכיתוב הלטיני) מזכיר עזרה לערים בפרובינקיות שסבלו מרעידות אדמה ומשריפות. עזרה כזו לפרובינקיות מצוינת גם במקורות אחרים.‏[53]

בעיה נוספת בהנחה שהכתובת הופצה בכל רחבי האימפריה היא שככלל, מסמכים לא הופצו בדרך זו: המדינה הרומית לא הפיקה הוראות חובקות אימפריה להפיץ מסמכים בכיתוב על אנדרטאות. אם נבנו כתובות חרוטות כאלו, נעשה הדבר ביזמה של יחידים או קהילות: כאשר מסמך כוון לקהל מסוים, הוא הוצב ככתובת ביוזמה של העילית המקומית. רק במקרים מעטים הורה הסנאט להפיץ מסמכים ככתובות חרוטות. דוגמאות לכך היו הוראותיו של הסנאט להפצה כללית של ה-Tabula Siarensis[54] וההחלטה בנוגע לגורלו של גנאוס קלפורניוס פיסו (Gnaeus Calpurnius Piso): שתי ההחלטות היו בהקשר למותו בטרם עת של גרמניקוס, והקונסולים - בהוראת הסנאט - הדריכו את ראשי הציבור הן באיטליה והן מחוצה לה להראות את הכבוד הראוי בכך שיציבו במקום מרכזי כתובות ובהן יחרט תוכנם של שני המסמכים הללו.‏[55] שתי הדוגמאות הללו להפצה כללית הן חריגות ובהקשר היסטורי מיוחד: באותו הזמן (שנת 20 לספירה) ניסה הסנאט לתמוך בביסוס שלטונו של טיבריוס כיורש הקיסרי הראשון,‏[56] כשבמקביל ניסה למצוא את מקומו הוא בסדר החדש של הפרינקיפט. הסנאט הבין את החשיבות שבהפצת החלטותיו כדרך לקידום המסרים של המשפחה הקיסרית – במקביל לחיזוק מעמדו שלו כשני בחשיבות רק לה - כמורה ההתנהגות לעם הרומי.‏[57] יתרה מזאת, בפרסום החלטותיו ניכס לעצמו הסנאט סמכות החקיקה שאמורה הייתה להיות בידי אספות העם, בניגוד גמור למקובל עד אז.‏[58]

בהקשר לכתובת של אוגוסטוס, ייתכן שיוזמה מקומית של הנציב הפרובינקיאלי, ולא החלטה רשמית ברומא, היא שהביאה לפרסום הכתובת ברחבי גלטיה.‏[59] איננו יודעים את שמו של נציב גלטיה באותו הזמן, אך ידוע לנו על אירוע מקביל של הצבת כתובת ה-SCPP[60] בספרד המרוחקת (היספניה בַּאֵטיקה).‏[61]

אפשרות נוספת היא שהכתובת הוצבה בהוראת מועצת הפרובינקיה אשר פיקחה על הטמעת פולחן הקיסר ברמת הפרובינקיה, ייתכן בשיתוף הנציב. מקבילה לכך ניתן למצוא בהוראות שפורסמו בכל פרובינקיית אסיה (provicia asia) להפצתו של לוח שנה חדש לכבודו של אוגוסטוס ב-9 לפנה"ס,‏[62] כאשר נציב הפרובינקיה פאביוס מקסימוס (Paullus Fabius Maximus) הורה להציב את לוח השנה על לוחות שיש במקדשי רומא ואוגוסטוס ברחבי הפרובינקיה.‏[63]

אף אם היוזמה להפצת הכתובת הייתה ברמת הפרובינקיה מטעם הנציב של גלטיה, או מועצת הפרובינקיה, הרי נראה שכל אחת מהכתובות הייתה מיוחדת והפכה למוצג מקומי ייחודי, כך שייתכן בהחלט והעילית המקומית בכל עיר שיחקה תפקיד בייצורה ובהצבתה בעירם. אין הכוונה לטעון שפקידים רומיים לא היו מעורבים בשום שלב. נהפוך הוא, נראה שהכתובות אושרו על ידי הפקידות הרומית: העובדה שהתרגום היווני באנקירה ובאפולוניה נובע ממקור משותף (עד כדי הצגה בשניהם של אותן השגיאות) רומזת שתרגום יווני רשמי נעשה ברמת הפרובינקיה.‏[64]

שפתה של הכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלטינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, שפתה של הכתובת נעדרת מבנים ספרותיים מסוגננים וכראוי לכתובת חרוטה היא חסכנית במלים ומשתמשת בסגנון ספרותי אלגנטי ופשוט.‏[65] סווטוניוס כותב שאוגוסטוס "השתדל במיוחד להביא את מילותיו בצורה הברורה ביותר."‏[66]

סגנונה ולשונה של הכתובת מדגיש את מרכזיותו של אוגוסטוס במדינה הרומית: השימוש בגוף ראשון והשימוש החוזר והמודגש בשם התואר meus (שלי) כאשר השימוש בו נדחה לסוף המשפט כדי לתת לו משקל רב יותר, למשל בפסקה 5.2 impensa et cura mea "על חשבוני וביוזמתי שלי."‏[67] לשונה האישית של הכתובת ממסכת את החידוש המהפכני בביטוי "הצבא שלי"‏[68] ו"הצי שלי."‏[69] תיאורו של אוגוסטוס את חיילי לגיונותיו כ"חיילים שלי" אינו בעייתי בהתחשב ביחס האישי הקרוב שבין חיילים ומפקדם, אך להרחיב את היחס הזה לצבא ולצי הרומי כולו מראה בבירור את שליטתו של אוגוסטוס בכוחות הלוחמים.‏[70] במהלכו של פרק יחיד רואים כיצד ההישגים הייחודיים של הצבא תחת אוגוסטוס בכיבוש אזורים חדשים של העולם משנים אותו מ"צבאו של העם הרומי" (30.1)‏[71] ל"צבא שלי" (30.2).‏[72] בדומה, תיאור יחסיו האישיים של אוגוסטוס עם מלכים זרים ומשלחות לרומא עובר שינוי במשך הטקסט כאשר תחילה מתאר זאת אוגוסטוס כ"ידידות איתי ועם העם הרומאי" (26.4)‏[73] אחר כך נוקט בביטוי מקובל יותר "ידידות של העם הרומי" (29.2)‏[74] ולבסוף בביטוי המעורפל "הידידות שלנו" (32.2).‏[75]

תפקידו המסורתי של הסנאט בטיפול במשלחות זרות מועלם לחלוטין ואפילו העם הרומי (populus Romanus) מקבל תפקיד משני לשחקן העיקרי — אוגוסטוס.‏[76]
אוגוסטוס בורר את מילותיו בזהירות כדי לתאר את מקומו במערכת המדינה הרומית: הוא משתמש במדויק בביטויים מוכרים כמו senatus consultum ultimum או טריאומווירט בהתייחסו למוסדות פוליטיים ובכך משלב את הקריירה הפוליטית שלו במערכת המדינית הרומית.‏[77]

בניגוד לכך, בשיא הכתובת מפתיע אותנו אוגוסטוס בסטיה מהדפוס המוכר של הסנאט והעם הרומי (senatus populusque Romanus) המופיע ארבע פעמים בכתובת ומחליפו בהסנאט, מעמד הפרשים והעם הרומי (senatus et equester ordo populusque Romanus)‏‏[78] כדי להבהיר כמה השתנתה החברה הרומית בהנהגתו של אוגוסטוס "אבי האומה" (pater patriae).

הגרסה היוונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה שהגרסה היוונית שהופצה לאנקירה ולאפולוניה נוצרה באופן מרכזי. השימוש במילה גרסה הוא מכוון, כיוון שאין מדובר בתרגום מילולי ליוונית של המקור הלטיני.‏[79] המחקר המודרני מניח שהתרגום בוצע במזרח היווני ולא ברומא.‏[80] אף על פי שניכר שחלקים מהתרגום הושפעו מאד מהמקור הלטיני, ייתכן והדבר מכוון כדי לשוות לכיתוב היווני נופך לטיני.

חוקרים סוברים כי השימוש ביוונית מיומן יותר מתרגומים של החלטות סנאט, ואף משתמש באוצר מלים עשיר יותר.‏[81] לעתים התרגום היווני מדייק יותר מהמקור הלטיני, למשל בתרגום המילה הלטינית populus כ"עם" ולא כ"אזרחים" כדי להבדיל בין ה-populus Romanus ובין עמים אחרים (26.4).‏[82] לא רק שהכיתוב היווני אינו תרגום מילה-במילה של המקור הלטיני, אלא אף נראה שהיוונית שוּנתה כדי להיות מובנת יותר לקורא הפרובינקיאלי ובמקרים מסוימים אף שונתה מהותית, כדי להתאים לציפיותיו.‏[83]

כדי להקל על ציבור שאינו מכיר את הטופוגרפיה או את מוסדותיה של העיר רומא וסביבותיה, נתונים מסוימים פושטו, וניתנו הסברים שאינם במקור הלטיני, כשלעתים הושמטו פרטים מסוימים בתרגום. לדוגמה, במקום לתרגם את מילותיו של אוגוסטוס ולהזכיר את תיקון כל הגשרים על הויה פלמיניה (via Flaminia) למעט המולובי והמינוקי‏[84] בשמם, בַּתרגום ביוונית: כתוב "כל הגשרים על הדרך למעט שני גשרים שלא נזקקו לתיקון" (20.5).‏[85] ה-curia Iulia הפכה פשוט לְלשכת המועצה (34.2, 35.1), ובפישוט נוסף, ה-פונטיפקס (pontifices) הפכו לכהנים והבתולות הווסטליות לכוהנות (11, 12.2).‏[86] שמות של אלים רומאיים ניתנים במקבילותיהם היווניים או מוסברים בסוגריים (11.1, 13.1, 19.1, 19.2, 2.נספח). משמעות חג משחקי המאה (ludi saeculare) והכבוד שניתן לאוגוסטוס במתן הכתר האזרחי (corona civica) מתורגמים ומוסברים שניהם בתרגום היווני (22.2).‏[87]

"מזבח השלום" של אוגוסטוס (ara pacis)

ההבדל הבולט ביותר בין שתי השפות הוא בכותרת: בעוד שהמקור הלטיני מדגיש את כיבוש העולם בידי אוגוסטוס והתועלת שהביא לעם הרומי: "השגיו של אוגוסטוס האלוהי, בהם כפף העולם לשלטונו של העם הרומי, וההוצאות שהוציא למען המדינה והעם הרומיים" (rerum gestarum divi Augusti, quibus orbem terra[rum] imperio populi Rom[a]ni subiecit, et impensarum, quas in rem publicam populumque Romanum fecit) ומסר אימפריאליסטי זה ניכר ביתר הכתובת, הרי בתרגום היווני הכותרת קצרה בהרבה, אינה מזכירה את כיבושיו של אוגוסטוס, ומותירה האפשרות שמעשי המתת של אוגוסטוס ניתנו גם לפרובינקיות ולא רק לרומי: "מתורגמים וחרוטים מתחת מעשיו ומעשי המתת של האל אוגוסטוס."‏[88] בדרך זו מכַוון החלק הבולט ביותר לפירוש שונה של הכתובת כולה ומנסה שלא לפגוע ברגשותיהם של הקוראים המקומיים במקומות כמו אנקירה, שרק לאחרונה באו תחת שלטון רומאי ישיר.

המסר האימפריאליסטי ממותן גם במקום אחר. כאשר אוגוסטוס מסביר את משמעות סגירת דלתות מקדש סגירת דלתות מקדש יאנוס, הסברו משקף את האידאולוגיה השלטת שהשלום הרומאי (pax Augusta) משמעו שלום הבא בעקבות ניצחון צבאי. מאידך, התרגום היווני משמיט את הביטוי התוקפני parta victoriis pax (שלום שהושג על ידי ניצחונות, 13.1).

לבסוף, העובדה שבתרגום היווני נפלו מספר שגיאות בפירוש המקור הלטיני תומכת בהנחה שהתרגום נעשה במזרח ההלניסטי ולא ברומא. למשל, בדווחו על תוצאות המפקדים – שלא מדעת מקעקע התרגום היווני את התגאותו של אוגוסטוס על כך שהגדיל את האזרחות הרומית בהתמדה מ-4,063,000 דרך 4,233,000 ועד ל-4,937,000 – בכך שתרגם בטעות את מספר האזרחים בקנסוס הראשון כ-4,603,000 (8.4-8.2).‏[89]

גאיוס מאריוס
כתובת רומית מהמוזיאון הארכאולוגי בבורגס

השפעות על הכתובת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיוון שאחד המסרים הבולטים ביותר בכתובת הוא ייחודו של אוגוסטוס, אין זה מפתיע שהכתובת אינה מנסה ללכת בדרכה של אף כתובת קודמת. למרות זאת, בדק המחקר מהן ההשפעות האפשריות על ההכתובת

מסורת ארוכת שנים הייתה שבהלוויות אנשי שם ברומא - בני משפחתם תיארו בנאומי קינה (elogia) את הישגיהם והכיבודים להם זכו בחייהם.‏[90] למשל הקינה על קונסול משנת 298 לפנה"ס.‏[91]

אוגוסטוס עצמו הציב קינה בדיעבד לאנשים מפורסמים בפורום החדש שלו, לדוגמה הכתובת המתארת את הקריירה של גאיוס מריוס: "גאיוס מריוס, בנו של גאיוס, קונסול שבע פעמים, פראיטור, טריבון של הפלבס, קוואיסטור, אוגור, טריביון של החיילים. מונה במיוחד כדי לנהל מלחמה עם מלך הנומידים יוגורתה שלאחר שלכד אותו בקונסולט השני שלו הורה להובילו לפני מרכבתו במצעד הניצחון. נבחר לקונסול בפעם השלישית בהיעדרו. בקונסולט הרביעי שלו השמיד את הצבא של הטווטונים. בחמישי הביס את הקימברים, ניצח אותם ואת הטווטונים בפעם השנייה. כאשר היה קונסול בפעם השישית, שיחרר את הרפובליקה מטריביון של הפלבס ופראיטור שאפתניים, שאחזו בנשק ותפסו את הקפיטול. בגיל שמעבר לשבעים, גורש ממולדתו במלחמת אזרחים, הוחזר בכח הנשק, והפך לקונסול בפעם השביעית. משלל מלחמתו שנלקח מהקימברים ומהטווטונים בנה כמנצח מקדש לכבוד הכבוד[92] והאומץ.‏[93] בלבוש הניצחון ובמגפי סנאטור נכנס לסנאט..."‏[94] ניתן לראות את הכתובת כהתפתחות של קינות כאלה: הרבה יותר מורכבת ומפורטת, אך בדיוק כמו אוגוסטוס, ההישגים המתוארים בה הם רבים וגדולים יותר.

השפעות על הכתובת ניתן למצוא הן ברומא והן מחוצה לה. השפעה אחת שתוארה במחקר היא כיתובים על מצבות ברומא, אף שלא יהיה נכון להתייחס לכתובתו של אוגוסטוס כסתם כיתוב על מצבה, למרות מיקומה מחוץ לאחוזת הקבר של אוגוסטוס.

ההיקף והאורך של הכתובת מציבים אותה בקטגוריה נפרדת מכיתובים על מצבות, אך יש קווי דמיון בין התיאור האוטוביוגרפי שב-Res Gestae ובין כיתובים על מצבות ברומא, שאף הם בחלקם כתובים בגוף ראשון.‏[95]
למשל, ה-elogia שבאחוזת הקבר של הסקיפיונים בויה אֵפְּיָה, בייחוד זו של גנאוס קורנליוס סקיפיו היספנוס (Gnaeus Cornelius Scipio Hispanus) מסוף המאה השנייה לפנה"ס:‏[96] הכתובת מתחילה בתיאור כל משרותיו, הן הפוליטיות והן הדתיות, ולאחריהן ארבע שורות שירה הכתובות בגוף ראשון "הוספתי סגולות טובות רבות למשפחתי, בדרך חיי. ילדים ילדתי והלכתי בדרכי אבי. זכיתי לתשבחות אבותי ועלזו המה שילדוני. כבוֹדִי וכיבּוּדַי הרשמיים האצילו את משפחתי."‏[97] במקרה זה, ההישגים האובייקטיביים מופיעים בתחילה ומופרדים מהתיאור הסובייקטיבי בשירה שתחתיה. לעומת זאת, אוגוסטוס מערבב עובדות ופרשנות לכל אורכה של הכתובת, אך בדרך כה מחוכמת כך שְמה שהוא למעשה פרשנות מוצג כאילו הוא עובדה.


כתובת רפובליקנית אחרת המונה הישגי חיים בדומה לכתובתו של אוגוסטוס היא כתובת מצבתו של קונסול 42 לפנה"ס לוקיוס מונטיוס פלנקוס (Lucius Munatius Plancus) אשר אינה ארוכה כזו של אוגוסטוס ואף כתובה בגוף שלישי.‏[98]
כתובת נוספת מתקופת הרפובליקה המוזכרת כתקדים לכתובתו של אוגוסטוס היא הכתובת על בנין בגוף ראשון של קונסול 132 לפנה"ס פובליוס פופילוס לַאֵנַס (Popillius Publius Popillius Laenas) "אני, פובליוס פופיליוס, בנו של גאיוס, בניתי דרך זו[99]" ומוסיף "אני הייתי הראשון שדאג שרועים יתנו זכות קדימה לחורשים בקרקעות הציבור".‏[100][101]
מקבילה מעניינת יותר שאוגוסטוס הכיר היא הכתובת בפילַאֶה (Philae) של הנציב הראשון של מצרים קורנלוס גאלוס (Cornelius Gallus), עמית קרוב שסר חינו והוכרח להתאבד.

מצבה זו מתארת את השגיו של גאלוס בגוף ראשון בשלוש שפות: לטינית, יוונית ובכתב הירוגליפים. גאלוס מתגאה בהיותו הראשון לחדור עמוק לתוך עמק הנילוס, בכיבוש חמש ערים, בהכנעת אזור הטבאיד (Thebaid) ובקבלת נציגים של מלך אתיופיה. בדומה לכתובתו של אוגוסטוס, גם כתובת זו מציינת רשימות ומספרים כדי להציג פנים עובדתיות ואובייקטיביות לתיאור סובייקטיבי מעיקרו. לא רק שיש קווי דמיון בין הכתוב בכתובתו של אוגוסטוס והתגאותו של גאלוס, אלא שיש גם דמיון רב בשימוש בלטינית בין שתי הכתובות.‏[102]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • James N. Adams, Bilingualism and the Latin Language, Cambridge University Press, 2003.
  • Augustus, P.A. Brunt, and J.M. Moore, Res Gestae Divi Augusti: The Achievements of the Divine Augustus' Arrowsmith, 1967.
  • Augustus and Alison Cooley, Res Gestae Divi Augusti: Text, Translation and Commentary, Cambridge University Press, 2009.
  • Augustus and David M.A. Robinson, The Deeds of Augustus As Recorded on the Monumentum Antiochenum, Johns Hopkins Press, 1926.
  • Augustus and John Scheid, Res Gestae Divi Augusti: Hauts Faits Du Divin Auguste, Paris: Belles Lettres, 2007.
  • Henry Bardon, Les Empereurs Et Les Lettres Latines D'auguste À Hadrien, Paris: Les Belles Lettres, 1968.
  • W.H. Buckler, W.M. Calder, and W.K.C. Guthrie, Monuments and Documents from Eastern Asia and Western Galatia, MAMA, 1933, number 4.
  • Alison Cooley, The Moralizing Message of the 'senatus Consultum De Cn. Pisone Patre', Greece and Rome, 45.2 1998.
  • A.E. Cooley, The publication of Roman official documents in the Greek East in K. Lomas, R.D. Whitehouse and J.B. Wilkins (eds) Literacy and the State in the Ancient Mediterranean, Accordia Specialist Studies on the Mediterranean 7, 2007.
  • Michael H. Crawford, Roman Statutes, London: Institute of classical studies, 1996, 518 number 37.
  • Cynthia Damon, The Trial of Cn. Piso in Tacitus' Annals and the Senatus Consultum De Cn. Pisone Patre: New Light on Narrative Technique., American Journal of Philology, 120.1 1999.
  • Werner Eck, Deborah L. Schneider, and Sarolta A. Takács, The Age of Augustus, Blackwell, 2003.
  • Mario Erasmo, Archaic Latin Verse, Focus Publishing, 2001.
  • Julián González, Tacitus, Germanicus, Piso, and the Tabula Siarensis,, American Journal of Philology. 120.1, 1999.
  • Arthur E. Gordon, Notes on the 'Res Gestae' of Augustus,, California Studies in Classical Antiquity, 1, 1968.
  • Suna Güven, Displaying the Res Gestae of Augustus: a Monument of Imperial Image for All, The Journal of the Society of Architectural Historians, 57.1, 1998.
  • G.A. Harrer and Jean Gagé, Review of Res Gestae Divi Augusti, American Journal of Philology, 58.2, 1937
  • Barbara Levick, Roman Colonies in Southern Asia Minor, Oxford: Clarendon Press, 1967.
  • B.M. Levick, Tabula Siarensis, The Classical Review 51, doi:10.1093/cr/51.1.94 (New Series, 2001.
  • Stephen Mitchell, Requisitioned Transport in the Roman Empire: A New Inscription from Pisidia, 1976.
  • Stephen Mitchell, Anatolia: Land, Men, and Gods in Asia Minor, Oxford: Clarendon Press, 1993.
  • Theodor Mommsen and William P. Dickson, The History of Rome, C. Scribner's Sons, 1906.
  • Edwin S. Ramage, The Nature and Purpose of Augustus' "res Gestae", Stuttgart: Steiner, 1987.
  • William M. Ramsay, Colonia Caesarea (pisidian Antioch) in the Augustan Age, Journal of Roman Studies, 6 1916.
  • Meyer Reinhold, From Republic to Principate: An Historical Commentary on Cassius Dio's Roman History Books 49-52 (36-29 B.c.), Atlanta: Scholars Press, 1988.
  • J.W. Rich and J.H.C. Williams, Leges Et Ivra P. R. Restitvit: A New Aureus of Octavian and the Settlement of 28-27 Bc., London: The Royal Numismatic Society, 1999.
  • Ronald T. Ridley, The Emperor's Retrospect: Augustus' Res Gestae in Epigraphy, Historiography and Commentary, Leuven: Peeters, 2003.
  • David M. Robinson, The Res Gestae Divi Augusti As Recorded on the Monumentum Antiochenum, American Journal of Philology, 47.1, 1926.
  • Greg Rowe, Princes and Political Cultures: The New Tiberian Senatorial Decrees, University of Michigan Press, 2002.
  • Henry A. Sanders, Walter Dennison, Mary G. Williams, Joseph H. Drake, George H. Allen, and Duane R. Stuart, Roman Historical Sources and Institutions: Ed. by Henry A. Sanders, New York: Johnson Reprint, 1967.
  • Peter M. Swan, The Augustan Succession: An Historical Commentary on Cassius Dio's Roman History, Books 55-56 (9 B.c.-A.d. 14), Oxford University Press, 2004.
  • J.J. Tierney, The Map of Agrippa, Dublin: Hodges, Figgis Co, 1963.
  • J. van Sickle, The Elogia of the Cornelii Scipiones and the Origin of Epigram at Rome, American Journal of Philology, 108.1, 1987.
  • Paterculus Velleius, Frederick W. Shipley, and Augustus, Compendium of Roman History: Res Gestae Divi Augusti, Cambridge, Mass: Harvard University Press, 1967.
  • Waelkens, Pisidian Antioch: The Site and Its Monuments, London: Duckworth with the Classical Press of Wales, 1998.
  • Andrew Wallace-Hadrill, Image and Authority in the Coinage of Augustus, Journal of Roman Studies, 76 1986.
  • David N. Wigtil, The Translator of the Greek Res Gestae of Augustus,' American Journal of Philology, 103.2 1982.
  • Callie Williamson, Monuments of Bronze: Roman Legal Documents on Bronze Tablets, Classical Antiquity. 6.1 1987.
  • Z. Yavetz, The Res Gestae and Augustus' Public Image eds. F. Millar and E. Segal Oxford, 1984.
  • Paul Zanker, The Power of Images in the Age of Augustus, University of Michigan Press, 1988.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הכתובת בלטינית, יוונית ואנגלית.
  2. ^ היסטוריה רומאית של קסיוס דיו. (באנגלית)
  3. ^ חיי שנים עשר הקיסרים של סווטוניוס. (באנגלית)
  4. ^ הטקסט של כתובת תיאור מפעלותיו של אוגוסטוס בלטינית, יוונית ואנגלית.
  5. ^ הערות עוינות של Antonius ב-Suetonius: פסקאות 2,4,7,10,16,68-70. הערות עוינות של אחרים: פסקאות 4,11,13,35,51,54. ציטטות מאוגוסטוס: 31.5,40.5,42,51,58,64.2,65.2,65.4,71.2-4,76,85,86,87,98.4,99.1.
  6. ^ Peter M. Swan, The Augustan Succession: An Historical Commentary on Cassius Dio's Roman History, Books 55-56 (9 B.c.-A.d. 14) (Oxford: Oxford University Press, 2004), pp. 13-26. J. W. Rich and J. H. C. Williams, Leges Et Ivra P. R. Restitvit: A New Aureus of Octavian and the Settlement of 28-27 Bc. (London: The Royal Numismatic Society, 1999), p. 17. Meyer Reinhold, From Republic to Principate: An Historical Commentary on Cassius Dio's Roman History Books 49-52 (36-29 B.c.) (Atlanta: Scholars Press, 1988), pp. 5-6, 9-11, 12-15.
  7. ^ להרחבה על הקנוניה ראו מאמר של ג'יימס פרגוסון על ממשלתו של אוגוסטוס
  8. ^ פסקה 3 היא תיאור המאורעות אצל קסיוס דיו J. W. Rich and J. H. C. Williams, Leges Et Ivra P. R. Restitvit: A New Aureus of Octavian and the Settlement of 28-27 Bc. (London: The Royal Numismatic Society, 1999), pp. 174-176.
  9. ^ Werner Eck, Deborah L. Schneider, and Sarolta A. Takács, The Age of Augustus (Malden: Blackwell, 2003), p. 2.
  10. ^ Theodor Mommsen and William P. Dickson, The History of Rome (New York: C. Scribner's Sons, 1906), p. 247.
  11. ^ מאמר על ניק יובנק על "אוגוסטוס ותעמולה".
  12. ^ Paul Zanker, The Power of Images in the Age of Augustus (Ann Arbor: University of Michigan Press, 1988), p. v-vi. Andrew Wallace-Hadrill, "Image and Authority in the Coinage of Augustus," Journal of Roman Studies, 76 (1986), pp. 66-87.
  13. ^ מאמר באנגלית המתאר את ה-porticus ad nationes
  14. ^ J. J. Tierney, The Map of Agrippa (Dublin: Hodges, Figgis Co, 1963).
  15. ^ התיאור להלן הוא סיכום על מחקר נרחב בספרות. ראו למשל: Ronald H. Martin, Tacitus (Berkeley: University of California Press, 1981); Christopher Burnand, Tacitus and the Principate: From Augustus to Domitian (Cambridge Univ Pr, 2011) D.C.A. Shotter, Augustus Caesar (London: Routledge, 1991), Appendix II.
  16. ^ http://www.archive.org/details/defeatofvarusger00oldf
  17. ^ Edwin S. Ramage, The Nature and Purpose of Augustus' "res Gestae" (Stuttgart: Steiner, 1987), pp. III-16. Augustus and John Scheid, Res Gestae Divi Augusti: Hauts Faits Du Divin Auguste (Paris: Belles Lettres, 2007), pp. xliii-lxii.
  18. ^ תיאור הישיבה אצל קסיוס דיו: פרק 56.33.1.
  19. ^ המסמכים מתוארים בפרק 101.4.
  20. ^ index rerum a se gestarum הטקסט בלטינית.
  21. ^ breviarium totius imperii הטקסט בלטינית.
  22. ^ פרק 101.4.
  23. ^ Callie Williamson, "Monuments of Bronze: Roman Legal Documents on Bronze Tablets," Classical Antiquity. 6.1 (1987), pp. 160-183.
  24. ^ פרק 8.2 בתיאור עלילותיו, סווטוניוס פרקים 31.3, 31.5, 34.2.
  25. ^ ראו תמונה של שריד ה-Clipeus Virtutis.
  26. ^ פרק 34.2 בתיאור עלילותיו
  27. ^ http://www.umich.edu/~classics/programs/class/cc/372/sibyl/db/H006.html. B. M. Levick, "Tabula Siarensis," The Classical Review 51, doi:10.1093/cr/51.1.94 (New Series, 2001), pp. 94-95.
  28. ^ פרק 56.34 בתיאור עלילותיו.
  29. ^ ניתן לראות את שרידי הכתובות במספר תמונות: [1] ,[2], [3].
  30. ^ האובליסקים.
  31. ^ תמונה של מקדש רומי ואוגוסטוס
  32. ^ Augustus and David M. A. Robinson, The Deeds of Augustus As Recorded on the Monumentum Antiochenum (Baltimore: Johns Hopkins Press, 1926).
  33. ^ W.H. Buckler, W.M. Calder, and W.K.C. Guthrie, "Monuments and Documents from Eastern Asia and Western Galatia," MAMA, 1933, number 4, p. 49-56.
  34. ^ [Strabo 12.5.2 http://www.perseus.tufts.edu/hopper/text?doc=Strab.+12.5.2]
  35. ^ Paterculus Velleius, Frederick W. Shipley, and Augustus Compendium of Roman History: Res Gestae Divi Augusti (Cambridge, Mass: Harvard University Press, 1967), p. 334.
  36. ^ Suna Güven, "Displaying the Res Gestae of Augustus: a Monument of Imperial Image for All," The Journal of the Society of Architectural Historians, 57.1 (1998), pp. 30-45.
  37. ^ Henry A. Sanders, Walter Dennison, Mary G. Williams, Joseph H. Drake, George H. Allen, and Duane R. Stuart, Roman Historical Sources and Institutions: Ed. by Henry A. Sanders (New York: Johnson Reprint, 1967), p. 117.
  38. ^ Barbara Levick, Roman Colonies in Southern Asia Minor (Oxford: Clarendon P, 1967), pp. 76-78. Stephen Mitchell and Marc Waelkens, Pisidian Antioch: The Site and Its Monuments (London: Duckworth with the Classical Press of Wales, 1998), pp. 8-10.
  39. ^ Augustus and David M. A. Robinson, The Deeds of Augustus As Recorded on the Monumentum Antiochenum (Baltimore: Johns Hopkins Press, 1926)
  40. ^ William M. Ramsay, "Colonia Caesarea (pisidian Antioch) in the Augustan Age," Journal of Roman Studies, 6 (1916), pp. 83-134.
  41. ^ David M. Robinson, "The Res Gestae Divi Augusti As Recorded on the Monumentum Antiochenum," American Journal of Philology, 47.1 (1926), p 26.
  42. ^ David M. Robinson, "The Res Gestae Divi Augusti As Recorded on the Monumentum Antiochenum," American Journal of Philology, 47.1 (1926), p. 2.
  43. ^ Stephen Mitchell, Anatolia: Land, Men, and Gods in Asia Minor (Oxford: Clarendon Press, 1993), p. 104.
  44. ^ G. A. Harrer and Jean Gagé, "Review of Res Gestae Divi Augusti," American Journal of Philology, 58.2 (1937), p. 248.
  45. ^ A. E. Cooley, "The publication of Roman official documents in the Greek East" in K. Lomas, R.D. Whitehouse and J.B. Wilkins (eds) Literacy and the State in the Ancient Mediterranean (Accordia Specialist Studies on the Mediterranean 7) (2007), pp. 203-218.
  46. ^ הטקסט המלא
  47. ^ ambitus
  48. ^ החוקים הרלוונטיים
  49. ^ Augustus and Z. Yavetz, "The Res Gestae and Augustus' Public Image," ed. F. Millar and E. Segal (Oxford, 1984), p. 8. בעקבות מומסן שקבע בספרו (עמ' vi) שאוגוסטוס כתב את שרצה שהפלבס הרומי ידע או יאמין עליו.
  50. ^ Augustus, P A. Brunt, and J M. Moore, Res Gestae Divi Augusti: The Achievements of the Divine Augustus (Bristol: Arrowsmith, 1967), p. 4.
  51. ^ Augustus and Z. Yavetz, The Res Gestae and Augustus' Public Image, ed. F. Millar and E. Segal (Oxford, 1984), p. 29. מס' 49: "אין לי הסבר לצירוף המקרים המוזר ששלושת העותקים הידועים היחידים של ה-Res Gestae נמצאו בשלושה מחוזות של פרובינקיה יחידה."
  52. ^ Augustus and Alison Cooley, Res Gestae Divi Augusti: Text, Translation and Commentary (Cambridge: Cambridge University Press, 2009), p. 19.
  53. ^ דיו פרקים 54.23.7, 54.30.3, סווטוניוס פרק 8.
  54. ^ Julián González, "Tacitus, Germanicus, Piso, and the Tabula Siarensis," American Journal of Philology. 120.1 (1999), p. 123-142.
  55. ^ Michael H. Crawford, Roman Statutes (London: Institute of classical studies, 1996), 518 number 37.
  56. ^ Greg Rowe, Princes and Political Cultures: The New Tiberian Senatorial Decrees (Ann Arbor: University of Michigan Press, 2002), p. 8.
  57. ^ Alison Cooley, "The Moralizing Message of the 'senatus Consultum De Cn. Pisone Patre'," Greece and Rome, 45.2 (1998), pp. 199-212.
  58. ^ Greg Rowe, Princes and Political Cultures: The New Tiberian Senatorial Decrees (Ann Arbor: University of Michigan Press, 2002), pp. 43, 64-66.
  59. ^ Arthur E. Gordon, "Notes on the 'Res Gestae' of Augustus," California Studies in Classical Antiquity, 1 (1968), pp. 129-130, 137.
  60. ^ Damon, Cynthia. "The Trial of Cn. Piso in Tacitus' Annals and the Senatus Consultum De Cn. Pisone Patre: New Light on Narrative Technique." American Journal of Philology, 120.1 (1999), p. 143.
  61. ^ Augustus and Alison Cooley, Res Gestae Divi Augusti: Text, Translation and Commentary (Cambridge: Cambridge University Press, 2009), p. 21.
  62. ^ מדידת הזמן בזמנו של אוגוסטוס, באנגלית
  63. ^ Augustus and Alison Cooley, Res Gestae Divi Augusti: Text, Translation and Commentary (Cambridge: Cambridge University Press, 2009), p. 22.
  64. ^ להשוואה בין שתי הגרסאות: Augustus and John Scheid, Res Gestae Divi Augusti: Hauts Faits Du Divin Auguste (Paris: Belles Lettres, 2007), pp. lxviii-lxxi.
  65. ^ Arthur E. Gordon, "Notes on the 'Res Gestae' of Augustus," California Studies in Classical Antiquity, 1 (1968), pp. 127, 137-138.
  66. ^ פרק 86.1
  67. ^ וגם: 3.3, 4.3, 9.2, 10.1, 11, 14.1, 15.1, 16.1, 17.1, 17.2, 18, 20.1, 20.3, 21.1, 21.3, 24.2, 34.2.
  68. ^ exercitus meus בפסקה 30.2.
  69. ^ classis mea בפסקה 26.4.
  70. ^ Augustus and Alison Cooley, Res Gestae Divi Augusti: Text, Translation and Commentary (Cambridge: Cambridge University Press, 2009), p. 25.
  71. ^ populi Romani exercitus
  72. ^ exercitus meus
  73. ^ amicitiam meam et populi Romani
  74. ^ amicitiam populi Romani
  75. ^ amicitiam nostram
  76. ^ Augustus and Alison Cooley, Res Gestae Divi Augusti: Text, Translation and Commentary (Cambridge: Cambridge University Press, 2009), p. 25.
  77. ^ Henry Bardon, Les Empereurs Et Les Lettres Latines D'auguste À Hadrien (Paris: Les Belles Lettres, 1968), p. 56.
  78. ^ 35.1
  79. ^ טבלה של ההבדלים בין הלטינית והיוונית: Augustus and John Scheid, Res Gestae Divi Augusti: Hauts Faits Du Divin Auguste (Paris: Belles Lettres, 2007), pp. xxx-xxxiv.
  80. ^ James N. Adams, Bilingualism and the Latin Language (Cambridge: Cambridge Univ. Press, 2003), p. 471.
  81. ^ Stephen Mitchell, Requisitioned Transport in the Roman Empire: A New Inscription from Pisidia (1976), pp. 109-110.
  82. ^ Augustus and Alison Cooley, Res Gestae Divi Augusti: Text, Translation and Commentary (Cambridge: Cambridge University Press, 2009), p. 26.
  83. ^ A. E. Cooley, "The publication of Roman official documents in the Greek East" in K. Lomas, R.D. Whitehouse and J.B. Wilkins (eds) Literacy and the State in the Ancient Mediterranean (Accordia Specialist Studies on the Mediterranean 7) (2007), pp. 210-213.
  84. ^ הערה 88
  85. ^ David N. Wigtil, "The Translator of the Greek Res Gestae of Augustus," American Journal of Philology, 103.2 (1982), p. 192.
  86. ^ Augustus and Alison Cooley, Res Gestae Divi Augusti: Text, Translation and Commentary (Cambridge: Cambridge University Press, 2009), p. 27.
  87. ^ דוגמאות נוספות ב- Augustus and Alison Cooley, Res Gestae Divi Augusti: Text, Translation and Commentary (Cambridge: Cambridge University Press, 2009), pp. 27-28.
  88. ^ Augustus and Alison Cooley, Res Gestae Divi Augusti: Text, Translation and Commentary (Cambridge: Cambridge University Press, 2009), p. 28.
  89. ^ David N. Wigtil, "The Translator of the Greek Res Gestae of Augustus," American Journal of Philology, 103.2 (1982), p. 192.
  90. ^ Sickle J. van, "The Elogia of the Cornelii Scipiones and the Origin of Epigram at Rome," American Journal of Philology, 108.1 (1987), pp. 41-55.
  91. ^ Augustus, P. A. Brunt, and J. M. Moore, Res Gestae Divi Augusti: The Achievements of the Divine Augustus (London: Oxford U.P, 1967), p. 3.
  92. ^ Honour
  93. ^ Valour
  94. ^ הקינה (elogium) של מאריוס בלטינית ובתרגום לאנגלית
  95. ^ Ronald T. Ridley, The Emperor's Retrospect: Augustus' Res Gestae in Epigraphy, Historiography and Commentary (Leuven: Peeters, 2003), pp. 55-56.
  96. ^ מצבתו של גנאוס קורנליוס סקיפיו היספנוס
  97. ^ ראה Mario Erasmo, Archaic Latin Verse. Newburyport (MA: Focus Pub, 2001), p. 10. שירה ארכאית, עמ' 10: Cn. Cornelius Cn. f. Scipio Hispanus pr. aid. cur. q. tr. mil. II Xvir sl. iudik. Xvir sacr. fac. Virtutes generis mieis moribus accumulavi, progeniem genui, facta patris petiei. Maiorum optenui laudem, ut sibei me esse creatum laetentur; stirpem nobilitavit honor.
  98. ^ כתובת מצבתו של לוקיוס מונטיוס פלנקוס: לטינית:Lucius • MVNATIVS • Lucii • Filius • Lucii • Nepos • Lucii • PRONepos PLANCVS • COnSul • CENSor • IMPerator • ITERum • VIIVIR REPVLONum • TRIVMPhator • EX • RAETIS • AEDEM • SATVRNI FECIT • DE • MANIBIS • AGRO • DIVISIT • IN • ITALIA BENEVENTI • IN • GALLIA • COLONIAS • DEDVXIT LVGDVNVM • ET • RAVRICAM תרגום לאנגלית:Lucius Munatius Plancus, son of Lucius, grandson of Lucius, great-grandson of Lucius, consul, censor, twice imperator, septemvir epulonum,having triumphed over the Raetians, built the temple of Saturn from the spoils; parcelled out land in Italy at Beneventum; and in Gaul, founded the colonies of Lugdunum and Raurica.
  99. ^ Via Popilia
  100. ^ http://en.wikipedia.org/wiki/Ager_publicus
  101. ^ Ronald T. Ridley, The Emperor's Retrospect: Augustus' Res Gestae in Epigraphy, Historiography and Commentary (Leuven: Peeters, 2003), p. 59. [4] תקריב של הכיתוב על המצבה המצבה כולה "L. Munatius L.F.L.N. Pron. Plancus Cos. Cens. Imp. iter. VIIvir epul. triump. ex Raetis, aedem Saturni fecit, de manibiis agros divisit in Italia Beneventi, in Gallias colonias deduxit Lugdunum et Rauticam."
  102. ^ James N. Adams, Bilingualism and the Latin Language (Cambridge: Cambridge Univ. Press, 2003), p. 641.