תיאטרון אפי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

התיאטרון האפי הונהג על ידי המחזאי הגרמני ברטולט ברכט בתחילת המאה ה-20. השם אפי נגזר מהמילה הלועזית אפוס. התיאטרון האפי הוא תיאטרון סיפורי-לירי המשמש בסיס לדיון פוליטי. הסוגה פרחה בגרמניה בתקופה שבין המשטר קיסרי לשלטון הנאצי. מטרתו של ברכט הייתה להביא את הצופה למודעות חברתית שתוליד בקרבו את הצורך בשינוי.

"ניכור העבודה" והמחזה האפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברכט, אבי המחזה האפי, דגל ב"ניכור העבודה" שהייתה נפוצה בתחילת המאה ה-20. התאוריה אומרת שהאדם איבד את ערכו האינדיבידואלי, וניהיה חלק ממכונה ענקית. האדם אינו בעל חשיבות בפני עצמו, רק ככוח עבודה. כאשר האדם מת- תוך שניות נמצא לו תחליף, שכן כל אדם יכול לעשות את אותה עבודה בדיוק במפעל. כתוצאה מכך, האדם הרגיש מנוכר לחיו ויצירתו ומדוכא- ומכאן ברכט הפעיל את התיאטרון האפי שהניכור הוא אמצעי מאוד חשוב בו. חשוב לציין כי הרעיון של הניכור במחזותיו ובהצגותיו נועד לגרום לצופים לקום ולעשות מעשה לאחר הצפייה בהצגה. לקום ולשנות את המציאות הקיימת. כמו כן נוסף על הניכור יש להדגיש כי ברכט ניסה ליצור תחושת חמלה ואמפתיה אצל הצופים כדי שהם יזדהו עם הדמויות. למעשה, ברכט ניסה ללכת על חבל דק שבין ניכור לתחושות חמלה ואמפתיה כדי לשאוב את הצופה אל תוך הסיפור אך תוך כדי חשיבה פעילה שבסופה יגיע הצופה למסקנה שבאחריותו ומחובתו לשנות את המצב הקיים.

מבנה המחזה האפי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזות ה"אפים" ניכרים בסגנון המנוכר המוצהר שלהם, סגנון המשועבד ליצירת תחושת ניכור וריחוק בין הקהל וההתרחשות התיאטרונית על הבמה. באופן זה מקווה יוצרה לאלץ את הצופה להפעיל את המחשבה ולא להשאירו מונע על ידי מנגנוני הרגש. ברכט קיווה שבאמצעות המחשבה ייווצר אצל הצופה הרצון לשינוי ופעולת השינוי. ברכט ניסה באמצעות התיאטרון האפי לקדם את התפיסה הסוציאליסטית, שהיה מתומכיה ומקדמיה הנלהבים בגרמניה שלפני מלחמת העולם השנייה. התיאטרון האפי מכוון את הצופה להקשיב לדברים, לחבר ולהפעיל את הדעת ואז לנקוט עמדה לוגית מתוך שיפוט הגיוני, אף שלא ניתן להתעלם מההכוונה של היוצר לתפיסת עולם מסוימת אותה הוא מבטא במחזה באופן שאיננו משתמע לשני פנים. רוב הנושאים בהם עוסק התיאטרון האפי הם חוסר בשוויון המעמדי/כלכלי, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, החל ברכט להשתמש בתיאטרון האפי לקריאה כנגד המלחמה ואף לפציפיזם, כל זאת ללא שזנח את האידאולוגיה הסוציאליסטית השמה את המרכיב הכלכלי במרכזה.

האמצעים בהם נקט התיאטרון הברכטיאני למען השגת המטרה:[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריפיקציה: מיקומן של הדמויות והעלילה באזורים או זמנים מרוחקים מהצופה (או הקורא). על מנת ליצור כביכול זרות וניכור, כך למשל ב"נפש הטובה מסצ'ואן" המתרחשת בסין, "מעגל הגיר הקווקזי" באזור הקווקז, "אופרה בגרוש" באנגליה ו"אמא קוראז'" במלחמת שלושים השנים. ברכט רצה שהקהל יראה את העוולות המתרחשים במקום ובזמן רחוק מזמנו, ויוכל להבין שאותם הדברים קורים גם בחייו כעת, ועל ידי כך יקום וינסה לפעול כנגדם.

זמן ועלילה: פריסת העלילה לאורך זמן (בניגוד לריאליזם, הפונה אל הרגש), כך שיהיה זה קשה לקהל לקחת חלק בחיי הדמויות ולהתרגש יחד איתן. במרבית ממחזותיו ישנם קפיצות בזמנים, כך שלקהל קשה לעתים לעקוב אחר ההתרחשויות. מלבד עלילתה המקוטעת של ההצגה האפית, ישנו גם גילוי העתיד לבוא בכל רגע, כדי שהצופה לא יופתע ויתרגש כשהמקרה יקרה. כך, למשל, במחזה "אמא קוראז'", נאמר לקוראים עוד בתחילת המחזה שאמא קוראז' עומדת לאבד את כל ילדיה.

שירים: שילוב של שירים במהלך העלילה ששוברים את אחדות הדרמה, קטע את ההתרגשות שמתחילה להיווצר אצל הצופה ברגעים מכריעים בהצגה.

הדמויות הראשיות: הדמויות הראשיות במחזאות האפית הן לעתים רבות דמויות שקשה להזדהות איתן. ברכט דאג שגם גורלן הטרגי ביותר של דמויותיו יהיה באשמתן. אמא קוראז', למשל, איבדה את שלושת ילדיה עקב תאוות בצע, ולכן קשה לקורא להתחבר לסבלה, כאשר היא מתאבלת על אחד מילדיה, ומנסה להתמקח על כספה באותו הזמן.

מספר: פעמים רבות הופיע מספר בהצגה או במחזה, והמספר היה לעתים אחת מהדמויות. הפיכתה של דמות למספר הועילה ליצירת תחושת הניכור בכך שהקהל ראה את השחקן יוצא מהדמות והופך לחיצוני ומנוכר להתרחשויות. המספר עשה זאת לעתים רבות באמצעות שירה. הדמויות פנו לקהל ושברו את הקיר הרביעי, ובכך את אשליית האמת. ברכט נתן לצופים להתחיל להזדהות עם הדמות אך קטע הזדהות זו במהרה, על מנת "להזכיר" לצופה שאין מדובר בחיים האמיתיים.