תיאטרון היימרקט
תיאטרון היימרקט, הידוע גם בשם "התיאטרון המלכותי היימרקט" (באנגלית: Theatre Royal, Haymarket), או "התיאטרון הקטן" (באנגלית: Little Theatre), הוא תיאטרון בווסט אנד של לונדון, ב"היימרקט" - "שוק החציר" - בסיטי של וסטמינסטר, הפועל מאז 1720, אולם המופעים השלישי לוותק בלונדון מבין האולמות שעודם פעילים כיום. סמואל פוט רכש את שטר החכירה ב-1747, וב-1766 השיג כתב הרשאה מלכותי להצגת דרמה מורשית (דהיינו, דרמה מדוברת, בניגוד לאופרה, קונצרטים או מחזות הכוללים מוזיקה בחודשי הקיץ). הבניין המקורי נמצא מרחק מה צפונה באותו רחוב. הוא שוכן במקומו הנוכחי מאז 1821, כשג'ון נאש תכנן אותו מחדש. זהו בניין רשום בדרגה I, בתפוסה של 888 מושבים. הבעלות המלאה על התיאטרון היא כיום נחלת הכתר.[1]
בתיאטרון היימרקט התרחשו כמה חידושים משמעותיים בתחום התיאטרון. בשנת 1873 התקיימה שם הצגת השחרית הראשונה המתוכננת, ובכך התקבע מנהג, שאומץ עד מהרה בתיאטראות אחרים בכל מקום. כעבור שש שנים, שוחזר האודיטוריום והבמה מוסגרה בשימוש הראשון בקדמת בימה בחזית המסך (פרוסניום).
מנהלי ההיימרקט כוללים את בנג'מין נוטינגהאם ובסטר, ג'ון בלדווין באקסטון, סקוויר בנקרופט, סיריל מוד, הרברט ברבוהם טרי וג'ון סליפר קלרק, גיסו של ג'ון וילקס בות', שיצא מאמריקה אחרי ההתנקשות באברהם לינקולן. שחקנים מפורסמים שעשו את צעדיהם הראשונים בתיאטרון הם ויליאם אליסטון (1774–1831) וג'ון ליסטון (1776–1846).
תולדות התיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקורות והשנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיאטרון היימרקט הראשון, או "התיאטרון הקטן", נבנה בשנת 1720 בידי ג'ון פוטר, נגר, על המגרש של "פונדק קינג'ס הד" בהיימרקט וחנות ברחוב סאפולק, שהייתה שייכת לאיזאק בליבורו, יצרן נשק, ונודעה בשלט שעליו תותח ורובה. בניית התיאטרון עלתה 1000 ליש"ט, ועוד 500 ליש"ט הוצאו על עיצוב פנימי, תפאורות ותלבושות. התיאטרון נפתח ה-29 בדצמבר 1720 במחזה צרפתי La Fille a la Morte, ou le Badeaut de Paris בביצוע להקה, שנודעה בהמשך כ"קומיקאים הצרפתים של הוד מעלתו הדוכס ממונטגיו".[2] הספקולציה של פוטר נודעה בשם "התיאטרון הצרפתי החדש".[3]
ההצלחה הראשונה הגדולה של התיאטרון הייתה במחזה מאת סמיואל ג'ונסון מצ'שייר[4] Hurlothrumbo, or The Supernatural, הצגה שרצה במשך 30 ערבים - פחות מאופרה בגרוש של ג'ון גיי (62 הצגות), אבל בכל זאת משך הצגות מכובד לתקופה. בשנת 1730 השתלטה על התיאטרון להקה אנגלית, ושמו שונה ל"התיאטרון הקטן בהיימרקט". בין השחקנים שהופיעו שם לפני 1737, כשהתיאטרון נסגר לפי חוק הרישוי 1737, היו ארון היל, תיאופילוס סיבר והנרי פילדינג. בשמונה עד עשר השנים שלפני קבלת החוק, היה ה"היימרקט" חלופה לבית האופרה המלכותית, קובנט גארדן של ג'ון ריץ' ולתיאטרון דרורי ליין, שהעלה בעיקר אופרות. פילדינג עצמו גרם להעברת החוק, לאחר שהפיק מחזה בשם "היומן ההיסטורי", ששם ללעג את ראש הממשלה רוברט וולפול, בדמות הקריקטורה קווידאם.
תיאטרון היימרקט היווה, בעיקר, חלופה לבימות שעיסוקן העיקרי היה בפנטומימה ובפעלולים מיוחדים והציג סאטירה על מפלגת השלטון. הנרי פילדינג ביים את מחזותיו בהיימרקט, וכמוהו גם הסופר הנרי קארי. Hurlothrumbo היה אחד מן המחזות שלו בסדרה זו של סאטירות נגד רוברט וולפול, ואחריו בא Tom Thumb. עוד סאטירה, בשנת 1734, הייתה האופרה הפרודית "הדרקון מוונטלי", עם מוזיקה של ג'ון פרדריק לאמפ. יצירה זו ניקבה את הבלון הנפוח של מוסכמות האופרה ושיגרה חץ סאטירי בוולפול ובמדיניות המיסוי שלו. היצירה זכתה להצלחה עצומה, במספר שיא של 69 הצגות בעונה הראשונה. הצגת הבכורה של היצירה הייתה בתיאטרון היימרקט, שקהל צופיו יכול היה לפענח בנקל את הביקורת המוצפנת בו על וולפול, אבל ל-69 הופעותיו זכה המחזה אחרי שעבר לקובנט גארדן, שנהנה מהרבה יותר אפשרויות בימוי. הבורלסקה עצמה קצרה מאוד בטקסט כתוב, משום שהמחזה נשען במידה רבה על תחבולות תיאטרון אבסורדיות, ריקודים ושאר סוגי בידור שאינם קשורים בטקסט. "מחזה הבידור המוזיקלי" משנת 1739 מכיל תחריטים, המלמדים על מעשה הבימוי.[5]
קארי המשיך ב-Pasquin ואחרים. נוסף לכך, פליטים מן המאבקים הפנימיים של דרורי ליין וקובנט גארדן פנו להיימרקט. כך קרה ששרלוט שארק הופיעה שם בפרודיה של אביה, קולי סיבר, אחד הבעלים והמנהלם של דרורי ליין. אולם חוק רישוי התיאטראות שם קץ לסאטירות נגד הממשלה, וקרוב היה לסגור לחלוטין את התיאטרון. משנת 1741 עד 1747 הפיקו מדי פעם צ'ארלס מקלין, סיבר, סמיואל פוט ואחרים מחזות בהיימרקט, אם באמצעות רישיון זמני ואם בתחבולות עורמה; במודעה אחת כתוב, "באקדמיה של סיבר בהיימרקט יתקיים קונצרט שאחריו תוצג (חינם) חזרה, בצורת מחזה, בשם רומיאו ויוליה".
תיאטרון ההרשאה השלישי בלונדון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1754 החליף ג'ון וייטהד את ג'ון פוטר, ששילם את מס הרכוש של התיאטרון מאז פתיחתו. בשנת 1758 השיג תיאופילוס סיבר מוויליאם הווארד, אז ראש לשכת המלך, רישיון כללי, שבחסותו ניסה פוט לבסס את היימרקט כתיאטרון קבוע. בעזרת הדוכס מיורק קיבל כתב הרשאה מלכותי להציג מחזות במשך ארבעה חודשים בשנה, ממאי עד ספטמבר, במהלך חייו. כמו כן קנה את שטר החכירה של התיאטרון מן המוציאים לפועל של עזבון פוטר ואחרי שהרחיב את האתר בקניית נכס צמוד, הגדיל ושיפר את הבניין, שאותו פתח ב-14 במאי 1767 כתיאטרון המלכותי, השלישי המחזיק בכתב הרשאה מלכותי בלונדון.[6]
בעקבות זאת באו עונות אחדות מוצלחות, שבהן הפיק פוט מספר רב של מחזות בתיאטרון, אבל פוט הסתבך לבסוף בקשיים מחמת מנהגו לשים ללעג ולקלס אישים ידועי-שם על הבמה ועובדה זו, בשילוב עם התערערות גוברת והולכת של בריאותו, הביאו לבסוף למכירת הן התיאטרון והן כתב ההרשאה לג'ורג' קולמן ב-16 בינואר 1777.
במשך עונת 94–1793, כאשר תיאטרון דרורי ליין נבנה מחדש, נפתח תיאטרון היימרקט בחסות כתב ההרשאה של דרורי ליין. את העונה ציינה "תאונה מחרידה", שארעה ב-3 בפברואר 1794, "כאשר עשרים אנשים איבדו למרבה הצער את חייהם, ועוד רבים נחבלו קשה מחמת לחץ ההמונים, שנדחקו לראות את הוד מלכותו, אשר בא אותו ערב לראות את ההצגה." קולמן מת ב-1794 והתיאטרון עבר לבנו. ג'ורג' קולמן הצעיר, אף כי נחל הצלחה הן כמחזאי והן כמנהל, פיזר את רווחיו לכל רוח באורח חייו הבזבזני. זמן מה התגורר בחדר בירכתי התיאטרון ובסופו של דבר נאלץ למכור מניות לגיסו, דייוויד מוריס. קשייו הכספיים גברו ובמשך זמן ניהל קולמן את התיאטרון מן הכלא המלכותי, שם ריצה את עוונו על חוב.
כל הבניינים בצד המזרחי של היימרקט מן התיאטרון דרומה נבנו בסביבות 1820, בקשר עם התוכניות של האדריכל ג'ון נאש לשיפור השכונה. נאש שכנע את בעלי התיאטרון להקימו מחדש על מגרש, שנמצא מעט דרומה למגרש הישן, כך שסטיו העמודים יסגור את המראה מרחוב צ'ארלס. מאפיין החזית העיקרי בשרטוט הבניין של נאש בהיימרקט היה (ועודנו) סטיו גמלון של שישה עמודים קורינתיים, הנמשך בעומק עד לשפת המדרכה וכולל את החזית במלואה. יש הגורסים, שנאש בנה מחדש את התיאטרון כולו, אבל יש ראיה לכך, שהוא מיזג בית ברחוב ליטל סאפולק אל תוך התיאטרון, הסיר שתי חנויות שהיו בחזית, בהיימרקט, בנה סטיו עמודים, הגדיל את מספר השדרות והוסיף יציע שני לאולם הקיים.
שטר חכירה מיום 10 ביוני 1821 ניתן לדייוויד אדוארד מוריס. התיאטרון נפתח ב-4 ביולי 1821, בהצגה "היריבים". בנג'מין נוטינגהאם ובסטר התמנה למנהל התיאטרון מ-1837 עד 1853. הוא וממשיכו, ג'ון בלדווין באקסטון, ביססו את התיאטרון כבית קומדיה חשוב, והתיאטרון אירח את רוב שחקני התקופה הגדולים.
המחצית השנייה של המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1862 אירח התיאטרון עונה בת 400 הצגות של "הדודן האמריקאי שלנו", עם אדוארד סותרן בתפקיד לורד דנדררי. המחזה "דייוויד גאריק" של רוברטסון היה להיט בשנת 1864 וגם כאן כיכב סותרן בתפקיד הראשי. ויליאם שוונק גילברט העלה בהצגות בכורה שבעה ממחזותיו בהיימרקט, בהם כמה מן הקומדיות שלו בחרוזים לבנים, כמו "פיגמליון וגלאתיאה" (1871) ו"העולם המושחת" (1873). כאן הפיק גילברט את הדרמות שלו, "צ'ריטי" (1874), "דני'ל דרוס, נפח" (1876), ואת המחזה המפורסם ביותר שכתב מלבד אופרות הסאבוי שלו, "מאורסים", פארסה משנת 1877.
בשנת 1873 התחיל תיאטרון היימרקט להגיש לקהל הצגות שחרית, שהתחילו בשעה 2:00 אחר הצהריים. במאי 1875 הועברה הצגת "גן החיות" של ארתור סאליבן להיימרקט.[7]בשנת 1879 עבר הבית לידי הזוג בנקרופט, שפתחו מחדש את התיאטרון בביצוע מחודש של במחזה "כסף" של אדוארד בולבאר-ליטון, ואחריו "אודט" ו"פדורה" של ויקטורין סארדו ו"אדונים ופשוטי-עם" של ארתור וינג פינרו, יחד עם עוד ביצועים מחודשים של הצלחות עבר. האולם נבנה מחדש והבמה הקיפה פרוסניום ממוסגר בשלמות. ביטול מתחם התזמורת על ידי הכנסת מושבי כורסה מופרדים בזרועות ברזל פשוטות לאולם חולל מהומה זוטא.
הרברט בירבוהם טרי עבר מתיאטרון הקומדיה עם "המנורה האדומה" בשנת 1887. הוא תפס את מקומם של הבנקרופטים עם פרישתם והתקין תאורת חשמל בתיאטרון. בניהולו של טרי, עלתה בהצגת בכורה הקומדיה הראשונה של אוסקר ויילד, "אישה חסרת חשיבות" במאי 1893. בינואר 1895 בוצע לראשונה "בעל אידיאלי, של ויילד. הלהיט החשוב הבא של טרי היה "טרילבי" של ג'ורג' די מוריה, בהמשך שנת 1895. הצגה זו הוצגה 260 פעמים ורווחיה היו גבוהים כל כך, שאיפשרו לטרי לבנות את תיאטרון הוד מלכותה ולייסד את בית הספר לתיאטרון "ראדה".
ב-1896 היו סיריל מוד ופרדריק הריסון לבעלי החזקה בבניין ופתחו את העונה ב"תחת הגלימה האדומה", עיבוד לרומן של סטנלי ויימן. ב-1897 עלה המחזה "הכומר הקטן" של ג'יימס מתיו ברי והוצג 320 פעם.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של תיאטרון היימרקט (באנגלית)
- Guide to events at Theatre Royal Haymarket
- bbc.co.uk Theatre shuts after ceiling fall (published 2004-05-17)
- New York Times obituary, of J. B. Buckstone, November 1, 1879, describing numerous plays that he produced at the Haymarket
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ H M Land Registry registration NGL853225
- ^ Survey of London, p.98
- ^ 'The Haymarket', Old and New London: Volume 4 (1878), pp. 216-26 accessed: 31 March 2007
- ^ Not the noted Dr Johnson but a namesake (1691-1773). Gutenberg text accessed: 31 March 2007
- ^ Gillespie, Norman. "Henry Carey", in The New Grove Dictionary of Music and Musicians. vol. 15, p. 128.
- ^ Survey of London, p.99
- ^ Goodman
