תיאטרון המדוכאים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תיאטרון המדוכאים הוא אחד מסוגי התיאטרון שיצר אוגוסטו בואל, המכונה גם תיאטרון פורום. תיאטרון המדוכאים נוצר בשנות השישים בסאו פאולו, ברזיל. מאז שנות השמונים הוא קיים ביותר מ-70 ארצות בעולם.

הייחוד בתאטרון המדוכאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון הבסיסי ביותר של תיאטרון זה הוא לשבור את המחיצה (או בלשונו של אוגוסטו בואל "הדיכוי") שבין קהל ובמה, להילחם בדיכוי חברתי לא רק דרך התכנים של המחזות, אלא גם דרך ביטול הדיכוי שמפעילים השחקנים על הקהל בכך שהוא נידון לשבת ולמחוא כפיים.

עם כניסת הקהל, המנחה מוביל את האנשים למספר משחקי חברה קולקטיביים ומשחררים. לאחר מכן מציג התיאטרון הצגה שאורכה לא יותר מ-20 דקות בנושאים הנ"ל.

לאחר מכן מבקש המנחה מהשחקנים לשחק שנית את אותו מחזה, אך הפעם הוא מזמין את הקהל לקחת חלק במשחק. אדם בקהל יקרא: "עצור, זוהי מאגיה!" ויסביר איזו מאגיה ומהי הדמות שברצונו לשחק, טוב יותר מהשחקן שגילם אותה על הבמה. האיש מהקהל עולה ומחליף את השחקן או השחקנית. ניתן להחליף את כל השחקנים.

סיקור ספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוריאל זוהר כתב מאמריו בכתב העת "במה"[1] ובעיתון על המשמר בשנת 1981 על תיאטרון המדוכאים של אוגוסטו בואל ובעצם היה הראשון שפרסם את שמו של בואל בישראל. בשני המאמרים הוא מתאר בפירוט רב שתיים מהצגותיו של בואל בהן השתתף, כצופה פעיל ומנתח את ספריו.

בהצגה ראשונה, הוא מתאר את סיפור העלילה: אישה ועימה שלושה גברים, מגיעה לבית הוריה. כאשר שואלים אותה הוריה, מי הגברים? היא מציגה אותם ואומרת: זהו בעלי הראשון, זהו בעלי השני וזהו בעלי השלישי. כאשר תמהים ההורים ושואלים: אבל עם מי את חיה כרגע? היא עונה: עם שלושתם. תגובת ההורים היא תדהמה רבה וקונפליקט פנימי וחיצוני צץ אצל כל אחד משני ההורים. עתה, תורו של הקהל. הבמאי עוצר את ההצגה, ומבקש מן השחקנים לשחק אותה בשנית. ואז, מדי רגע, עוצר מישהו מבין הצופים את ההצגה, ועולה על הבמה, כדי להחליף את השחקנים. יש כאן עיקרון של שחרור הקהל מכבליו כצופה. הוא הופך להיות שחקן, כמו כל שחקן אחר על הבמה.

בהצגה השנייה, מביאים שחקניו של בואל סיפור על בית-חרושת שבו עובדים הפועלים שעות נוספות. המנהל משעבד את עובדיו לעבודה הפיזית, ולא נותן להם תנאים הרשומים בחוק. הקהל מתקומם. זוהר בכתבותיו מתאר כיצד הכין קבוצה של צופים. היות שקלט היטב את השיטה של בואל, לא הייתה לו דרך אחרת להשתלט על הבמה לבדו מול קבוצה מיומנת של שחקנים, שעבדו בצוותא ויצרו אנסמבל מגובש. לכן, תוך כדי תהליך הצגת ההצגה זוהר מארגן סביבו כמה צופים. וכאשר בואל מאפשר, בסיבוב השני, לצופים לעלות לבמה, הצוות של הצופים מתחיל לתפוס את מקומותיהם של השחקנים כדי ליצור מהפכת פועלים אמיתית על הבמה.

תיאטרון המדוכאים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל עוסקים מספר הולך וגדל של במאים ויוצרים בתכנים ובטכניקות של תיאטרון המדוכאים: אריק גוטלר, חן אלון, אורי שני, עינת עמיר, ליאת בולצמן, עודדה שקד, פאניה גרינשפון, אוריאל זוהר בתיאטרון הטכניון ועוד. באוגוסט 2012 נערך פסטיבל של תיאטרון המדוכאים בבית העם בשדרות רוטשילד בתל אביב. תיאטרון המדוכאים בישראל דן בנושאים רבים, וגם בדיכוי של פלסטינים (על ידי הצבא/הרשויות/הישראלים), נשים (על ידי גברים), נוער (על ידי מבוגרים), חיילים (על ידי המפקדים), עובדים זרים (על ידי המעסיקים), מזרחים (על ידי אשכנזים) ועוד.

ספרים באנגלית מאת אוגוסטו בואל, בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Theatre of the Oppressed, London: Pluto Press, 1979
  • Games For Actors and Non-Actors, London: Routledge, 1992; Second Edition 2002
  • The Rainbow of Desire: The Boal Method of Theatre and Therapy. London: Routledge, 1995

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אוריאל זוהר/"התיאטרון הקולקטיבי של אוגוסטו בואל", במה, רבעון לתיאטרון גיליון 144, עמ' 69–83, האוניברסיטה העברית (1997).
ערך זה הוא קצרמר בנושא תרבות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.