תיאטרון המדוכאים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: אין הבחנה בין המושג לבין ביטויו בארץ. אין חלוקה לפרקים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

תיאטרון המדוכאים הוא אחד מסוגי התיאטרון שהמציא אוגוסטו בואל, המכונה גם תיאטרון פורום. תיאטרון המדוכאים נוצר בשנות השישים בסאו פאולו, ברזיל. מאז שנות השמונים הוא קיים ביותר מ-70 ארצות בעולם. העקרון הבסיסי ביותר: לשבור את המחיצה (או בלשונו של אוגוסטו בואל "הדיכוי") בין קהל ובמה, להלחם בדיכוי חברתי לא רק דרך התכנים של המחזות, אלא גם דרך ביטול הדיכוי שמפעילים השחקנים על הקהל בכך, שהוא נידון לשבת ולמחוא כפיים. עם כניסת הקהל, המנחה מוביל את האנשים למספר משחקי חברה קולקטיביים ומשחררים. לאחר מכן התיאטרון מציג הצגה שאורכה לא יותר מ- 20 דקות. בנושאים הנ"ל. ולאחר מכן המנחה מבקש מהשחקנים לשחק שנית את אותו מחזה. אך הפעם הוא מזמין את הקהל לקחת חלק במשחק. אדם בקהל יקרא: "עצור, זוהי מאגיה!" ויסביר איזו מאגיה ומהי הדמות שברצונו לשחק, טוב יותר מהשחקן שגילם אותה על הבמה. האיש מהקהל עולה ומחליף את השחקן או השחקנית. ניתן להחליף את כל השחקנים. אוריאל זוהר כתב מאמריו בכתב העת "במה"‏[1] ובעיתון על המשמר בשנת 1981 על תיאטרון המדוכאים של אוגוסטו בואל ובעצם היה הראשון שפרסם את שמו בישראל. בשני המאמרים הוא מתאר בפירוט רב, שתיים מהצגותיו של בואל בהן השתתף, כצופה פעיל ומנתח את ספריו.

בהצגה ראשונה, הוא מתאר את סיפור העלילה. אישה ועימה שלושה גברים, מגיעה לבית הוריה. כאשר שואלים אותה הוריה, מי הגברים? היא מציגה אותם ואומרת: זהו בעלי הראשון, זהו בעלי השני וזהו בעלי השלישי. כאשר תמהים ההורים ושואלים: אבל עם מי את חיה כרגע? היא עונה: עם שלושתם. תגובת ההורים, תדהמה רבה וקונפליקט פנימי וחיצוני צץ אצל כל אחד משני ההורים. עתה, תורו של הקהל. הבמאי עוצר את ההצגה, ומבקש מן השחקנים לשחק אותה בשנית. ואז, מדי רגע, עוצר מישהו מבין הצופים את ההצגה, ועולה על הבמה, כדי להחליף את השחקנים. יש כאן עיקרון של שחרור הקהל מכבליו כצופה. הוא הופך להיות שחקן, כמו כל שחקן אחר על הבמה. בהצגה השנייה, מביאים שחקניו של בואל סיפור על בית-חרושת, שבו עובדים הפועלים, שעות נוספות, מעבר לשמונה שעות. המנהל משעבד את עובדיו לעבודה הפיזית, ולא נותן להם תנאים הרשומים בחוק. הקהל מתקומם. זוהר בכתבותיו מתאר כיצד הכין קבוצה של צופים. היות שקלט היטב את השיטה של בואל, לא הייתה לו דרך אחרת להשתלט על הבמה לבדו, מול קבוצה מיומנת של שחקנים, שעבדו בצוותא, ויצרו אנסמבל מגובש. לכן, תוך כדי תהליך הצגת ההצגה, זוהר מארגן סביבו כמה צופים. וכאשר בואל, מאפשר, בסיבוב השני, לצופים לעלות לבמה, הצוות של הצופים, מתחיל לתפוס את מקומותיהם של השחקנים, כדי ליצור מהפכת פועלים אמיתית על הבמה.

תיאטרון המדוכאים בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל עוסקים מספר הולך וגדל של במאים בתכנים ובטכניקות של תיאטרון המדוכאים: אריק גוטלר, חן אלון, אורי שני, ליאת בולצמן, פאניה גרינשפון, אוריאל זוהר בתיאטרון הטכניון ועוד. באוגוסט 2012 נערך פסטיבל של תיאטרון המדוכאים בבית העם בשדרות רוטשילד בתל אביב. תיאטרון המדוכאים בישראל דן בנושאים רבים, וגם בדיכוי של פלסטינים (על ידי הצבא/הרשויות/הישראלים), נשים (על ידי גברים), נוער (על ידי מבוגרים), חיילים (על ידי המפקדים), עובדים זרים (על ידי המעסיקים), מזרחים (על ידי אשכנזים) ועוד.

ספרים באנגלית מאת אוגוסטו בואל, בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Theatre of the Oppressed, London: Pluto Press, 1979
  • Games For Actors and Non-Actors, London: Routledge, 1992; Second Edition 2002
  • The Rainbow of Desire: The Boal Method of Theatre and Therapy. London: Routledge, 1995

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אוריאל זוהר/"התיאטרון הקולקטיבי של אוגוסטו בואל", במה, רבעון לתיאטרון גיליון 144, עמ' 69-83, האוניברסיטה העברית (1997).
P culture.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא תרבות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.