תיאטרון פיקולו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תיאטרון פיקולו, מילאנו

תיאטרון פיקולואיטלקית: Piccolo Teatro della Città di Milano, שמשמעותו "התיאטרון הקטן בעיר מילאנו"; שמו החדש הוא תיאטרון גראסי (Teatro Grassi). הוא תיאטרון בצפון-מערב מילאנו, איטליה. נוסד בשנת 1947, זהו התיאטרון הראשון באיטליה ששכן במבנה קבע. תיאטרון פיקולו הוא בעל מעמד באיטליה ובאירופה, "סמל לקביעות באירופה" ‏[1][2] הוא ממוקם ברחוב רובלו, ממש בסמוך לרחוב דנטה, בין טירת ספורצה לפיאצה דל דואומו. לתיאטרון שלושה אולמות: סאלה גראסי, תיאטרו סטודיו, שבמקור נועד להיות אולם החזרות של התיאטרון, ותיאטרו סטרלר, שנפתח ב-1998 ומכיל 974 מקומות ישיבה. התיאטרון שינה את שמו לתיאטרון גראסי ב-2005,‏ (Teatro Grassi) ‏[3] במהלך השנה הוא מעלה קרוב לשלושים הפקות. בנוסף לכך, המבנה מארח אירועים תרבותיים, החל מפסטיבלים וסרטים, המשך בקונצרטים, אסיפות וועידות, וכלה בתמיכה באקדמיה הלאומית לאמנות הדרמה על שם סילביו ד'אמיקו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 בינואר 1947 אישרה מועצת העיר מילאנו את העברתו של משכן קולנוע ברולטו לידי תיאטרון פיקולו, שינוהל באופן ישיר בידי העיר מילאנו. התיאטרון נוסד בידי פאולו גראסי וג'ורג'ו סטרלר, ביחד עם מריו אפולוניו, וירג'ילו טוסי ונינה וינצ'י. לדברי גראסי, המייסדים היו אידאליסטים של דרמה ופוליטיקה שחיפשו "לכונן עקרונות תאורטיים ואמות מידה מעשיות לניהול באופן שונה לחלוטין מאלו שהיו דומיננטיים באיטליה עד אותה עת". ‏[4] ההפקה הראשונה תוארה כמינימליסטית, הצגת הבכורה נערכה ב-14 במאי 1947 עם העלאת "בשפל" מאת מקסים גורקי. התיאטרון מכר כרטיסים זולים והציע הופעות פורצות דרך ‏[5] תיאטרון פיקולו נודע כמי ש"החיה את העניין הציבורי בקלאסיקה על הבמה האיטלקית" כשנוהל תחת שרביטו של סטרלר. הלהקה התפרסמה במיוחד בהפקותיה של קרלו גולדוני ולואיג'י פיראנדלו, אך גם של ברטולט ברכט, יוג'ין או'ניל, טי אס אליוט, הנריק איבסן, מולייר, גאורג ביכנר ופטר וייס. ‏[6]

ג'ורג' גוצאטי (Guazzotti) פרסם את הספר Teoria e realtà del Piccolo Teatro di Milano (מיתוס ומציאות בתיאטרון פיקולו במילאנו) ב-1965, מהדורה אחרת ראתה אור ב-1986. ב-1967 התיאטרון העלה הפקה של "משרתם של שני אדונים" מאת גולדוני. ‏[7]

שמו של התיאטרון שונה לתיאטרון גראסי (Teatro Grassi) ב-2005. ארכיון התיאטרון נשמר בידי Archivio Multimediale del Piccolo Teatro di Milano ‏(AMPT) ‏[8] בשנת השישים להיווסדות התיאטרון שחלה ב-2007, נשיא הרפובליקה, ג'ורג'ו נפוליטנו, זכה בתואר "Ente Autonomo Piccolo Teatro di Milano-Teatro d'Europa", למשך כל תקופת כהונתו בת השבע שנים. נכון ל-2012, מנהל התיאטרון הוא סרג'ו אסקובר והמנהל האמנותי הוא לוקא רונקוני.

הפקות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפקות בעשור הראשון לקיומו של התיאטרון היו: ‏[9]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ סטנלי הוכמן, תיאטרון פיקולו במילאנו, אנציקלופדית מקגרואו היל לעולם הדרמה: מדריך עיוני בינלאומי בחמישה כרכים, עמ' 94. ((כ))ISBN 978-0-07-079169-5
  2. ^ הנס ואן מאנן, ס.אי. ואלמר, סמל התיאטרון הציבורי האיטלקי: תיאטרון פיקולו, בתוך הספר: "תיאטרון עולמי בתנועה: מבנים, פוליטיקה, והתפתחות בארצות מערב אירופה", רודופי, 1998, עמ' 402 ‏ISBN 978-90-420-0762-8
  3. ^ סילביה טומבסי וולטון, טיים אאוט מילאנו: האגמים ולומברדיה, מדריכי טיים אאוט, עמ' 66 ואילך, עמ' 2006. ISBN 978-1-904978-09-1
  4. ^ ארתור הורוביץ, "המשמרים האמיתיים" של פרוספרו": פיטר ברוק, יוקיו נינגאווה, וג'ורג' סטרלר - במאים בני המאה העשרים וגישתם ל"הסערה" של שייקספיר, הוצאת אוניברסיטת דלוואר, עמ' 24 ‏ ISBN 978-0-87413-854-2.
  5. ^ בינג אליסון, המיטב של מילאנו, לונלי פלאנט, עמ' 81. ‏ISBN 978-1-74059-759-3
  6. ^ סטנלי הוכמן, תיאטרון פיקולו במילאנו, אנציקלופדית מקגרואו היל לעולם הדרמה: מדריך עיוני בינלאומי בחמישה כרכים, עמ' 94. ((כ))ISBN 978-0-07-079169-5
  7. ^ סטנלי הוכמן, תיאטרון פיקולו במילאנו, אנציקלופדית מקגרואו היל לעולם הדרמה: מדריך עיוני בינלאומי בחמישה כרכים, עמ' 94. ((כ))ISBN 978-0-07-079169-5
  8. ^ הנס שולטה, ג'ון נויס, פיא קלבר, פאוסט של גתה: תיאטרון המודרניות, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', עמ' 322‏ ISBN 978-0-521-19464-8
  9. ^ דייויד הרסט, ג'ורג'ו סטרלר, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1993, עמ' 127