תיאטרון פיקולו
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
להקת תיאטרון  |
| מיקום |
מילאנו |
| מדינה |
איטליה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1947 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1947 |
| קואורדינטות | 45°27′59″N 9°11′05″E / 45.466388888889°N 9.1847222222222°E |
|
www | |
|
(למפת מילאנו רגילה)   תיאטרון פיקולו | |
  | |
תיאטרון פיקולו (באיטלקית: Piccolo Teatro della Città di Milano, שמשמעותו "התיאטרון הקטן בעיר מילאנו"; שמו החדש הוא תיאטרון גראסי (Teatro Grassi). הוא תיאטרון בצפון-מערב מילאנו, איטליה. נוסד בשנת 1947, זהו התיאטרון הראשון באיטליה ששכן במבנה קבע. תיאטרון פיקולו הוא בעל מעמד באיטליה ובאירופה, "סמל לקביעות באירופה" [1] [2] הוא ממוקם ברחוב רובלו, ממש בסמוך לרחוב דנטה, בין טירת ספורצה לפיאצה דל דואומו. לתיאטרון שלושה אולמות: סאלה גראסי, תיאטרו סטודיו, שבמקור נועד להיות אולם החזרות של התיאטרון, ותיאטרו סטרלר, שנפתח ב-1998 ומכיל 974 מקומות ישיבה. התיאטרון שינה את שמו לתיאטרון גראסי ב-2005, (Teatro Grassi) [3] במהלך השנה הוא מעלה קרוב לשלושים הפקות. בנוסף לכך, המבנה מארח אירועים תרבותיים, החל מפסטיבלים וסרטים, המשך בקונצרטים, אסיפות וועידות, וכלה בתמיכה באקדמיה הלאומית לאמנות הדרמה על שם סילביו ד'אמיקו.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-26 בינואר 1947 אישרה מועצת העיר מילאנו את העברתו של משכן קולנוע ברולטו לידי תיאטרון פיקולו, שינוהל באופן ישיר בידי העיר מילאנו. התיאטרון נוסד בידי פאולו גראסי וג'ורג'ו סטרלר, ביחד עם מריו אפולוניו, וירג'ילו טוסי ונינה וינצ'י. לדברי גראסי, המייסדים היו אידיאליסטים של דרמה ופוליטיקה שחיפשו "לכונן עקרונות תאורטיים ואמות מידה מעשיות לניהול באופן שונה לחלוטין מאלו שהיו דומיננטיים באיטליה עד אותה עת". [4] ההפקה הראשונה תוארה כמינימליסטית, הצגת הבכורה נערכה ב-14 במאי 1947 עם העלאת "בשפל" מאת מקסים גורקי. התיאטרון מכר כרטיסים זולים והציע הופעות פורצות דרך [5] תיאטרון פיקולו נודע כמי ש"החיה את העניין הציבורי בקלאסיקה על הבמה האיטלקית" כשנוהל תחת שרביטו של סטרלר. הלהקה התפרסמה במיוחד בהפקותיה של קרלו גולדוני ולואיג'י פיראנדלו, אך גם של ברטולט ברכט, יוג'ין או'ניל, ת"ס אליוט, הנריק איבסן, מולייר, גאורג ביכנר ופטר וייס. [1]
ג'ורג' גוצאטי (Guazzotti) פרסם את הספר Teoria e realtà del Piccolo Teatro di Milano (מיתוס ומציאות בתיאטרון פיקולו במילאנו) ב-1965, מהדורה אחרת ראתה אור ב-1986. ב-1967 התיאטרון העלה הפקה של "משרתם של שני אדונים" מאת גולדוני. [1]
שמו של התיאטרון שונה לתיאטרון גראסי (Teatro Grassi) ב-2005. ארכיון התיאטרון נשמר בידי Archivio Multimediale del Piccolo Teatro di Milano (AMPT) [6] בשנת השישים להיווסדות התיאטרון שחלה ב-2007, נשיא הרפובליקה, ג'ורג'ו נפוליטנו, זכה בתואר "Ente Autonomo Piccolo Teatro di Milano-Teatro d'Europa", למשך כל תקופת כהונתו בת השבע שנים. נכון ל-2012, מנהל התיאטרון הוא סרג'ו אסקובר והמנהל האמנותי הוא לוקא רונקוני.
הפקות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההפקות בעשור הראשון לקיומו של התיאטרון היו: [7]
- 1947: "בשפל" (גורקי), The Nights of Rage (Armand Salacrou), The prodigious Magician (קלדרון), "ארלקינו: משרתם של שני אדונים" (גולדוני), The Mountain Giants (פיראנדלו), "הסערה" (אוסטרובסקי)
- 1948: "החטא ועונשו" (דוסטויבסקי), "ריצ'רד השני" (שייקספיר), "השחף" (צ'כוב), The Skin of Our Teeth (תורנטון ויילדר)
- 1949: "אילוף הסוררת" (שייקספיר), People in Their Time (בונטמפלי), "איולף הקטן" (איבסן),
- 1950: The Women of Paris (הנרי בק), "ריצ'רד השני" (שייקספיר), "הצודקים" (קאמי), Alcestis (אלברטו סביניו), "קיץ ועשן" (ויליאמס)
- 1951: "בית הבובות" (איבסן), Fool's Gold (ג'ובנטי), Never Swear by Anything (דה מיסה), Disaster at the North Depot (אוגו בטי), The Army Lover (מולייר), The Flying Doctor (גולדוני), Hoppla, Such is Life (טולר)
- 1952: "מקבת'" (שייקספיר), "אמה" (זרדי), Walking on Water (ורגאני), "אליזבת מלכת אנגליה" (ברוקנר), "רוויזור" (ניקולאי גוגול)
- 1953: The Mechanism (סרטר), The Worst Sacrilege (פירנדלו), "לולו" (ברטולאצ'י), A Clinical Case (בוצאטי), "יוליוס קיסר" (שייקספיר), Six Days (ד'אריקו)
- 1953: The Crow (גספרו גוצי), Triple Bill (פירנדלו), " המשוגעת משיו" (ז'ירודו), The Masquerade (מורביה), The Ideal Wife (מרקו פראגה), The Villeggiatura Trilogy (גולדוני)
- 1955: "גן הדובדבנים" (צ'כוב), "בית ברנרדה אלבה" (לורקה), The Measures Taken (ברכט), Our Milan (קרלו ברטולאצי)
- 1956: "אופרה בגרוש" (ברכט), From Yours to Mine (ורגה), The Jacobins (זרדי), "קוריולנוס" (שייקספיר)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של תיאטרון פיקולו
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 סטנלי הוכמן, תיאטרון פיקולו במילאנו, אנציקלופדיית מקגרואו היל לעולם הדרמה: מדריך עיוני בינלאומי בחמישה כרכים, עמ' 94. ((כ))ISBN 978-0-07-079169-5
- ^ הנס ואן מאנן, ס.אי. ואלמר, סמל התיאטרון הציבורי האיטלקי: תיאטרון פיקולו, בתוך הספר: "תיאטרון עולמי בתנועה: מבנים, פוליטיקה, והתפתחות בארצות מערב אירופה", רודופי, 1998, עמ' 402 ISBN 978-90-420-0762-8
- ^ סילביה טומבסי וולטון, טיים אאוט מילאנו: האגמים ולומברדיה, מדריכי טיים אאוט, עמ' 66 ואילך, עמ' 2006. ISBN 978-1-904978-09-1
- ^ ארתור הורוביץ, "המשמרים האמיתיים" של פרוספרו": פיטר ברוק, יוקיו נינגאווה, וג'ורג' סטרלר - במאים בני המאה העשרים וגישתם ל"הסערה" של שייקספיר, הוצאת אוניברסיטת דלוואר, עמ' 24 ISBN 978-0-87413-854-2.
- ^ בינג אליסון, המיטב של מילאנו, לונלי פלאנט, עמ' 81. ISBN 978-1-74059-759-3
- ^ הנס שולטה, ג'ון נויס, פיא קלבר, פאוסט של גתה: תיאטרון המודרניות, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', עמ' 322 ISBN 978-0-521-19464-8
- ^ דייוויד הרסט, ג'ורג'ו סטרלר, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1993, עמ' 127