תיקון יתר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בבלשנות, תיקון יתר (או היפרקורקציה) הוא מבע שגוי ביחס לשפה התקנית, הנוצר תוך נסיון להימנע משגיאה נפוצה אחרת.

לרוב מדובר בכלל דקדוק אשר אינו מתקיים בדרך כלל בלשון המדוברת, זניחה הנובעת מנדירותו היחסית. הדובר ער לקיומו של הכלל ולתופעה הפסולה הרווחת, ומתוך תיקון יתר מחיל אותו על מקרים שבהם אינו אמור להתקיים מלכתחילה. על כן שגיאה כזו מתרחשת בעיקר במשלבים לשוניים גבוהים, בהם ישנה הקפדה ערה על הלשון.

תופעת תיקון היתר מודגמת בתמציתיות בביטוי "כל קריין וחריין" הלועג לה. בעברית התקנית, אותיות בג"ד כפ"ת הן דגושות (נהגות כעיצורים סותמים) בבואן בתחילת מילה, אך רפויות (נהגות כעיצורים חוככים[1]) לאחר ו"ו החיבור וחלק משאר אותיות השימוש. בעברית המדוברת כיום, הביצוע החוכך של בג"ד כפ"ת בהתניה לאחר חלק מאותיות השימוש כמעט ולא מתקיים, וכמו כן האותיות כ"ף דגושה וקו"ף מבוטאות באותו האופן (עיצור סותם וילוני בלתי-קולי: [k]). כתוצאה מאיבוד הכלל והזדהות הגיית האותיות, מי שיבקש לשמר את הכלל עלול להחיל אותו במקרה של קו"ף, וכך לבטא "כל קריין וחריין" במקום "כל קריין וקריין" הצפוי והנכון (אפשר להבין את הביטוי בכך ש"קריין" הוא הקריין היודע את חוקי הדקדוק כמצופה ממנו, ואילו ה"חריין" הוא הקריין שרק חושב שהוא יודע את חוקי הדקדוק, ואגב כך שוגה בצורה גסה, וכך זוכה לכינוי הגנאי).

דוגמות מתחום הפונולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • העקרון מאחורי הדוגמה לעיל בביטוי "כל קריין וחריין" חל על מקרים נוספים. הכלל הדקדוקי הוא רפיון בג"ד כפ"ת לאחר אותיות השימוש וכל"ב‏[2]. השגיאה היא החלתו על אותיות שאינן בג"ד כפ"ת כמו האות קו"ף (עקב הזדהות הגייתה כיום להגיית כ"ף דגושה). למשל:
    • בקיצור המבוטאת בכיצור [bɛχi'ʦuʁ]
    • ביטוי ידוע נוסף מהצורה "כל קריין וחריין" הוא "כל קצין וחצין"
  • הכלל הדקדוקי הוא אותו כלל רפיון בג"ד כפ"ת לעיל, לאחר אותיות השימוש וכל"ב. השגיאה היא החלתו גם לאחר אותיות השימוש מש"ה שגוררות דגש חזק, ועל כן הרפיון מתבטל. התופעה רווחת יותר כשמדובר בה"א הידיעה המובלעת באותיות השימוש כל"ב (הגוררת גם היא דגש חזק). למשל:
    • בַּפֹעַל [ba'fo.al] (במקום בְּפֹעַל או בַּפֹּעַל)
    • בַּפֶתַח [ba'fɛtaχ] (במקום בַּפֶּתַח, ובהיקש לצורת הסמיכות, כמו בְּפֶתַח הבית)
    • מִכָל- [mi'χol] (במקום מִכָּל-, ובהיקש להגייה עם אותיות שימוש אחרות: בְּכָל-, לְכָל-)
  • הכלל הדקדוקי הוא ניקוד ה"א הידיעה בסגול לפני אותיות הע"ח המנוקדות בקמץ גדול ואינן מוטעמות (למשל: הֶחָלָב, הֶחָדָשׁ, הֶעָשִׁיר). השגיאה היא החלתו גם כאשר אותיות הע"ח אינן מנוקדות בקמץ (עקב הזדהות הגיית הקמץ להגיית הפתח והחטף-פתח כיום). למשל:
    • הֶחֲדָשִׁים [hɛχada'ʃim] (במקום הַחֲדָשִׁים)
    • הֶחֲמוֹר [hɛχa'moʁ] (במקום הַחֲמוֹר)
    • הֶחַלּוֹן [hɛχa'lon] (במקום הַחַלּוֹן)
  • הכלל הדקדוקי הוא ניקוד אותיות השימוש וכל"ב על פי המקבילה הבלתי-חטופה של ניקוד האות הראשונה במילה (ללא אות השימוש), אם זו מנוקדת בתנועת חטף (למשל: בַּחֲגוֹרָתוֹ, בֶּאֱמֶת). השגיאה היא החלתו גם כאשר תנועת האות הראשונה אינה מנוקדת בתנועת חטף (עקב הזדהות הגיית החטף-פתח להגיית הפתח כיום). למשל:
    • בַּחַלּוֹנִי [baχalo'ni] (במקום בְּחַלּוֹנִי, ובהיקש לבַּחֲלוֹמִי). דוגמה לתופעה זו ניתן לשמוע בביצועים רבים של השיר "כשאור דולק בחלונך"‏[3]

דוגמות מתחום המורפולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • התופעה הדקדוקית היא ספורדית: מילים מסוימות משנות את הגייתן מצורת היחיד לצורת הרבים, מעבר לתוספת "-ים" או "-ות", בעקבות דגש חזק המתגלה באות האחרונה של צורת היחיד בנטיית הרבים (למשל: דֹּב - דֻּבִּים, קַרְסֹל - קַרְסֻלַּיִם, חֹל - חֻלִּין). השגיאה היא ייחוס המבנה הזה למילים שאינן משתייכות לקבוצה זו.
    • חֻפִּים [χu'pim] (במקום חוֹפִים)
    • ייתכן שניתן לייחס את ההגייה הרווחת חוּלוֹן [χu'lon] (לעיר חוֹלוֹן) לתופעה של תיקון יתר (היקש לשם העצם חֹל הנוטה חֻלּים, במקום חוֹל - מקור שמה - הנוטה חוֹלוֹת)
  • תצורות מילים מסוג שונה אך המשתייכות לאותה תופעה בסעיף לעיל, מובילות למה שנדמה ככלל דקדוקי ספורדי: כאשר האות האחרונה במילה היא בי"ת, כ"ף או פ"א, היא תבוא דגושה בצורת הרבים במילים מסוימות (למשל: מַשְׁאָב - מַשְׁאַבִּים, מָסָךְ - מָסַכִּים, עַקְרָב - עַקְרַבִּים). השגיאה היא היקש מצורת הרבים הדגושה בחזרה לצורת היחיד. למשל:
    • מַשְׁאַבּ [maʃ'ʔab] (במקום מַשְׁאָב)
  • התצורה התקנית הנפוצה לשמות עצם נקבה בנטיית הרבים היא במשקל קְטָלוֹת (למשל: יְלָדוֹת, נְשָׁמוֹת, וגם דְּרָגוֹת, מְלָכוֹת, קְסָדוֹת), אך במילים רבות רווחת ההגיה של צורת הסמיכות (למשל: דַּרְגוֹת, מַלְכוֹת, קַסְדוֹת) לשימוש בצורה הפרודה הרגילה (שימוש לא תקני). השגיאה היא שימוש בצורת הרבים הפרודה גם במקרים של סמיכות. למשל:
    • חֲבָרוֹת הכבלים (במקום חֶבְרוֹת הכבלים)

דוגמות מתחומים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במשלב נמוך, רווח שימוש גורף בשם המספר בצורת הנקבה בלבד היוצר מבעים בלתי תקניים (למשל: שלוש ילדים, חמש שקלים). השגיאה היא שימוש בצורת הזכר עבור שמות עצם בנקבה. שגיאה זו רווחת מאוד במשלבים גבוהים בצורת הסמיכות (ככל הנראה מכיוון שבמרבית צורות שם המספר בנקבה, אין לצורת הסמיכות סימון מבחין). למשל:
    • ארבעה אמהות (במקום ארבע אמהות)
    • שלושת הבנות (במקום שְׁלוֹש הבנות)
  • מרבית שמות העצם בעברית, הגייתם התקנית בהטעמת מלרע. במשלב נמוך ישנה נטייה למעבר להגייה בהטעמת מלעיל, הרווחת במיוחד בקרב שמות פרטיים. השגיאה היא הגיית שמות פרטיים בהטעמה מלרעית כאשר אלו במקורם נהגים בהטעמה מלעילית.‏[4] למשל:
    • בֹּעַז
  • ייתכן שאפשר לייחס את ההגיה הישראלית פִילְבּוֹקְס ['filboks] לתופעה של תיקון יתר. אף על פי שככלל אותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה הן דגושות, הן עשויות להישאר רפויות אם נשאלו מלעז בתקופת העברית החדשה (לדוגמה: פֿסטיבל). ייתכן שתיקון יתר הוא שהוביל את הדוברים לרפות את הדגש במילה שהגיית העיצור הראשון שלה היה סותם גם בשפת במקור (כמו במקרה של פילבוקס. מאנגלית: pillbox, קופסת גלולות).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Joshua Blau, On Pseudo-Corrections in Some Semitic Languages. Jerusalem: Israel Academy of Sciences and Humanities 1970.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הכוונה רק לאותיות בכ"פ, שכן ההגייה החוככת של אותיות גד"ת אבדה בימינו.
  2. ^ ניסוח הכלל המובא לעיל הוא פישוט החלק הרלוונטי לתופעת התיקון, של כלל רחב יותר, וכך גם בניסוחי הכללים הבאים.
  3. ^ כך בביצועיהם של אריק איינשטיין, שלישיית גשר הירקון, מתי כספי, מאיר בנאי וגידי גוב, ארקדי דוכין ועוד.
  4. ^ גם השמות אֹהַד ודֹלֶב נהגים במקורם בהטעמה מלעילית, אם כי במקרה שלהם ההגיה המלרעית היא המושרשת וכיום אינה נעשית מתוך תיקון של הגייה מלעילית רווחת, אלא באופן טבעי (כלומר, מדובר כיום בחריגה רגילה מהעברית התקנית, ולא בשגיאה מסוג תיקון יתר).