תלייה, גרירה וביתור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הוצאתו להורג של יו דספנסר הבן

תלייה, גרירה וביתור הייתה החל מ-1351 שיטה להוצאה להורג באנגליה בעוון בגידה חמורה, אף שהטקס תועד לראשונה בתקופות שלטונם של הנרי השלישי (1216 - 1272) ויורשו, אדוארד הראשון (1272 - 1307). הנדונים למוות נקשרו למשוכה או ללוח עץ, ונגררו לעבר אתר ההוצאה להורג על ידי סוס. עם הגעתם לאתר הם נתלו עד שכמעט ומתו, סורסו, המעיים שלהם הוצאו מגופם, ראשם נערף והם בותרו ונחתכו לארבע חתיכות. לעתים הוצגו השרידים במקומות פומביים ברחבי המדינה, כגון גשר לונדון. מסיבות של צניעות נקבע כי נשים שהורשעו בבגידה חמורה יועלו על המוקד.

הסיבה לאכזריותו של עונש זה הייתה מידה כנגד חומרת הפשע. בגידה חמורה הוגדרה כהתקפה על סמכות המונרך, והיא נחשבה למעשה כה נתעב שראוי לצורה הקיצונית ביותר של עונש. למרות שמספר נדונים למוות קיבלו המתקה בגזר הדין שלהם וסבלו מסוף פחות נוראי, למשך תקופה של מאות שנים גברים שנמצאו אשמים בבגידה חמורה סבלו מהסנקציה החמורה ביותר שניתן היה להטיל עליהם לפי החוק. אלו כללו כמרים קתולים אנגלים רבים שהוצאו להורג במהלך התקופה האליזבתנית, וכן מספר אנשים שהיו מעורבים בהוצאתו להורג של המלך צ'ארלס הראשון.

חוק הפרלמנט הבריטי אשר מגדיר את פעולת הבגידה החמורה עודנו קיים בספרי החוקים של הממלכה המאוחדת, ובמשך תקופה ארוכה של רפורמות משפטיות במאה ה-19 שונה העונש להטבעה, תלייה עד המוות, ועריפת ראש וביתור לאחר המוות, וב-1870 בוטל לחלוטין באנגליה. עונש המוות באנגליה בוטל באופן סופי ב-1998.

בגידה באנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המראה נידון למוות נגרר אל מותו כשהוא קשור לזנב סוס
אדוארד השלישי, שבימיו נחקק חוק הבגידה 1351 שהגדיר מה נחשב לבגידה חמורה

במהלך שיא ימי הביניים נקבעו באנגליה עונשים אחדים לאלו שהורשעו בבגידה, לרבות גרירה ותלייה. במאה ה-13 החל השימוש בעונשים יותר ברוטליים, כגון הוצאת המעיים, שריפה, עריפת ראש, וביתור. הכרוניקאי האנגלי בן המאה ה-13 מת'יו פריז תיאר כיצד ב-1238 ניסה אדם משכיל לרצוח את הנרי השלישי. תיאורו מרחיב בפירוט כיצד המתנקש הכושל הוצא להורג: "נגרר עד שנקרע לגזרים, לאחר מכן נערף ראשו, וגופו חולק לשלושה חלקים; כל אחד מהחלקים נגרר ברחבי הערים הראשיות של אנגליה, ולאחר מכן נתלה על גרדום שהיה מיועד לשודדים". מתנקש זה נשלח ככל הנראה על ידי ויליאם דה מריסקו, פושע ששנים אחדות קודם לכן הרג אדם שהיה נתון להגנה מלכותית ולאחר מכן ברח לאי לונדי. דה מריסקו נתפס ב-1242, ולפי פקודתו של הנרי נגרר מווסטמינסטר למצודת לונדון שבה הוא נתלה על הגרדום עד שמת. לאחר מותו נעקרו מעיו מתוך גופו, הקרביים שלו נשרפו, גופתו בותרה, והחלקים השונים נשלחו לערים ברחבי המדינה. עונש התלייה, גרירה וביתור מתועד בצורה יותר טובה בתקופת שלטונו של אדוארד הראשון. הוולשי דאפיד אפ גרופיד היה לאציל הראשון באנגליה שנתלה, נגרר ובותר לאחר שהוא מרד במלך והכריז על עצמו כנסיך מוויילס וכלורד סנואודון. המרידה של דאפיד הכעיסה את אדוארד מאוד, והוא דרש עונש מקורי. לפיכך, בעקבות תפיסתו ומשפטו ב-1283 באשמת בגידה הוא נגרר על ידי סוס לאתר הוצאתו להורג. באשמת רציחת אצילים אנגלים הוא נתלה בעודו בחיים. באשמת רציחת אותם אצילים בחג הפסחא הוצאו מעיו וקרביו נשרפו. בעוון קשירת קשר לרצוח את המלך במגוון חלקים של הממלכה בותרה גופתו, וחלקיה נשלחו לרחבי המדינה; ראשו הוצב בראש מצודת לונדון. גורל דומה פקד את המורד הסקוטי ויליאם וולאס. הוא נתפס ונשפט ב-1305, ולאחר מכן אולץ לחבוש כתר של עלי דפנה, נגרר לסמית'פילד, ושם נתלה וראשו נערף. קרביו נשרפו וגופתו בותרה. ראשו הוצב על גשר לונדון, וחלקי הגופה נשלחו לניוקאסל, ברוויק, סטירלינג ופרת'.

הוצאות להורג אלו ואחרות, כגון אלו של אנדרו הארקליי, הרוזן הראשון מקארליסל ויו דספנסר הבן, שהתרחשו כולן בתקופת שלטונו של אדוארד השני, נערכו כאשר חוקי הבגידה באנגליה והעונשים עליהם לא היו מוגדרים היטב במשפט המקובל (ההגדרה לבגידה לפני 1351 הייתה לפי ספר האבדון של אלפרד הגדול). פעולת הבגידה הייתה מנוגדת לחובת הנאמנות כלפי הריבון מכל נתיניו שמעל גיל 14, והמלך והשופטים הם אלה שקבעו האם הנאמנות הופרה. השופטים בתקופת שלטונו של אדוארד השלישי העניקו פרשנות מחמירה יותר לטווח הפעילויות המוגדרות כבגידה, ובעקבות כך עוררו דרישות של הפרלמנט להבהיר את החוק. לאור זאת חוקק אדוארד את חוק הבגידה 1351. חוק זה נחקק בתקופה בהיסטוריה של אנגליה שבה שלטונו של המונרך היה מוחלט, ולפיכך נחקק בעיקר על מנת להגן על הכתר ועל הריבון. החוק החדש סיפק הגדרה מצומצמת יותר לבגידה בהשוואה לשנים שלפני חקיקתו, ופיצל את העבירה הפאודלית הישנה לשתי דרגות. בגידה קטנה התייחסה להריגתו של אדון או אציל על ידי משרתו, בעל על ידי אשתו, או כומר בכיר על ידי כומר זוטר. גברים שהורשעו בבגידה קטנה נגררו ונתלו, ונשים שהורשעו הועלו על המוקד. נשים נחשבו כרכוש הפרטי של הבעלים שלהן, ולפיכך אשה שהורשעה ברצח בעלה לא הייתה אשמה ברצח כי אם בבגידה קטנה. מאחר שהיה מדובר בהפרעה לסדר הציבורי הייתה דרושה מידה שווה של נקמה; תלייה נחשבה כבלתי מספקת לפשע כה נתעב במונחי אותה תקופה.

בגידה חמורה הייתה העבירה החמורה ביותר שאדם היה יכול לבצע. ניסיון לחתור תחת סמכותו של המלך נחשב חמור באותה מידה כאילו הנאשם ניסה לתקוף פיזית את המלך, שבעצמה נחשבה כמתקפה על מעמדו של המלך כריבון ואיום ישיר על זכותו למשול. כיוון שפעולה זו עלולה לערער את הסדר הציבורי במדינה, נקמה נחשבה כדבר נחוץ שלא ניתן לוותר עליו והפשע נחשב כפעולה שיש להעניש עליה בעונש החמור ביותר. ההבדל המעשי בין שתי העבירות היה בהשלכות במקרה של הרשעה; במקום להיגרר ולהיתלות גברים היו אמורים להיתלות, להיגרר ולהיות מבותרים, ומסיבות של צניעות נשים הועלו על המוקד גם במקרה זה. במסגרת החוק הוכרז כי אדם שביצע בגידה חמורה הוא מי ש: ייחל למותו של המלך או ניסה לנבא את תאריך מותו של המלך, וכן ביחס לאשתו ולבנו הבכור ויורשו; קיום יחסי אישות עם אשתו של המלך, בתו הבכורה אם זו טרם נישאה, או עם אשתו של בנו הבכור ויורשו; הכרזת מלחמה על המלך בממלכתו; חבירה לאויבי המלך בממלכה, וכן הענקת סיוע כלשהו בממלכה או מחוץ לה; זיוף החותם הגדול של המדינה או החותם האישי של המלך, או את אחד ממטבעותיו של המלך; ייבוא בזדון של כסף מזויף; רציחתם של הלורד צ'נסלור, הלורד אשר על האוצר או אחד משופטי המלך במהלך ביצוע תפקידם. אולם, החוק לא הגביל את סמכותו של המלך להגדיר את מטרת הבגידה. הוא הכיל סעיף שהעניק לשופטים אנגלים את הסמכות להרחיב את המטרה כאשר היה בכך צורך. החוק יושם גם לגבי נתינים מעבר לים במושבות הבריטיות באמריקה, ואף שנערכו מספר הוצאות להורג בפרובינציית מרילנד ובפרובינציית וירג'יניה, רק שני מתיישבים נתלו, נגררו ובותרו: ויליאם מתיוס בווירג'יניה ב-1630, וג'ושוע טפט בניו אינגלנד בשנות ה-70 של המאה ה-17. גזרי דין מאוחרים יותר בוצעו בתלייה או שהנדון למוות זכה לחנינה.

רק עד אחד היה דרוש על מנת להרשיע נאשם בבגידה, וב-1552 שונתה הדרישה בחוק ומספר העדים הוגדל ל-2. בתחילת ההליך החשודים נחקרו על ידי המועצה המלכותית, ולאחר מכן נשפטו בפומבי. הם לא היו זכאים להביא עדים להגנתם או להיעזר בייעוץ משפטי, ובדרך כלל נחשבו אשמים כבר מההתחלה. משמעות הדבר הייתה שבמשך מאות שנים כל מי שמצא את עצמו מואשם בבגידה היה בנחיתות משפטית חמורה. מצב זה נמשך עד שלהי המאה ה-17, כאשר מספר שנים שבהן של אישומי בגידה מטעמים פוליטיים נגד פוליטיקאים ויגים הובילו לחקיקתו של חוק הבגידה 1695. חוק זה התיר לנאשמים לקבל ייעוץ משפטי, להביא עדים, לקבל העתק מכתב האישום נגדם ולהישפט על ידי חבר מושבעים, וכאשר האישום לא היה בגין איום ישיר על חיי המונרך נקבע כי יש צורך להביא את הנאשם למשפט בתוך שלוש שנים מביצוע העבירה לכאורה.

ביצוע גזר הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

איור המראה ראשי בוגדים נעוצים על חניתות מעל בית השער של גשר לונדון (ימי הביניים)

לאחר ההרשעה במשפט הוחזקו העבריינים בבית הסוהר למשך ימים אחדים, ולאחר מכן נלקחו לאתר הוצאתם להורג. בתחילת ימי הביניים נעשה מסע זה כשהנדון למוות קשור לגבו של סוס, ובמשך השנים השתנה המנהג והנדון למוות נקשר למשוכת עץ חלשה או ללוח עץ, שהיו קשורים לסוס. ההיסטוריון פרדריק ויליאם מייטלנד שיער כי הדבר נועד על מנת להבטיח שהנדון למוות יישאר בחיים. השימוש במילה drawn, במובן של "למשוך" או "לגרור", גרם למידה מסוימת של בלבול. אחת מההגדרות של מילון אוקספורד למילה draw היא "לתלוש את המעיים או הקרביים ולהוציאם מהגוף", אך לאחר מכן מוגדרת המילה גם כ"במקרים רבים של הוצאות להורג לא ברור האם הכוונה היא לזה או למשמעות מספר 4 לגרור [פושע] על זנב סוס, או לוח עץ או שניהם, לאתר ההוצאה להורג; בעבר שיטה להוצאה להורג באשמת בגידה חמורה. ההנחה היא שכאשר המילה drawn מוזכרת לאחר המילה hanged (תלייה), המובן הוא כמו כאן". ההיסטוריון ההודי ראם שאראן שארמה הגיע למסקנה דומה. ההיסטוריון והסופר איאן מורטימר חלק עליהם. במאמר שפרסם באתר שלו הוא כותב כי האזכור הנפרד של תלישת המעיים מהגוף היא שיטה יותר חדשה, ובעוד שהיא אכן אירעה במקרים רבים, ההנחה שמשמעות המילה draw היא תלישת המעיים מהגוף איננה סבירה. במקום זאת, לטענתו, המילה draw במשמעות של שיטת תחבורה מוזכרת לאחר המילה hanging כיוון שהיא הייתה חלק מגזר הדין.

לפי עדויות אחדות במהלך שלטונה של מרי הראשונה הביעו הצופים את תמיכתם בהוצאה להורג בקולניות, ובשעת העברת הנדון למוות הם לעתים סבלו באופן ישיר מידו של הקהל. ויליאם וולאס ספג הצלפות, תקיפה ישירה ומזון רקוב ואשפה שנזרקו עליו, והכומר תומאס פריצ'רד בקושי שרד עד שהגיע לגרדום ב-1587. אחרים מצאו את עצמם ננזפים בקול על ידי אנשים אדוקים באמונתם; במשך השנים התגבש מנהג ולפיו כומר הלך אחרי הנדון וביקש ממנו במהלך המסע לחזור בתשובה. לפי סמואל קלארק הכומר הפוריטן ויליאם פרקינס (1558 - 1602) הצליח לשכנע נדון למוות צעיר שכבר היה על הגרדום כי הוא זכה למחילה, ובכך אפשר לצעיר למות "עם דמעות שמחה בעיניו... כאילו הוא ראה את עצמו נחלץ מהגיהנום שממנו חשש קודם לכן, וגן עדן נפתח עבור נשמתו".

לאחר הקראת פקודתו של המלך בקול הצטווה הקהל להתרחק במקצת מהגרדום, ולאחר מכן פנה אליהם הנדון למוות. בעוד שנאומים אלה כללו בדרך כלל הודאה באשמה (אם כי מעטים בלבד הודו בבגידה), הם היו נתונים לפיקוח הדוק של השריף ושל הכומר שלעתים נאלצו להתערב; נאומו של הכומר הקתולי ויליאם דין ב-1588 נחשב כבלתי ראוי לחלוטין ביחס למקובל באותה תקופה, ופיו נסתם עד שהוא כמעט נחנק. האסירים נשאלו לעתים בנושאי נאמנות ופוליטיקה, כפי שקרה לאדמונד ג'נינגס ב-1591. הוא נדרש על ידי צייד הכמרים ריצ'רד טופקליף להודות בבגידתו, אך כאשר ענה ג'נינגס "אם לומר מיסה זה בגידה, אני מודה שעשיתי זאת ומתהלל על כך". טופקליף ציווה עליו לשתוק והורה לתליין לדחוף אותו מהסולם. לעתים העד שבזכותו הורשע הנדון למוות נכח במהלך ההוצאה להורג. ג'ון מונדיי, מרגל מטעם הממשלה, נכח ב-1582 בהוצאה להורג של תומאס פורד. מונדיי תמך בשריף שהזכיר לכומר את הודאתו כאשר זה טען לחפותו. הרגשות שהובעו בנאומים אלה עשויים להיות קשורים לתנאי המאסר לפני ההוצאה להורג. כמרים ישועיים רבים סבלו רבות מידיהם של שוביהם, אך לעתים הם היו הנחושים ביותר; מנגד, אלו שהיו במעמד חברתי גבוה היו הכי אפולוגטיים. נקיפות מצפון אלה עשויות היו להיגרם כתוצאה מהאימה שחשו האנשים שחשבו כי מעיהם ייעקרו מתוכם במקום שראשם יערף במכה אחת כפי שהם ציפו בדרך כלל, וכל השלמה שהיא עם גורלם עשויה לנבוע מהאמונה שבוצע מעשה חמור אך לא בוגדני. התנהגות טובה על הגרדום נבעה גם מהרצון של הנדון למוות שיורשיו לא ינושלו מירושתם.

לעתים אולץ הנדון למוות לצפות בנידונים למוות אחרים (לעתים אף היה מדובר בשותפים לפשע) מוצאים להורג לפניו. הכומר ג'יימס בל אולץ ב-1584 לצפות בחברו ג'ון פינץ' מוצא להורג באמצעות תלייה, גרירה וביתור. אדוארד ג'יימס ופרנסיס אדוארדס אולצו לחזות בהוצאתו להורג של ראלף קרוקט ב-1588, וזאת כחלק מהמאמץ לזכות בשיתוף פעולה מצדם ולגרום לקבל את עליונותה הדתית של המלכה אליזבת הראשונה לפני שהם עצמם הוצאו להורג. בדרך כלל האסירים הופשטו מחולצתם וידיהם נקשרו לפני הבטן, ולאחר מכן הם נתלו למשך זמן קצר מסולם או מעגלה. לפי פקודתו של השריף העגלה יצאה לדרכה (ובמקרה של סולם הוא הוחזק במאוזן, כך שהנדון למוות נותר תלוי באוויר). המטרה הייתה בדרך כלל לגרום לחנק ולהביא את האסיר לסף המוות, אך לעתים חלק מהנדונים מתו לפני שהגיעו לשלב הסופי של העונש. הכומר ג'ון פיין מת ב-1582 לאחר שקבוצת האנשים שמשכה את רגליו הזדרזה יותר מדי. מנגד, במקרים אחדים כגון זה של ויליאם האקט (מת ב-1591) זורזו ההליכים והנדון למוות נלקח מיד לאתר שבו נעקרו מעיו ובדרך כלל הוא גם סורס. הפעולה האחרונה, לפי סר אדוארד קוק, הייתה על מנת לסמל את נישול יורשיו של הנדון למוות בגלל מעשיו שגרמו ל"זיהום" השושלת.

מי שנותר בחיים בנקודה זו ראה לעתים את קרביו נשרפים, ולאחר מכן לבם נעקר, ראשם נערף, וגופם בותר לארבעה חלקים. באוקטובר 1660 דווח כי הרג'יסייד מייג'ור-גנרל תומאס האריסון, שהיה תלוי במשך דקות אחדות ולאחר מכן ביטנו בותרה, הזדקף והכה את המוציא להורג שלו, ובעקבות כך ראשו נערף באופן מיידי. קרביו נזרקו לשריפה שבערה בסמוך לאתר ההוצאה להורג. ב-1535 דווח כי המרטיר ג'ון הוטון התפלל במהלך עקירת המעיים שלו, וברגעיו האחרונים הוא זעק "ישו הטוב, מה תעשה עם לבי?" המוציאים להורג היו לעתים חסרי ניסיון, ותהליכי ההוצאה להורג לא התקדמו במקרים מסוימים כפי שהיה רצוי. ב-1584 נעקרו מעיו של ריצ'רד גווין חתיכה אחר חתיכה, וזאת דרך חור קטן בביטנו, ולאחר שלא הצליח לעשות זאת באמצעות המכשיר שבחר לראשונה הוא ביתר את השד שלו עם גרזן קצבים עד עמוד השדרה. בינואר 1606 הייתה אמורה להתבצע הוצאתו להורג של גאי פוקס באשמת מעורבותו במזימת אבק השריפה, אך הוא הצליח לשבור את צווארו לאחר שקפץ מהגרדום, ובכך הצליח לרמות את המוציא להורג שלו.

הוצאתו להורג של סר תומאס ארמסטרונג

לא קיימות עדויות המדגימות כיצד בדיוק בותרה הגופה, אם כי בתמונה שמשמאל, המתארת את ביתורו של סר תומאס ארמסטרונג ב-1684, ניתן לראות כיצד המוציא להורג מבצע חתכים אנכיים דרך הגב ומסיר את הרגליים באזור הירך. פיזור חלקיו של דאפיד אפ גרופיד תואר על ידי הרברט מקסוול במילים הבאות: "הזרוע הימנית עם טבעת על האצבע ביורק; הזרוע השמאלית בבריסטול; הרגל הימנית והירך בנורת'האמפטון; השמאלית [רגל] בהירפורד. אך ראשו של הנבל נקשר עם ברזל, פן ייפול מחמת ריקבון, ונתלה באופן בולט על קצה חנית על מנת שלונדון תוכל ללעוג לו". ב-1660 הוצאו להורג מספר רג'יסיידים שהיו מעורבים במותו של צ'ארלס השני 11 שנים קודם לכן, והיומנאי ג'ון אוולין העיר על כך: לא ראיתי את הוצאתם להורג, אך ראיתי את הרבעים שלהם, מושחתים, וחתוכים, ומצחינים, כאשר הם הובאו בסלים על עגלה מהגרדום". במקרים רבים נחלטו השרידים הללו והוצגו כמזכרת גרוטסקית לעונש על בגידה חמורה, בדרך כלל במקום שבו הבוגד זמם את מזימתו או זכה לתמיכה. הראש הוצג בדרך כלל בגשר לונדון, ובמשך מאות שנים היה זה בנתיב שדרכו נוסעים רבים מכיוון דרום נכנסו לעיר. אישים אחדים לאורך ההיסטוריה העירו על תצוגות אלה. ב-1566 כתב יוזף יוסטוס סקליגר כי "בלונדון יש ראשים רבים על הגשר... ראיתי זאת שם, כאילו הם היו תורן של ספינה, ומעל לכולם נמצאו שרידים של גוויות אנשים". ב-1602 כתב הדוכס מסטטין על טבעה המרושע של נוכחות הראשים ואמר "ליד קצה הגשר, בצד הפרוורי, היו תקועים הראשים של שלושים אנשים ממעמד גבוה שנערפו באשמת בגידה ומזימות סודיות נגד המלכה". ראשים של נשים נתלו לעתים על הגשר, כגון זה של אליזבת בארטון, שהייתה משרתת ולימים נזירה שחזתה את מותו של הנרי השמיני. היא נגררה לטייברן ב-1534, ושם נתלתה וראשה נערף. המנהג של שימוש בגשר לונדון באופן זה הסתיים בעקבות תלייתו, גרירתו וביתורו של ויליאם סטולי ב-1678, שהיה אחד מקורבנותיה של המזימה האפיפיורית הבדיונית. שרידיו נמסרו לקרובי משפחתו, שמיהרו ואירגנו לוויה גדולה, דבר שהרגיז מאוד את חוקר מקרי המוות עד כדי כך שהוא ציווה להוציא את הגופה ולהציגה בשערי העיר. ראשו של סטולי היה האחרון שהוצב על גשר לונדון.

היסטוריה מאוחרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשו הערוף של ג'רמיה בראנדרת', שהיה אחד מהאחרונים באנגליה שהוצאו להורג בתלייה, גרירה וביתור

ביולי 1681 נתלה, נגרר ובותר בטייברן אוליבר פלאנקטארכיבישוף מארמה), שהיה קורבן נוסף של המזימה האפיפיורית. לתליין שלו ניתן שוחד על מנת ששרידיו לא יושלכו לאש; ראשו הוצג לראווה בכנסיית פטרוס הקדוש בדרוהדה. פלאנקט היה הכומר הקתולי האחרון באנגליה שזכה למעמד של מרטיר, אך לא האדם האחרון שנתלה, נגרר ובותר. מספר קצינים יעקוביטים שהיו מעורבים בהתקוממות היעקוביטית של 1745 הוצאו להורג גם כן, ובתקופה זו לתליין הייתה מידה מסוימת של שליטה על מידת הסבל שתיגרם להם, ובפעם זו הם הוצאו להורג לפני שגופם בותר. המרגל הצרפתי פרנסואה אנרי דה לה מוט היה תלוי במשך כשעה ב-1781, ולאחר מכן נתלש לבו ונשרף. בשנה שלאחר מכן דייוויד טיירי נתלה, ראשו נערף וגופו בותר בפורטסמות'. חתיכות מגופתו נחטפו על ידי הקהל הגדול (כ-20,000 איש) שנכח במקום. ב-1803 נדונו אדוארד דספארד ושישה קושרים נוספים למוות בתלייה, גרירה וביתור. הם נתלו וראשם נערף בבית הסוהר הורסמונגר ליין (Horsemonger Lane), אך רק לאחר שהם נקשרו למזחלת שנקשרה לסוסים שרצו במעגלים מסביב לחצר בית הסוהר. בהוצאתם להורג נכחו כ-20,000 אנשים. עדות מאותה תקופה מתארת את מה שהתרחש לאחר שדספארד נאם את נאומו האחרון:

Cquote2.svg

לאחר פנייה אנרגטית זו, אך משלהבת, החלו מחיאות כפיים כה נלהבות, עד שהשריף רמז לאנשי הכמורה להתרחק ואסר על קולונל דספארד להמשיך. הכיסוי הושם על עיניהם, ותוך כדי כך נצפה הקולונל מתקן את הקשר מתחת לאוזנו השמאלית, ושבע דקות לפני השעה תשע ניתן האות, המשטח נפתח, וכולם שוגרו לתוך הנצח. בעקבות הזהירות שננקטה על ידי הקולונל נראה כי הוא סבל מעט מאוד, ולמעט ברוטון האחרים נאבקו אך בקושי, והוא היה הבוטה ביותר מבין כולם. ווד, החייל, מת בצורה הקשה ביותר. התליינים נכנסו מתחת, והמשיכו למשוך אותם ברגליהם. טיפות דם אחדות נפלו מאצבעותיהם של מק'נמרה וווד, במהלך היותם תלויים באוויר. לאחר שהיו תלויים במשך שלושים ושבע דקות, הורדה גופתו של הקולונל, שלושים דקות לאחר השעה תשע ואפס דקות, והוא הופשט ממעילו ומהמותניה שלו, וגופתו הונחה על הנסורת כשראשו נשען על האבן. מנתח מנסה לכרות את הראש באמצעות סכין חיתוך פשוטה, החטיא את המפרק שאליו הוא כיוון, וכאשר הוא המשיך לנסות זאת נאלץ התליין להתערב, לקחת את הראש ולסובבו בידיו מספר פעמים עד שבקושי רב הצליח להפרידו מהגוף. לאחר מכן הונף הראש על ידי התליין, שקרא בקול "הביטו בראש של אדוארד מרקוס דספרד, בוגד!" אותו טקס בוצע גם על האחרים; והכל הסתיים עד השעה עשר בדיוק.

Cquote3.svg

במהלך 1779 הועלו על המוקד איזבלה קונדון ופיבי האריס, ובמהלך הוצאתן להורג השריפים שנכחו במקום הגדילו את הוצאותיהם; לדעתו של דוקטור סיימון דברו הם נחרדו מכך שנאלצו לצפות במראה כזה. גורלה של האריס גרם לוויליאם וילברפורס להגיש הצעת חוק שתגרום לביטול המנהג, אך הצעתו נדחתה על ידי בית הלורדים כיוון שהיא התירה את ביתורם האנטומי של פושעים אחרים מלבד רוצחים. ב-1789 הועלתה על המוקד הזייפנית קתרין מרפי‏[1]. סר בנג'מין האמט תקף את המשפט של מרפי בדיון בפרלמנט. הוא כינה זאת "השרידים האכזריים של המדיניות הנורמנית", ותוך ניצול ההסתייגות הציבורית ההולכת וגוברת משריפת נשים, העביר הפרלמנט את חוק הבגידה 1790, שלפיו נשים שהורשעו בבגידה נענשו בתלייה ולא בהעלאה על המוקד. לאחר מכן נחקק חוק הבגידה 1814, שהוצע על ידי הרפורמטור המשפטי סמואל רומילי. הוא הושפע מחברו ג'רמי בנת'ם, ובמשך זמן רב טען כי חוקי העונשין אמורים לשמש לתיקון ההתנהגות הפושעת וכי במקום לשמש כגורם מרתיע, החוקים הנוקשים של אנגליה אחראים לעלייה בפשיעה. ב-1806 הוא מונה לחבר הפרלמנט מטעם קווינסבורו, ומיד לאחר מכן החל לפעול לשיפור מה שתואר על ידו כ"קוד העונשין העקוב מדם והברברי שלנו, שנכתב בדם". הוא הצליח לגרום לביטול עונש המוות עבור עבירות מסוימות כגון גניבה ושוטטות, וב-1814 הציע לשנות את העונש לבוגדים כך שהם יומתו בתלייה והטיפול בגופתם יהיה לפי שיקול דעתו של המלך. אולם, לאחר שהודגש בפניו כי עונש זה יהיה פחות חמור לעומת העונש שניתן לרוצחים, הוא הסכים כי יש לבתר את הגופה כעונש הולם וכסטיגמה ראויה. עונש זה היה גורלו של ג'רמיה בראנדרת', מנהיגם של 100 מנציגי האנשים שהשתתפו במרד פנטריץ' ואחד משלושת האנשים שהוצאו להורג ב-1817 בבית הסוהר של דרבי. בדומה לעונשו של אדוארד דספארד ושותפיו, השלושה נגררו לגרדום על גבי מזחלות, נתלו למשך שעה, ולאחר מכן ועל פי דרישתו של ג'ורג' הרביעי נערף ראשם בגרזן. הכורה המקומי שהיה אמור לערוף את ראשם לא היה מנוסה בתפקיד, ולאחר שנכשל בשתי המכות הראשונות השלים את משימתו בסכין. כאשר החזיק את הראש הראשון והכריז את ההכרזה המקובל הגיב הקהל באימה והחל להימלט. תגובה שונה התרחשה ב-1820, כאשר על רקע מתיחות חברתית נוספת חמישה אנשים שהיו מעורבים בקנוניית רחוב קאטו בכלא ניוגייט. עריפת הראש אמנם בוצעה על ידי מנתח מומחה, אך בעקבות ההכרזה שלאחר מכן זעם הקהל עד כדי כך שהתליינים נאלצו למצוא מחסה בין חומות הכלא. הקנוניה היה הפשע הממשי האחרון שבגינו הוטל עונש זה.

הרפורמות בחוקי עונש המוות באנגליה נמשכו לאורך המאה ה-19, כאשר פוליטיקאים כגון ג'ון ראסל פעלו על מנת לסלק מספר החוקים את מרבית העבירות נושאות עונש המוות שעדיין נותרו בו. פעילותו של רוברט פיל לצורך שיפור אכיפת החוק הובילה לביטול עבירת הבגידה הקלה במסגרת חוק עבירות נגד אנשים 1828, שבו בוטלה ההבחנה בין פשעים שקודם לכן נחשבו בגידה קלה, ורצח. "הוועדה המלכותית לעונש המוות 1864 - 1866", בראשותו של הדוכס מריצ'מונד, המליצה לא לבצע שינויים בחוק הבגידה, וציטטה את חוק עבירת הבגידה 1848 שהגביל את העונש לרוב פעולות הבגידה לעבודת כפייה. הוועדה המליצה בדוח המסכם של פעילותה כי "מרד, התנקשות ופעילות אלימה אחרת... אנו בדעה שהעונש הקיצוני צריך להיוותר על כנו", אם כי המקרה האקטואלי ביותר באותה עת (וכפי שהתברר גם האחרון) שבו אדם נדון לתלייה, גרירה וביתור היה בנובמבר 1839, כאשר בעקבות התקוממות ניופורט הצ'רטיסטית נדונו מספר אנשים לעונש זה, ולבסוף הוחלט להגלות אותם. הדו"ח הדגיש את שינוי דעת הקהל ביחס להוצאות להורג פומביות. מזכיר הפנים ספנסר הוריישו נלסון העיד בפני הוועדה כי ההוצאה להורג "גרמו לדמורליזציה רבה, כך שבמקום להיות בעלות השפעה חיובית הן גורמות לברוטליזציה של דעת הקהל במקום להרתיע את מעמד הפושעים מלבצע פשעים". הוועדה המליצה לבצע הוצאות להורג לא באופן פומבי, מאחורי חומות הכלא, הרחק מעיני הציבור ו"תחת תקנות שעשויות להיות נחוצות על מנת למנוע ניצול לרעה, ולהשביע את רצונו של הציבור שהחוק אכן נאכף". המנהג של הוצאתם להורג של פושעים בפומבי בוטל סופית שנתיים לאחר מכן על פי "תיקון לחוק עונש המוות 1868", שהוצג בפני הפרלמנט על ידי מזכיר הפנים גאת'ורן הארדי. לפני קבלת החוק בקריאת שלישית הוצע תיקון לחוק שלפיו עונש המוות יבוטל כליל, אך הוא נדחה ברוב של 127 לעומת 23.

תלייה, גרירה וביתור בוטל לחלוטין באנגליה בחוק החילוט 1870, שהיה ניסיונו השני מאז 1864 של הפוליטיקאי הליברלי צ'ארלס פרוסטר לבטל את חילוט אדמותיו ורכושו של הפושע, דבר שהפך את משפחתו לענייה. ניסיונו הראשון של פורסטר עבר בהצלחה את שני בתי הפרלמנט, אך לא יצא לפועל בעקבות החלפת הממשלה. החוק קבע גם כי העונש על בגידה יהיה תלייה בלבד, אם כי לא ביטל את סמכותו של המונרך להחליף זאת בעריפת ראש לפי תנאי החוק מ-1814. עונש המוות בעוון בגידה בוטל לחלוטין לאחר חקיקת חוק הפשע וההפרעה לסדר 1998, ובעקבות הביטול יכלה הממלכה המאוחדת לאשרר את סעיף 6 באמנה האירופית לזכויות אדם כעבור שנה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Abbott, Geoffrey (2005) [1994], Execution, a Guide to the Ultimate Penalty, Chichester, West Sussex: Summersdale Publishers, ISBN 1-84024-433-X
  • Bellamy, John (1979), The Tudor Law of Treason, London: Routledge & Kegan Paul, ISBN 0-7100-8729-2
  • Bellamy, John (2004), The Law of Treason in England in the Later Middle Ages (Reprinted ed.), Cambridge: Cambridge University Press, ISBN 0-521-52638-8
  • Block, Brian P.; Hostettler, John (1997), Hanging in the balance: a history of the abolition of capital punishment in Britain, Winchester: Waterside Press, ISBN 1-872870-47-3
  • Diehl, Daniel; Donnelly, Mark P. (2009), The Big Book of Pain: Torture & Punishment Through History, Stroud: Sutton Publishing, ISBN 978-0-7509-4583-7
  • Gatrell, V. A. C. (1996), The Hanging Tree: Execution and the English People 1770–1868, Oxford: Oxford University Press, ISBN 0-19-285332-5
  • Lewis, Mary E (2008) [2006], "A Traitor's Death? The identity of a drawn, hanged and quartered man from Hulton Abbey, Staffordshire" (PDF), Antiquity (reading.academia.edu): pp. 113–124
  • Wormald, Patrick (2001) [1999], The Making of English Law: King Alfred to the Twelfth Century , Legislation and Its Limits, Oxford: Wiley-Blackwell, ISBN 0-631-22740-7

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אם כי בדרך כלל נשים הועלו על המוקד רק לאחר שנחנקו למוות, ב-1726 נשרפה הרוצחת קתרין הייז מיד, והייתה האשה האחרונה באנגליה שהומתה באופן זה