תנווין

תַנְוִּין (בערבית: تَنوِين) הוא אחד מסימני התשכיל. הוא מסומן על ידי הכפלה של אחד הסימנים (פתחה, כסרה או דמה) ומסמן שצריך להוסיף נון לאחר התנועה. הוא מסומן רק בסופי מילים.

בערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר כותבים בערבית ספרותית עם תשכיל, ישנן שלוש וריאציות לתנווין: פַתְחַתַא֫ן (פתחה כפולה) ـً, כַּסְרַתַא֫ן (כסרה כפולה) ـٍ ודַ֗מַּתַא֫ן (דַ֗מַּה כפולה) ـٌ, המבוטאות כ-/an/‏ ,/in/ ו-/un/, בהתאמה. התנווין מופיע רק בסופי מילים.

הסימן פתחתאן מופיע לרוב בתצורת اً (על גבי אליף), ةً (על גבי תא מרבוטה) או ءً (על גבי המזה). כאשר מסמנים מילה בפתחתאן, לרוב מוסיפים לה אליף בסופה, אלא אם כן המילה מסתיימת בתא מרבוטה, באליף או באליף מקסורה. אם המילה מסתיימת בהמזה (ء), מוסיפים אחריה אליף רק בחלק מהמקרים. האליף שמתווספת למילה מופיעה גם בכתיב חסר ניקוד/תשכיל.

מילים מיודעות – שבתחילתן מופיעה אַל הידיעה – אינן מקבלות תנווין. במובן זה, התנווין ממלא תפקיד דומה לתווית בלתי מיידעת.

דוגמאות בערבית
סימן	-ٌ	-ٍ	-ً
הגייה	/un-/	/in-/	/an-/
דוגמה על המילה بيت (בית)	بَيْتٌ	بَيْتٍ	بَيْتًا או بَيْتاً
תעתיק	בַּיְתֻן	בַּיְתִן	בַּיְתַן

מדוברת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בערבית מדוברת, התנווין קיים רק במילים וביטויים השאולים מהערבית הספרותית (בעיקר הפתחתאן).

כתב ערבי סיני[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתב ערבי סיני הוא כתב פרסו-ערבי שאומץ לכתיבה של שפות סיניות כמו מנדרינית (במיוחד הניבים באזור לנין, זונגיואן ומנצ'וריה) או בדונגאן. מערכת כתיבה זו ייחודית (בהשוואה למערכות כתיבה אחרות המבוססות על ערבית) בכך שכל התנועות, ארוכות וקצרות, מסומנות במפורש בכל עת בסימני תשכיל (לא אבג'ד). בכתב זה, נעשה שימוש נרחב בשְלוש וריאציות התנווין לייצוג צליל /-n/, ולפעמים גם לייצוג צליל /ng-/.

דוגמאות בכתב ערבי סיני
סימן	ـًا	ـٌ	ـٍ	ْـٍ
תנועה	/-an/	/-un/	/-en/	/-eng/
דוגמה בכתב ערבי סיני	بًا	جٌ	مٍ	مٍْ
בכתב סיני	半	准	们	半
בפין-יין	bàn	zhǔn	mén	méng

באכדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנווין היה בשימוש באכדית לסימון זוגיות (עד שהיא נכחדה בתקופה הבבלית העתיקה).