תנועה (תחביר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בבלשנות גנרטיבית תנועה הוא כינוי לתופעה שבה אלמנט במשפט עובר ממקומו המקורי המשוער למקום אחר. תנועה יכולה לנבוע מאילוצים שונים הנובעים מהדקדוק האוניברסלי, או מאפשרויות שמעמיד הדקדוק האוניברסלי להדגיש את האלמנט במקומו החדש או לגוון את משמעות המשפט באמצעות סידור מחדש של האלמנטים במשפט. על-פי התאוריה הגנרטיבית, יש מצבים שבהם תנועה היא בלתי-אפשרית, כלומר, מצבים שבהם העברת אלמנט במשפט למקום אחר תיצור משפט בלתי-דקדוקי.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאוריית הדקדוק הגנרטיבי-טרנספורמטיבי שניסח נעם חומסקי בשנות ה-50 של המאה ה-20 הניחה כי המשפטים בכל שפה נתונה הם "מבני שטח" (surface structure) שנובעים מתהליך קוגניטיבי שבו הדובר מחולל (generate) "מבנה עומק" (deep structure) ולאחר מכן מחיל עליהם "טרנספורמציות" שיוצרות את מבני השטח, כלומר את המשפטים הגלויים. כך הסביר חומסקי את העובדה שבשפה טבעית אפשר להביע רעיון אחד באמצעות משפטים הבנויים בצורות שונות, למשל: "דני קרא את הספר"/"הספר נקרא על ידי דני". לפי התאוריה הזו, לשני המשפטים יש מבנה עומק אחד, אלא שמבנה העומק הזה יכול לעבור שתי טרנספורמציות שונות שיוצרות שני מבני שטח שונים. חומסקי ניסח "כללי גזירה" שמתארים את מבני העומק האפשריים, ו"כללי טרנספורמציה" שמתארים את הטרנספורמציות האפשריות על מבני העומק.

במהלך 20 השנים שאחרי פרסום התאוריה הראשונית החלו חומסקי ותלמידיו לחקור את סוגיית הטרנספורמציות, ובעיקר את המצבים שבהם טרנספורמציה יוצרת משפטים בלתי-דקדוקיים. מחקר זה הביא לפיתוח תאוריה פשוטה יותר שבה אין כללי טרנספורמציה, אלא ההנחה היא שאלמנטים במבנה העומק של המשפט יכולים לנוע בעת יצירת מבנה השטח, כשגורמים מסוימים עשויים לחסום את התנועה ולמנוע אותה.

בשנות ה-70 פיתח חומסקי את "התאוריה הסטנדרטית המורחבת המתוקנת" Revised Extended‎Standard Theory (REST)‎, שכוללת את המושג "תנועת-אלפא" (move α) כשם כללי לכל טרנספורמציה, כלומר כל תנועה של אלמנט במשפט. תנועת-אלפא נמנעת במצבים מסוימים המתוארים בתאוריה המתוקנת.

התאוריה המתוקנת מניחה כי במקום שבו היה האלמנט שנע למקום אחר במשפט נשארת "עִקְבָה" (trace), כלומר, המקום המקורי של האלמנט אינו מתרוקן, אלא נשאר תפוס באמצעות עקבה שאמנם אין לה ביטוי במבנה השטח, אך יש לה קיום בתודעתו של הדובר. באמצעות העקבה מסבירים תופעות תחביריות שונות, למשל חסימה של תנועה נוספת של אלמנט במשפט למקום שפינה כביכול האלמנט הנע הראשון, היעדר אפשרות לצרף שתי מילים הנמצאות משני עברי המקום שממנו נע האלמנט. כמו כן, יש תאוריה הגורסת כי צריך להישמר יחס מתמטי כלשהו בין האלמנט הנע לבין העקבה שנשארה אחריו, וכי יש מגבלות על האלמנטים במשפט שיכולים להימצא ביניהם.

תנועת מילות שאלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מילות שאלה הן מילים כגון: מה, מי, מתי, איפה, איך ועוד, שתפקידן למלא את מקומן של קטגוריות תחביריות מסוימות. לדוגמה, מילת השאלה "מי" מחליפה את הנושא במשפט, המילה "מה" מחליפה את המושא, המילים "מתי", "איפה" ו"איך" מחליפות תיאורי זמן, מקום ואופן (בהתאמה) וכיוצא באלה. בעברית, ובחלק גדול מהשפות, מילות השאלה מחליפות את הקטגוריה התחבירית המתאימה להן ובנוסף נעות לתחילת המשפט.

לדוגמה, עבור המשפט: "דני אכל תפוח", אפשר לשאול את השאלה: "מה אכל דני?"

המילה תפוח משמשת כמושא במשפט (משלים לפועל "אכל"), ולשם יצירת השאלה היא מוחלפת במילה "מה":

  • דני אכל תפוח מה

מבנה העומק שנוצר הוא:

  • דני אכל מה?

בנוסף, מילת השאלה נעה לתחילת המשפט, ועל-פי התאוריה, היא גם משאירה "עקבה" במקום שממנו נעה (מסומן ב-t, קיצור של המילה האנגלית trace, האלמנט שנע והעקבה מסומנים באותו אנדקס כדי לציין שהם קשורים מבחינה סמנטית). מבנה השטח שנוצר הוא:

  • מה1 אכל דני t1?

תנועה של מילת שאלה נחסמת אם היא גורמת לפירוק של צירוף שמני. לדוגמה: עבור המשפט: "דני אכל את התפוח שאמא נתנה לו" אי אפשר לשאול את השאלה: "מי דני אכל את התפוח שנתנה לו". זאת משום שהביטוי "התפוח שאמא נתנה לו" מהווה צירוף שמני שאסור לפרק אותו. התהליך הוא כדלקמן:

מילת השאלה "מי" מחליפה את הנושא של הפסוקית הכלולה בצירוף השמני:

  • דני אכל את [התפוח שאמא מי נתנה לו]צירוף שמני

נוצר מבנה העומק:

  • דני אכל את [התפוח שמי נתנה לו]צירוף שמני?

אבל תנועת מילת השאלה "מי" לראש המשפט נחסמת, כיוון שהיא כלולה בתוך הצירוף השמני, ולפיכך השאלה אינה דקדוקית ואינה מתקיימת:

  • Red x.svg
    מי1 דני אכל את [התפוח ש-t1 נתנה לו]צירוף שמני?

תנועה במשפט סביל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת חומסקי, משפט פעיל ומשפט סביל נגזרים מאותו מבנה עומק. בגזירת מבנה השטח המכונה "משפט סביל" ממבנה העומק של המשפט, משמיט הדובר את עושה הפעולה (agent), ומסתפק בציון מקבל הפעולה (patient). כמו כן הפועל משתנה ומקבל צורה מורפולוגית מיוחדת, המזהה אותו כפועל סביל. בנוסף לכל אלה, חלה תנועה של האלמנט במשפט המציין את מקבל הפעולה מעמדת המושא לעמדת הנושא. לדוגמה:

  • מבנה עומק:
הנשיא כיבד הסכם.

במקרה זה מבנה השטח של המשפט הפעיל זהה למבנה העומק, אולם בגזירת מבנה השטח של המשפט הסביל חל התהליך הבא:

  • השמטת עושה הפעולה, ושינוי צורת הפועל:
הנשיא כוּבד הסכם.
  • תנועה של מקבל הפעולה מעמדת מושא לעמדת נושא (בעמדת המושא נשארת "עקבה"):
הסכם1 כוּבד t1.

את הסיבה לתנועה מעמדת המושא לעמדת הנושא מסביר חומסקי בתאוריה אחרת המכונה "תאוריית היחסה". יחסה היא מעין סימון של שם עצם, או מילה מחלק דיבר הדומה לשם עצם (כגון תואר, כינוי גוף, כינוי רמז, מילת שאלה וכדומה) על-פי העמדה התחבירית שבה הוא נמצא. בשפות רבות הסימון הזה בא לידי ביטוי בשינוי בצורה המורפולוגית של המילה, אולם יש שפות רבות אחרות שבהן אין ביטוי מורפולוגי ליחסה, והיא נשארת סמויה. לפי תאוריית היחסה, מילים כגון שמות-עצם, תארים וכו' חייבות להימצא בעמדה במשפט שבה הן יכולות לקבל יחסה. עמדה כזאת היא מקום במשפט שבו המילה קשורה למילה אחרת שיכולה "להעניק" יחסה (למשל, פועל). פועל בצורת סביל יכול "להעניק" יחסה לנושא של המשפט, אבל לא למושא של המשפט. לפיכך מתחייבת תנועה של המילה מעמדת המושא לעמדת הנושא, שאם לא כן, היא תישאר ללא סימון של יחסה.

גרירה (Pied Piping)[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצבים מסוימים, האלמנט הנע במשפט "גורר" אחריו אלמנט אחר. ג'ון רוברט רוס תיאר את התופעה בדיסרטציה שכתב ב-1967 ונתן לה את הכינוי Pied Piping, על-פי האגדה החלילן מהמלין (באנגלית נקרא החלילן מהאגדה The Pied Piper). התופעה אופיינית במיוחד למשפטים שבהם מתרחשת תנועה של מילת שאלה. לדוגמה בשאלה: "על מה החתול יושב?" חלה תנועה כפולה‏‏[1]. בהנחה שהתשובה לשאלה היא: "החתול יושב על השולחן", התהליך הוא כדלקמן:
מבנה עומק:

  • החתול יושב על השולחן מה? (החלפת שם-העצם במילת השאלה המתאימה)

תנועת מילת השאלה:

  • מה1 החתול יושב על t1? ("עקבה" נשארת במקום שפינתה מילת השאלה.)

מילת היחס נגררת אחרי מילת השאלה:

  • על2 מה1 החתול יושב t1 t2? ("עקבה" נוספת נשארת במקום שבו פינתה מילת היחס.)

מילת-היחס ומילת-השאלה יוצרות ביחס צירוף-יחס (צירוף שבמוקד שלו נמצאת מילת יחס), כך שאפשר להסביר את גרירת מילת היחס בצורך להימנע מפירוק הצירוף. אף על-פי כן, באנגלית המשפט: ‎What does the cat sit on?‎ הוא דקדוקי, ושקול במשמעותו למשפט: ‎On what does the cat sit?‎ כלומר, בעברית גרירת מילת היחס הכרחית, ואילו באנגלית היא אופציונלית, ובדרך-כלל אינה מתרחשת. לפי עדויות שאספו בלשנים עד כה, אף שפה אינה מאפשרת פירוק צירוף שמני בתנועת שאלה (כפי שהודגם לעיל), ורק שפות מעטות - אנגלית וכמה שפות גרמאניות‏‏[2] - מאפשרות פירוק צירוף-יחס. התופעה של פירוק צירוף-יחס זכתה לכינוי "נטישת מילת היחס" (Preposition stranding), בשל העובדה שמילת-היחס נשארת "מיותמת" בסוף המשפט.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏יש דוברי עברית שמעדיפים לומר: "על מה יושב החתול?" בניסוח כזה של המשפט חלות שלוש תנועות, אולם התנועה השלישית (של הפועל) אינה הכרחית, כלומר, המשפט נחשב דקדוקי גם בלעדיה בעיני רוב דוברי העברית.‏
  2. ^ ‏התופעה התגלתה גם בצרפתית של קוויבק, והיא נובעת כנראה מההשפעה החזקה של השפה האנגלית באזור.‏