תנועת ההשכלה היהודית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תנועת ההשכלה היהודית, ובקיצור תנועת ההשכלה או ההשכלה, הייתה תנועה שראשיתה בקרב יהודי אירופה בסוף המאה ה-18, שאימצה את ערכי הנאורות, עודדה השתלבות בחברה הסובבת, ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של האומות ביניהן חיו היהודים. הדוגלים בהשכלה נקראו "משכילים".
בשם התבונה האוניברסלית ביקשה תנועת ההשכלה את שילובם של ערכים והשקפות מתוך תרבות הסביבה באופק הרוחני-יהודי, ואפילו ייחסה להם עדיפות. התבונה ודת התבונה ניצבו כנגד האמונה הרגשית. בסוף המאה ה-18 התנגשה ההשכלה עם החסידות, שכבר הייתה מגובשת ועוד הוסיפה להתפשט. במזרח אירופה הולידה ההתנגשות הזו תוצאות חמורות יותר מאשר העימות המקביל של ההשכלה עם העולם הרבני - הבלתי מעורער עדיין, שהיה אפילו מסוגל לקלוט את החסידים. מתוך מחלוקת זו, שנמשכה כמאה שנה, התהוותה היהדות המודרנית של מזרח אירופה.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
עוד לפני הולדת תנועת ההשכלה, נמצאו בגליציה, בפולין ובליטא יהודים בודדים שהיו בקיאים במדע החילוני, ובתרבות הזמן. על פי רוב, היו אלו מלומדים או סוחרים, שהיו בגרמניה, והושפעו מהזרמים הפועלים שם. אלא שמלומדים היו בבחינת תופעות בודדות לחלוטין. את הידע שרכשו הם שמרו לעצמם, ללא כל כוונה ואפשרות להפיצו. גליציה נעשתה למרכז הראשון של ההשכלה. היה לה קשר הדוק עם המרכזים היהודיים בגרמניה, וכעת נוצרו קשרים גם עם מרכזי ההשכלה בברלין ובקניגסברג.
היה גם גורם תרבותי-פוליטי, שתרם להתרכזות חסידי ההשכלה בגליציה: תמיכתם ברפורמות של יוזף השני, קיסר הממלכה האוסטרו הונגרית, במערכת החינוך היהודית.
ב-1781 הוציא קיסר גרמניה ואוסטריה יוזף השני את "כתב הסובלנות" (Toleranzedikt) שלו. המטרה של כתב הסובלנות הייתה להביא למודרניזציה של העם היהודי, ולצורך זה הוענקו ליהודים זכויות רבות ובוטלו איסורים שונים שחלו עליהם, אך גם הוטלו עליהם חיובים חדשים, בפרט בתחום החינוך. הותר ליהודים ללמוד בבתי הספר המודרניים של המדינה ולפתוח בתי ספר מודרניים משל עצמם שבהם ילמדו בגרמנית.
[עריכה] צביונה של התנועה
תוכניתה של ההשכלה הייתה להמשיך במאמצי החינוך העממי של משה מנדלסון (הנחשב כאבי ההשכלה) ושל נפתלי הרץ וייזל. המטרות היו להרחיב את אופקיה של האוכלוסייה היהודית ובמיוחד של הנוער היהודי, ללמד עברית טהורה, ולהכין את הנוער במידת האפשר למקצועות יצרניים, כחלק מהאמנציפציה ליהודים.
כן נלחמו המשכילים בכל האמונות התפלות, שלדעתם היו נפוצות במיוחד בקרב החסידים. כתוצאה מההשפעות שבאו מחוץ לארץ, וכתגובה על בערות הרוח, אויב התרבות, הלכה ההשכלה המזרח-אירופאית מאז אמצע המאה ה-19, והפכה יותר ויותר ביקורתית כלפי הדת, ואפילו עויינת אותה. חדרה גישה מזלזלת, ולעתים עויינת כלפי החוק היהודי-דתי, ואף כלפי הדת בכלל.
כחלק מתהליך השינוי קראו אנשי ההשכלה לנטוש את הלבוש המסורתי, את שפת היידיש ואף חלק ממנהגי היום-יום, וזאת במטרה לבטל הבדלים חיצוניים בין היהודים לבין סביבתם. במקרים רבים הובילו שינויים אלו להתבוללות, הטמעות והמרת דת.
אחת הדרכים לקשור את היהדות לתרבות הגרמנית והכללית הייתה בגישה מדעית לתרבות וההיסטוריה היהודית. האגודה לתרבות ומדע של היהודים (Verein für Kultur und Wissenschaft der Juden) נוסדה על ידי קבוצת חברים בראשותו של יום טוב ליפמן צונץ בשנת 1819. האגודה ראתה לעצמה מטרה לחנך את הצעיר היהודי ל"יחסים הרמוניים" עם סביבתו, מחד גיסא, והצגת הערך המדעי של היהדות לציבור האינטלקטואלי הנוצרי, מאידך גיסא.
רבים מקרב האינטלקטואלים היהודים אף מצאו פתרון בהמרת הדת. המשורר היינריך היינה שהיה בין חברי האגודה שהוזכרה לעיל היה ביניהם.
[עריכה] היהדות הרפורמית מול תנועת החסידות
מנהיגי תנועת ההשכלה, למשל דוד פרידלנדר, היו אלו שהגו את הזרם הנקרא כיום יהדות רפורמית. הם קראו הן לנטישת הלבוש המסורתי, הן לשינוי אורח החיים והן לתפילה בשפה המובנת למתפלל, ובכך דמו למחוללי הרפורמציה הנוצרים.
החסידות הייתה מבחינה מסוימת תופעה מקבילה לתנועת ההשכלה ביהדות גרמניה. השוואה זו נכונה לגבי התפקיד התרבותי-היסטורי הדומה של שתי התנועות. עם זאת, היו המניעים של החסידות ושל ההשכלה מנוגדים זה לזה. החסידות נוצרה כמרד רגשי של השכבות המדוכאות מבחינה חברתית והבלתי למדניות נגד הגישה הלמדנית התלמודית-השכלתית, ששלטה בקהילות ובחיי היהודים. היא הייתה בבחינת מחאה בלתי רציונלית של דתיות פנימית.
[עריכה] דמויות מפתח
- משה מנדלסון (1729–1786) – פילוסוף יהודי גרמני יליד דסאו, שחי רוב ימיו בברלין. בעל השכלה תורנית וכללית רחבה. ניהל ויכוח על היהדות (1769) עם התאולוג הלותרני הכומר לטווטר, ולא חדל מאז לעסוק בענייני יהדות ויהודים, ראה בתרגום התנ"ך לגרמנית גורם שיניע את היהודים לאמץ את שפת התרבות (כלומר גרמנית) במקום יידיש, ויתרום להשתלבותם בחברה הכללית. שאף למצב בו יהודים יעמיקו בנושאים נוספים פרט להשתקעות בפלפולי התלמוד, אולם חשש מהתבוללות ולכן דגל בחינוך נפרד ליהודים.
- דוד פרידלנדר (1750–1834) – סוחר, עסקן וסופר יהודי בברלין, תלמידו וחברו של משה מנדלסון. מראשי התומכים להתערות מלאה של היהודים בחברה הכללית וממבשרי תנועת הרפורמה בדת היהודית. היהודי הראשון שנבחר למועצת העיר ברלין (1809).
- נפתלי הרץ וייזל (1725–1805) – בלשן ומשורר יליד המבורג. חיבורו "דברי שלום ואמת", שעניינו שינוי מבני בחינוך היהודי, עורר פולמוס סוער בין המשכילים הראשונים לבין רבני קהילות באירופה. מחזור השירים שחיבר על דמותו של משה, "שירי תפארת", השפיע על כמה דורות של משוררים אחריו, וחלק מן החוקרים רואים בו את ראשיתה של הספרות העברית החדשה.
- יצחק בר לוינזון (ריב"ל) (1788–1860) מראשוני תנועת ההשכלה ברוסיה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- מנוחה גלבוע, ניצני העתונות העברית 1691–1856, [תל אביב]: המכון לחקר הספרות העברית ע"ש בנציון כ"ץ, אוניברסיטת תל אביב, תשל"ז-1977.
- מנוחה גלבוע, מבנים ומשמעויות : עיונים בסיפור ההשכלה, תל אביב: עקד, 1977.
- מנוחה גלבוע, לקסיקון העיתונות העברית השמונה-עשרה והתשע-עשרה, תל אביב: מוסד ביאליק, בשיתוף בית הספר למדעי היהדות ע"ש רוזנברג, אוניברסיטת תל אביב, תשנ"ב.
- אברהם הרצברג, תנועת ההשכלה והיהודים בצרפת, תרגם: אהרן אמיר, ירושלים: כתר, תשל"א-1971.
- שמואל ורסס, השכלה ושבתאות: תולדותיו של מאבק, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשמ"ח-1988.
- שמואל ורסס, מגמות וצורות בספרות ההשכלה, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תש"ן.
- שמואל ורסס, 'הקיצה עמי': ספרות ההשכלה בעידן המודרניזציה, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשס"א.
- ראובן מיכאל, לידת היהודי המודרני - תולדות תנועת ההשכלה היהודית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
- שמואל פיינר, מהשכלה לוחמת להשכלה משמרת - מבחר כתבי רש"י פין, ירושלים: מרכז דינור, תשנ"ג.
- שמואל פיינר, השכלה והיסטוריה, תולדותיה של הכרת עבר יהודית מודרנית, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשנ"ה.
- שמואל פיינר בשיתוף עם אבנר הולצמן, יהודה פרידלנדר, חוה טורניאנסקי, דוד אסף, ישראל ברטל (עורכים), "מווילנה לירושלים", בתוך: מחקרים בתולדותיהם ובתרבותם של יהודי מזרח אירופה מוגשים לפרופסור שמואל ורסס, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשס"ב.
- שמואל פיינר, מהפכת הנאורות - תנועת ההשכלה היהודית במאה השמונה-עשרה. ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשס"ב.
- שמואל פיינר, משה מנדלסון, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשס"ה (הדפסה שנייה ושלישית תשס"ו).
- שמואל פיינר וישראל ברטל, ההשכלה לגווניה, עיונים חדשים בתולדות ההשכלה ובספרותה, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשס"ה.
- שמואל פיינר וטובה כהן, קול עלמה עבריה, כתבי נשים משכילות במאה התשע עשרה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
- יצחק אייזיק קובנר, ספר המצרף, כתב-מחאה משכילי מן המאה הי"ט, ההדיר מכתב היד בצירוף מבוא והערות שמואל פיינר, ירושלים: ספרית דורות של מוסד ביאליק, תשנ"ח.
- Josef Meisl, Haskalah : Geschichte der Aufklärungsbewegung unter den Juden in Russland, Berlin: C. A. Schwetschke & Sohn, c1919. (גרמנית)
- Shmuel Feiner and David Sorkin (eds.), New Perspectives on the Haskalah, The Littmann Library of Jewish Civilization, London and Potland, Oregon 2001 (paperback edition 2005). ((אנגלית))
- Shmuel Feiner, Haskalah and History, The Emergence of a Modern Jewish Historical Consciousness, Oxford & Portland, Or., The Littman Library of Jewish Civilization, 2002 (paperback edition: 2004). ((אנגלית))
- Shmuel Feiner, The Jewish Enlightenment, Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2004. ((אנגלית))
- Shmuel Feiner, Haskala - Jüdische Aufklärung, Geschichte einer kulturellen Revolution, Hildesheim, Zürich, New York: Georg Olms Verlag, 2007. ((אנגלית))
- Marcin Wodzinski, Haskalah and Hasidism in the Kingdom of Poland : a history of conflict, translated by Sarah Cozens (assistant translator: Agnieszka Mirowska), Oxford Littman Library of Jewish Civilization, c2005. ((אנגלית))
- Jacob S. Raisin, The Haskalah movement in Russia, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, c1914. (אנגלית)
