תנועת ההשכלה היהודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
תערוכת רחוב בנושא התנועה על חומה בשדרות ההשכלה בתל אביב
תערוכת רחוב בנושא התנועה על חומה בשדרות ההשכלה בתל אביב

תנועת ההשכלה היהודית, ובקיצור תנועת ההשכלה או ההשכלה, הייתה תנועה שראשיתה בקרב יהודי אירופה בסוף המאה ה-18 והתקיימה בקרבם עד סמוך לשנת 1881 וייסוד תנועת חובבי ציון. התנועה אימצה את ערכי הנאורות, עודדה השתלבות בחברה הסובבת, ודגלה ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של האומות שביניהן חיו היהודים. הדוגלים בהשכלה נקראו "משכילים".

בשם התבונה האוניברסלית ביקשה תנועת ההשכלה את שילובם של ערכים והשקפות מתוך תרבות הסביבה באופק הרוחני-יהודי, ואפילו ייחסה להם עדיפות. בסוף המאה ה-18 התנגשה ההשכלה עם החסידות, שכבר הייתה מגובשת ועוד הוסיפה להתפשט. במזרח אירופה הולידה התנגשות זו תוצאות חמורות יותר מאשר העימות המקביל של ההשכלה עם העולם הרבני - הבלתי מעורער עדיין, שהיה אפילו מסוגל לקלוט את החסידים. מתוך מחלוקת זו, שנמשכה כמאה שנה, התהוותה היהדות המודרנית של מזרח אירופה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד לפני הולדת תנועת ההשכלה, נמצאו בגליציה, בפולין ובליטא יהודים בודדים שהיו בקיאים במדע החילוני ובתרבות הזמן. על פי רוב, היו אלו מלומדים או סוחרים, שהיו בגרמניה, והושפעו מהזרמים הפועלים שם. אלא שמלומדים היו בבחינת תופעות בודדות לחלוטין. את הידע שרכשו הם שמרו לעצמם, ללא כל כוונה ואפשרות להפיצו. גליציה נעשתה למרכז הראשון של ההשכלה. היה לה קשר הדוק עם המרכזים היהודיים בגרמניה, וכעת נוצרו קשרים גם עם מרכזי ההשכלה בברלין ובקניגסברג.

היה גם גורם תרבותי-פוליטי, שתרם להתרכזות חסידי ההשכלה בגליציה: תמיכתם ברפורמות של יוזף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, במערכת החינוך היהודית.

ב-1781 הוציא הקיסר יוזף השני את "כתב הסובלנות" (Toleranzedikt) שלו. המטרה של כתב הסובלנות הייתה להביא למודרניזציה של העם היהודי, ולצורך כך הוענקו ליהודים זכויות רבות ובוטלו איסורים שונים שחלו עליהם, אך גם הוטלו עליהם חיובים חדשים, בפרט בתחום החינוך. הותר ליהודים ללמוד בבתי הספר המודרניים של המדינה ולפתוח בתי ספר מודרניים משל עצמם, שבהם ילמדו בגרמנית. בפרט השפיעה על החינוך המודרני שביקשה תנועת ההשכלה היהודית להקנות לתלמידים, תנועת הרפורמה החינוכית הגרמנית, הפילנתרופיניזם (שנודעה בשם העברי "פילנתרופין")‏[1].

צביונה של התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכניתה של ההשכלה הייתה להמשיך במאמצי החינוך העממי של משה מנדלסון ושל נפתלי הרץ וייזל, ולהרחיב את אופקיה של האוכלוסייה היהודית ובמיוחד של הנוער היהודי, ללמד עברית טהורה ולהכין את הנוער במידת האפשר למקצועות יצרניים, כחלק מהאמנציפציה ליהודים.

כמו כן נלחמו המשכילים בכל האמונות התפלות, שלדעתם נפוצו במיוחד בקרב החסידים. כתוצאה מההשפעות שבאו מחוץ לארץ, וכתגובה על בערות הרוח, אויבת התרבות, הלכה ההשכלה המזרח-אירופית מאז אמצע המאה ה-19 והפכה יותר ויותר ביקורתית כלפי הדת, ואפילו עוינת אותה. חדרה גישה מזלזלת, ולעתים עוינת, כלפי החוק היהודי-דתי ואף כלפי הדת בכלל.

כחלק מתהליך השינוי קראו אנשי ההשכלה לנטוש את הלבוש המסורתי, את שפת היידיש ואף חלק ממנהגי היום-יום, וזאת במטרה לבטל הבדלים חיצוניים בין היהודים לבין סביבתם. במקרים רבים הובילו שינויים אלו להתבוללות, להיטמעות ולהמרת דת.

אחת הדרכים לקשור את היהדות לתרבות הגרמנית והכללית הייתה בגישה מדעית לתרבות ולהיסטוריה היהודית. בשנת 1819 נוסדה האגודה לתרבות ולמדע של היהודים (Verein für Kultur und Wissenschaft der Juden) על ידי קבוצת חברים בראשותו של יום טוב ליפמן צונץ. האגודה ראתה לעצמה מטרה לחנך את הצעיר היהודי ל"יחסים הרמוניים" עם סביבתו, מחד גיסא, והצגת הערך המדעי של היהדות לציבור האינטלקטואלי הנוצרי, מאידך גיסא.

רבים מקרב האינטלקטואלים היהודים, ובהם המשורר היינריך היינה, שהיה בין חברי האגודה, מצאו פתרון למצבם בהמרת דתם לנצרות.

ההשכלה מול תנועת החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהיגי תנועת ההשכלה, בהם דוד פרידלנדר, היו אלו שדרשו מודרניזציה נרחבת במישור האסתטי והלשוני. הם קראו לנטישת הלבוש המסורתי, לשינוי אורח החיים ולתפילה בשפה המובנת למתפלל. המשכילים העלו אף דרישות דתיות עקרוניות, ברוח הנאורות, וחלקם היו דאיסטים, פנתאיסטים, רציונליסטים דתיים וכיוצא בזה. בנוגע למעבר לדרשות בשפת הארץ דמו במקצת למחוללי הרפורמציה הנוצרים שעזבו במידה רבה את השימוש בשפה הלטינית בפולחן.
החסידות הייתה מבחינה מסוימת תופעה מקבילה לתנועת ההשכלה ביהדות גרמניה. השוואה זו נכונה לגבי התפקיד התרבותי-היסטורי הדומה של שתי התנועות. עם זאת, המניעים של החסידות היו שונים מהותית מאלו של ההשכלה; החסידות נוצרה כמרד רגשי של השכבות המדוכאות מבחינה חברתית והבלתי-למדניות נגד הגישה הלמדנית התלמודית-השכלתית, ששלטה בקהילות ובחיי היהודים, והייתה בבחינת מחאה של אמונה יהודית פנימית.

דמויות מפתח[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • משה מנדלסון (17291786) – פילוסוף יהודי-גרמני יליד דסאו, שחי רוב ימיו בברלין וכן בהמבורג. בעל השכלה תורנית וכללית רחבה. ניהל ויכוח על היהדות (1769) עם התאולוג הלותרני, הכומר לאוואטר, ולא חדל מאז לעסוק בענייני יהדות ויהודים, ראה בתרגום התנ"ך לגרמנית גורם שיניע את היהודים לאמץ את שפת התרבות (כלומר גרמנית) במקום יידיש, ויתרום להשתלבותם בחברה הכללית. שאף למצב שבו יהודים יעמיקו בנושאים נוספים פרט להשתקעות בפלפולי התלמוד, אולם חשש מהתבוללות, ולכן דגל בחינוך נפרד ליהודים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Josef Meisl, Haskalah : Geschichte der Aufklärungsbewegung unter den Juden in Russland, Berlin: C. A. Schwetschke & Sohn, c1919. (בגרמנית)
  • Shmuel Feiner and David Sorkin (eds.), New Perspectives on the Haskalah, The Littmann Library of Jewish Civilization, London and Potland, Oregon 2001 (paperback edition 2005). (
  • Shmuel Feiner, Haskalah and History, The Emergence of a Modern Jewish Historical Consciousness, Oxford & Portland, Or., The Littman Library of Jewish Civilization, 2002 (paperback edition: 2004).
  • Shmuel Feiner, The Jewish Enlightenment, Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2004.
  • Shmuel Feiner, Haskala - Jüdische Aufklärung, Geschichte einer kulturellen Revolution, Hildesheim, Zürich, New York: Georg Olms Verlag, 2007.
  • Marcin Wodzinski, Haskalah and Hasidism in the Kingdom of Poland : a history of conflict, translated by Sarah Cozens (assistant translator: Agnieszka Mirowska), Oxford Littman Library of Jewish Civilization, c2005.
  • Jacob S. Raisin, The Haskalah movement in Russia, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, c1914.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טל קוגמן, המשכילים במדעים: חינוך יהודי למדעים במרחב דובר הגרמנית בעת החדשה, הוצאת מאגנס 2013
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ה'תקט"ו-ה'תרמ"א - תנועת ההשכלה היהודית