תנועת הלאומיים הערבים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תנועת הלאומיים הערביםערבית: حركة القوميين العرب - "חרכה אל-קומיין אל-ערב") הייתה תנועה ערבית לאומנית, אשר פעלה ברחבי העולם הערבי בתקופה שלאחר מלחמת 1948.

ייסוד התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תנועת הלאומיים הערבים נוסדה בביירות בשנות ה-20 של המאה ה-20, על ידי תלמידיו של הוגה הדעות הערבי הלאומי קונסטנטין זוריק, אשר פעל אף הוא בלבנון. חברי התנועה, אשר ברובם היו חברי המעמד העירוני המשכיל אשר החל לצמוח בסופה של המאה ה-19 בשטחי האימפריה העות'מאנית, ראו עצמם כנושאי לפיד רעיון הלאומיות הערבית, אשר תפוצתו החלה אף היא בסופה של המאה ה-19 בשטחי האימפריה העות'מאנית. חברי התנועה התייחסו לאידאל הלאומיות הערבית, ולמאבק למען ריבונות ערבית וכנגד הדיכוי האימפריאליסטי, כ"ביטוי לשאיפת הערבים להשתחרר מהאימפריאליזם, העריצות, העוני ושאר ביטויי החולשה". כמו כן לפי חברי התנועה, מטרת התנועה הינה הקמתה של מדינה ערבית מודרנית, אשר תאפשר להגן על ריבונותו וכוחו של העם הערבי, בכל מקום ובכל אזור‏[1].

התפשטות התנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינת העולם הערבי, התקופה שלאחר סיום מלחמת העולם הראשונה היוותה חממה לדעות לאומניות בכל רחבי השטחים אשר שוחררו מאחיזתה של האימפריה העות'מאנית. בתקופה זו קמו מספר רב של אגודות לאומיות מקומיות אשר תמכו באידאל הלאומיות הערבית. בין אחד מהדוגלים באידאל זה היה בן המשפחה ההאשמי ומנהיג סוריה לתקופה קצרה, המלך פייסל (לימים נשיא עיראק). בעבור הלאומיים הערבית, היה מדובר בקרקע נוחה להפצת דיעותיהם. במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה פעלו חברי התנועה להפצת מטרותיה ברחבי העולם הערבי. רבים מחברי התנועה בראשיתה היו מקרב בני הלאום הערבי בארץ ישראל, ביניהם ניתן למנות את פריד זין אל-דין, אשר מונה בהמשך לנשיא מכללת אל-נג'אח בשכם.

במהלך השנים הבאות ייסדו חברי התנועה מספר רב של תאים לאומיים מקומיים ברחבי העולם הערבי, לרבות בשטח ארץ ישראל, שם שיתפו חברי התנועה פעולה עם המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני במהלך המרד הערבי הגדול. כמו כן חברי התנועה בעיראק פעלו כנגד השלטון העיראקי הריאקציונרי במסגרת מרד רשיד עלי אל-כילאני בשנת 1941, ובעקבות כישלון המרד נעצרו מרבית פעילי התנועה בעיראק, דבר שפגע קשות ביכולת פעולתה באזור להבא‏[2].

התנועה בירדן ובגדה המערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סניפה הירדני של התנועה הוקם בתחילת שנות ה-50, כאשר אחד ממנהיגיה הראשונים, וייתכן כי אף אחד ממייסדיה, היה ד"ר ג'ורג' חבש, לימים פעיל פוליטי פלסטיני בולט. פעילותם הפומבית של אנשי התנועה כללה בעיקר את הקמתן של אגודות רשמיות כדוגמת "המועדון הערבי" שהוקם בירדן במחצית שנות החמישים, וכן את ייסודו של כתב העת "אל-ראי" אשר תקף את כפיפותה של ממלכת ירדן לבריטניה, ואשר נסגר על ידי השלטונות הירדנים מספר חודשים לאחר הוצאתו לאור בעקבות קריאתו להפלת השלטון הירדני הקיים. סופו של שיתוף הפעולה בין התנועה לבין השלטון הירדני, אשר נבע מהקריאות להפלת השלטון הירדני הקיים, הוביל להוצאת התנועה מחוץ לחוק בשנת 1954, ולמעצר פעילים בולטים בתנועה, ביניהם ג'ורג' חבש. עם זאת, אף לאחר הכרזת התנועה כארגון בלתי חוקי על ידי השלטון הירדני, המשיכו פעילי התנועה בפעילות מחתרתית בשטח ירדן והגדה המערבית. ניתן לראות, כי פעיליה של התנועה, כדוגמת ג'ורג' חבש וע'סאן כנפאני, עתידים למלא תפקיד חשוב בצמיחתה של המנהיגות הפלסטינית בתקופה שלאחר מלחמת 1967.

התנועה בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1962 הסניף הסורי, אשר עד אז הורכב מקבוצה קטנה של אינטלקטואלים שכמעט כולם היו ממוצא פלסטיני, הגיב להתפרקותה של הרפובליקה הערבית המאוחדת על ידי הקמת תנועה המונית אשר קראה לאיחוד מחדש עם מצרים באופן מיידי. מספר החברים בתנועה זינק באופן מיידי, ובעקבות עליית כוחה השתתפה התנועה בממשלת הבעת' הראשונה שהוקמה לאחר ההפיכה של 8 במארס 1963, אם כי לא על בסיס מפלגתי.

התנועה בעיראק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ההפיכה הצבאית בעיראק שהובילה לנפילתו של עבד אל-כרים קאסם בשנת 1963, הוקמה בעיראק ממשלה חדשה, אשר הונהגה על ידי מפלגת הבעת' העיראקית, אך זו נפלה בחודש נובמבר באותה שנה והוחלפה על ידי ממשלה בעלת ציביון פאן-ערבי בהנהגתו של עבדול סלאם עריף. בעקבות הקמת הממשלה, הסניף העיראקי של תנועת הלאומיים הערבים זכה ליוקרה מחודשת, ויחד עם גורמים נאצריסטים בקרב חברי הממשלה, שיתף פעולה על נסיונו של עריף לייצב את ממשלתו החדשה. בסופו של דבר, בשנת 1964, הסניף העיראקי של התנועה נטמע בקרב המפלגה הערבית הסוציאליסטית המאוחדת, אשר הוקמה באותה שנה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010
  • אמנון כהן, מפלגות בגדה המערבית בתקופת השלטון הירדני. ירושלים: י"ל מאגנס, 1980.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 64-63
  2. ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 64