תסמונת דובין ג'ונסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תסמונת דובין ג'ונסון
Bilirubin.svg
בילירובין
שם בלועזית Dubin–Johnson syndrome
ICD-10
(אנגלית)
E80.6
ICD-9
(אנגלית)
277.4
OMIM
(אנגלית)
237500
DiseasesDB
(אנגלית)
3982
eMedicine
(אנגלית)
med/588 
MeSH
(אנגלית)
D007566

תסמונת דובין ג'ונסוןאנגלית: Dubin Johnson syndrome) הינה תסמונת אוטוזומלית רצסיבית אשר גורמת לעליה של בילירובין מצומד (ללא עליה של אנזימי כבד- ALT, AST).

תסמונת זו קשורה לבעיה ביכולת של הפטוציטים (תאי כבד) להפריש בילירובין מצומד אל המרה. לרוב, תסמונת זו אינה בעלת סימנים קליניים (אסימפטומטית) ואולם לעתים היא מתגלה אצל התינוק במהלך בדיקות דם. מחלה זו שכיחה אצל יהודים ממוצא פרסי (1:1,300) והיא מאופיינת במראה מאקרוסקופי שחור של הכבד, כתוצאה מהצטברות של פיגמנט.

במחלה זו רוב הבילירובין אשר מוצאים הינו בילירובין מצומד, ערכי הבילירובין הינם לרוב עד 7 מ"ג לד"ל.

פתופיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, הבילירובין הלא מצומד, (אשר נקרא גם בילירובין לא ישיר) נישא על ידי אלבומין לכבד, נפרד מהאלבומין, ונכנס לתא ההפטוציט על ידי דיפוזיה או על ידי חלבון נשא. לאחר הגיעו של הבילירובין לרשתית האנדופלסמטית של התא (ה-ER) עובר הבילירובין קוניוגציה כדי להפוך למסיס במים ולהתפנות מהגוף. הקוניוגציה הינו תהליך בו הבילירובין הופך להיות מצומד לחומצה גלוקורונית על ידי האנזים UDP (שמחסור בו יוביל למחלה אחרת, תסמונת קריגלר נג'ר).

לאחר הפיכתו של הבילירובין לבילירובין המצומד לחומצה גלוקורונית, הוא עובר אל מערכת המרה על ידי טרנספורטר אקטיבי הנקרא MRP2) multiple drug resistance protein 2). פגיעה בטרנספורטר זה תביא להצטברות של הבילירובין המצומד בתוך הכבד.

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לאבחן מחלה זו באמצעות מספר דרכים. ראשית, מחלה זו אינה מחלה חסימתית של דרכי המרה. מלחי המרה המופרשים מהכבד אינם תלויים ככל הנראה בפעילותו של הטרנספורטר הפגוע, ולכן אין כולסטאזיס, ולכן אין גרד, תופעה הנפוצה אצל חולי כולסטאזיס ואשר אינה מתרחשת במחלה זו.

כמו כן, ניתן לאבחן באמצעות היחס הבלתי רגיל של קופרופורפירינים (מרכיבים בבניה של מולקולת ה- heme). במצב נורמלי, הקופרופורפירינים הדומיננטיים הינם 1 ו-3, ואילו בתסמונת זו כמותו של קופרופורפירין 1 עולה מעבר ל-80%. יצוין כי על אף האמור, רמתם הכללית של הקופרופורפירינים בשתן נשמרת בתסמונת זו. למעשה, תסמונת דובין ג'ונסון הינה המצב היחיד שבו עלייה בבילירובין הישיר מלווה ברמת קופרופורפירין תקינה בשתן כשמעל 80% ממנו הוא קופרופורפירין 1.

בעבר אבחנו מחלה זו על ידי שימוש בברומו סולפו פטלאין-BSP, אשר עובר בדומה לבילירובין קוניוגציה ומופרש על ידי אותו הטרנספורטר-MRP2. במתן חומר זה לאדם החולה בתסמונת דובין ג'ונסון, נראה כי ההיעלמות של החומר היא כמעט כמו של האדם הבריא, אחרי 45 דקות יש מינימום של החומר בסרום, ואילו אחרי 90 דקות רמת החומר עולה בחזרה. למעשה, BSP לא מצליח להיות מופרש על ידי MRP2, וחוזר לסרום, מעיד על הבעיה הקיימת בטרנספורטר.

תסמונת רוטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתסמונת רוטור (Rotor syndrome), אשר דומה קלינית לתסמונת זו, הבעיה העיקרית הינה צבירה של בילירובין מצומד בתוך התא. כאשר מזריקים BSP יש היעלמות מאד איטית ואין עלייה נוספת ברמתו, מאחר שהוא נצבר בתוך ההפטוציט. תבנית הקופרופורפירין שונה בהקשר של תסמונת רוטור. רמתו של קופרופורפירין 1 קטנה מ-80%, אולם עדיין רמתו גבוהה יותר מקופרופורפירין 3 (בנורמה אמור להיות הפוך). בנוסף בתסמונת רוטור אין פיגמנט הפטי, הכבד לא משנה את צבעו.

פרוגנוזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרוב, מדובר בפרוגנוזה טובה, ואין צורך בטיפול היות שרוב החולים הינם אסימפטומטיים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.