תסמונת האישה המוכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תסמונת האישה המוכה מוכרת כמצב פסיכולוגי המתאר אישה שעקב התעללות פיזית עקבית וקשה על ידי בן-זוגה הופכת למדוכאת ולבלתי מסוגלת ליזום פעולה שתאפשר לה להימלט מההתעללות. מצב זה מסביר מדוע נשים שעוברות התעללות בדרך כלל אינן פונות לקבלת סיוע חיצוני, נאבקות במתעלל או עוזבות את הסיטואציה הקורבנית. אותן נשים סובלות מדימוי עצמי נמוך ולעתים קרובות מאמינות שהן האשמות בהתעללות. נשים כאלה יסרבו, במרבית המקרים, להתלונן במשטרה נגד בן הזוג המתעלל ויתנגדו לכל הצעת עזרה, פעמים רבות אף יהפכו בעצמן לאלימות ומתעללות כלפי אלה המציעים להן סיוע. למרות שמצב זה בדרך כלל נוגע לנשים וילדים, לעתים רחוקות תסמונת זו יכולה להופיע גם אצל גברים.

דבר שנוי במחלוקת הוא ההגנה שמוענקת בפני החוק לאדם שהיה קורבן להתעללות ממושכת קודם לכך שתקף או הרג את אותו אדם שהתעלל בו, או נהג באלימות פיזית או מינית כלפי אחרים בפקודתו או בבקשתו של המתעלל.

בארצות הברית אין תמימות דעים במדע הרפואה באשר לכך שהתעללות מסוג זה סופה במצב נפשי החמור דיו כדי להגיע לקריטריון החוקי של אי-שפיות הדרוש תחת חוק McNaghten האומר שהאדם שחווה התעללות לא היה מסוגל להבדיל בין טוב לרע ברגע ביצוע העברה.

לעתים משתמשים במושג "תסמונת האישה המוכה" גם במובן המאטפורי, כהתנהגות של קבוצה המבקשת להיכנע ולפייס את התוקפן באופן נואש.