תסמונת זיכרון שווא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תסמונת זיכרון שווא (נקרא גם: תסמונת זיכרון שגוי) הוא מצב בו זהותו של אדם ויחסיו עם הסביבה מושפעים מזכרונות שהוא מאמין כנכונים אך לא קרו במציאות. התסמונת אינה מוכרת כאבחנה פסיכאטרית רשמית, אך בתחום חקר המוח מוסכם כי זכרונות ניתנים לשינוי ואינם בהכרח משקפים את המציאות נאמנה.

נטען כי זכרונות שווא ניתנים להשתלה באמצעות שיטות פסיכותרפויטיות העוסקות בהעלאת זכרונות טראומטיים "מודחקים" למודעות.

התיזה התפתחה ב-30 שנים האחרונות בקרב פסיכולוגים ופסיכיאטרים, ובעקבותיהם משפטנים. ראשיתה בהקמת הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי בארה"ב, ב-1922. הקרן הוקמה ע"י ד"ר פמלה פרייד, שמנהלת אותה בשיתוף עם ד"ר רלף אנדרווג'ר, פסיכולוג שהרבה לשמש כעד מומחה בהגנת מואשמים בהתעללות מינית בילדים. הקרן נוסדה לאחר שבתה של המייסדת החלה להזכר באירועי התעללות מינית מצד אביה. הקרן מגייסת את טובי החוקרים בתחום הזיכרון וההיפנוזה למתן הגנה משפטית, ואף עומדת מאחורי תביעות נגדיות המוגשות בביהמ"ש בארה"ב.

המושג נטבע על ידי פיטר ג. פרייד, שייסד קרן העוסקת בנושא‏[1]. אחת מהחוקרות העיקריות בתחום היא הפסיכולוגית האמריקנית אליזבת לופטוס, פסיכולוגית חוקרת ומרצה בכירה באוניברסיטת קליפורניה. לופטוס כתבה 22 ספרים ופירסמה יותר מ-400 מאמרים מדעיים. היא אף מופיעה כעדת הגנה במשפטים פליליים המבוססים על זיכרון מודחק של אירועים טראומטיים מהילדות של הקורבן.

במחקרים שערכה לופטוס השתתפו כ-25 אלף נבדקים שהוכיחו חד-משמעית, לטענתה, כי זיכרונות אפשר לשפץ, לארגן, לשתול ולברוא יש מאין. מחקרה המרכזי בתחום הינו "אבודים בקניון", במסגרתו מספרים לנבדקים ארבע חוויות טראומטיות מהילדות, שאחת מהן, הליכה לאיבוד בקניון הומה, מושתלת. ממצאי המחקר העלו פרדיגמה חדשה על איך נבנה ומתארגן הזיכרון במוחם של אנשים. 25% מהנבדקים אישרו שהלכו לאיבוד בקניון, ואף חוקרים אחרים שחידדו ושיכללו את השיטות קיבלו תוצאות טובות יותר: 50% מהאנשים האמינו שדברים באמת קרו להם.

מחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלת קיומה של התסמונת מצוייה במחלוקת השזורה עם המחלוקת לגבי זיכרון מודחק. קיימת התאמה מסויימת בין התומכים בקיומה של תסמונת זיכרון שווא לבין השוללים קיומם של זכרונות מודחקים, ולהיפך.

מבקרי התיזה מעלים ספק בתקפות הניסויים של לופטוס ודומיהם, בטענה שהספרות המדעית אינה מעלה כל ממצא שיתקוף את הטענה, בהבאת מחקרים נוגדים, וכן בטענה כי השתלת סיפור קצר כמו הליכה לאיבוד בקניון אפשרית, בשונה מהטענה כי אפשר להשתיל רצף זיכרונות של מסכת התעללות פיזי, מינית ונפשית ארוכת שנים.

יש לציין כי התסמונת אינה מוכרת במדריך האבחנות הפסיכיאטרי האמריקאי ה- D.S.M, אך בספר הלימוד המקובל בתחום הפסיכיאטריה, ה- Synopsis of Psychiatry, מצוינת המחלוקת אודות יכולת ההסתמכות על עדות יחידה שמקורה בזיכרון משוחזר הנתון להשפעת המטפל ההיפנוטי או פסיכותרפי שמטרתו לשחזר זיכרונות שהודחקו.

בפסיקה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרשות פליליות של גילוי עריות במשפחה, בהן ההאשמות נשענות בעיקרן על עדות מאוחרות של קטין או קטינה, ההגנה טוענת לעיתים שגם אם המתלונן אכן מאמין בעדותו, ייתכן שהוא סובל מהתסמונת וזוכר אירועים שכלל לא אירעו, אך הושתלו בידי מטפלים או קרובים. טענות אלו התגברו בעקבות הארכת תקופת ההתיישנות על עבירות מין בקטינים.

פסיקות נודעות בישראל כוללות:

  • בעניין פלוני (ע"פ 9969/01) נטען לראשונה כי ההסבר לתלונתה של המתלוננת נעוץ בהשפעתה של אימה ש"שתלה" את זיכרון ההתעללות בראשה. ביהמ"ש דחה את הטענה בקבעו שהטענות לגבי זכרונות שווא נוגעים למקרים בהם מטפלים לא זהירים משתילים זכרונות שווא, בעוד בנסיבות העניין הקרבן הגיעה למטפל עם הסוד שלא היה ידוע למטפל או לאימה של המתלוננת.
  • בעניין פלוני אחר (תפ"ח (ת"א) 1035/03) דובר על הזכרות שעלתה בגיל 23, לאחר חלום, כ-12 שנים מאז סיום ביצוע העבירות. אולם, למרות הדיון בטענת "זיכרון מושתל", ביהמ"ש קבע כי בשלב זה אין הטענה מגובה בחוות דעת מומחים ולא נערך דיון מעמיק במשמעותה, אך היא משמשת נדבך ראייתי.
  • בעניין פלוני נוסף (ע"פ 420/09), עלתה הטענה בשלישית, כשהיא נתמכת בחוות דעת פסיכיאטרית, אך נדחתה בטענה שהיא סותרת עדויות אחרות ואת קו ההגנה הראשוני.
  • בעניין פלוני (תפ"ח (ת"א) 1027/05) נדון ערעורו של אב שהורשע באונס בתו. זיכרון האונס עלה לתודעתה בגיל 23 בעקבות ניסיון לאונס ע"י חבר של אבי המתלוננת. בביהמ"ש העליון, קבע השופט עמית כמה פרמטרים שעל ביהמ"ש לבחון בבואו להכריע בתיקים דומים: מטרת ההליך הטיפולי, מהות הסוגסטיה, תיעוד הטיפול, הכשרתו ומקצועיותו של המטפל, עדויות מומחים מטעם הצדדים וקיומן או העדרן של ראיות תומכות. לבסוף קבע השופט כי יש לזכות את הנאשם בשל הספק שנוצר מכמה נימוקים, ובהם "הרשעתו של המערער בבית המשפט קמא מושתת בעיקרה על עדותה של המתלוננת המבוססת על זיכרונותיה המודחקים, כמעט ללא ראיות חיצוניות מחזקות".
  • באוגוסט 2012 בית המשפט העליון בישראל זיכה סב שהורשע באונס שיטתי של נכדתו. טענת ההגנה היתה שייתכן ומדובר בזכרונות שווא של המתלוננת‏[2].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ FMSF, בוויקיפדיה האנגלית
  2. ^ ע"פ 5336/10, פלוני נגד מדינת ישראל, באתר בית המשפט העליון
Human brain NIH.jpg ערך זה הוא קצרמר בנושא פסיכולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.