תעודת זהות (ישראל)

תעודת הזהות הישראלית הינה מסמך רשמי, המונפק על ידי משרד הפנים של מדינת ישראל, המעידה כי האוחז בה הינו מעל גיל 16, היושב בישראל דרך קבע באופן חוקי.

הרשות המוסמכת בישראל להנפקת תעודות זהות היא רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול במשרד הפנים, באמצעות לשכותיה ברחבי הארץ. תעודות זהות מונפקות לכל תושבי המדינה מעל גיל 16 היושבים בה דרך קבע במעמד חוקי, כולל אלה שאינם אזרחים.

בתעודה הישראלית מופיעים פרטים אישיים מתוך מרשם האוכלוסין, ובהם שמו של בעל התעודה ושם משפחתו, שמות הוריו, תאריך לידתו הלועזי (וליהודים גם התאריך העברי), מקום הלידה, בעבר גם הלאום, מינו של האדם ותמונתו וכן מספר ייחודי הנקרא מספר זהות. לתעודת הזהות מצורף ספח בו מופיעים הכתובת, המצב האישי, האזרחות, שמות קודמים של האדם, שם בן הזוג ומספר הזהות שלו וכן פרטים אישיים על ילדיו. באופן מקרי או לא מקרי מימדי התעודה הם כמו מימדי דגל ישראל 8:11.

חובות וזכויות

מדינת ישראל היא מהמדינות שבהן חייבים התושבים לשאת תעודת זהות, כאמור בחוק החזקת תעודת זהות והצגתה, תשמ"ג–1982:

	תושב שמלאו לו 16 שנים, חייב לשאת עמו תמיד תעודת זהות ולהציגה בפני קצין משטרה בכיר, ראש רשות מקומית, שוטר או חייל במילוי תפקידם, כשידרשו זאת ממנו.

תביעה בגין הפרת סעיף זה נדירה מאוד בתחומי מדינת ישראל מאז ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל, גם במקרים שבהם החוק מאפשר זאת. בנוסף, החוק קובע כי "לא יועמד אדם לדין על אי הצגת תעודה אם תוך חמישה ימים לאחר שנדרש לכך הוצגה התעודה לפני מי שדרש את הצגתה, או לפני שוטר בתחנת המשטרה".

בנוסף לחובה זו, מוגדרים בחוקים רבים זכויות שלמימושן יש להציג תעודת זהות, כאמצעי בלעדי לזיהויו של תושב. בעבר הייתה חובה להציג תעודת זהות למימוש זכות ההצבעה בבחירות, אך מאז הבחירות לכנסת ה-17 מותר להשתמש לשם כך גם ברישיון נהיגה או בדרכון תקף. עד הבחירות לכנסת ה-13 הייתה חובה להציג גם את הספח המצורף לתעודה, שהיה מוחתם בעת ההצבעה. במקרים שאינם מוגדרים במפורש בחוק ניתן להזדהות באמצעות תעודות אחרות. למבני תעשייה ומשרדים רבים בישראל אסורה הכניסה ללא הצגה של תעודה מזהה.

מהות הרישום בתעודת הזהות

הפרטים הרשומים במרשם האוכלוסין (ובתעודת הזהות) נועדו לצרכים סטטיסטיים.

בנוסף, חלק מהפרטים מהווים גם ראיה לנכונות האמור בהם, ולפיכך רשויות המדינה וגורמים אחרים רשאים להסתמך לצורך פעילותם על פרטים אלה מתוך מרשם האוכלוסין או תעודת הזהות (סעיף 3 לחוק).

פרטי הרישום שאינם מהווים ראיה לאמיתותם (ולפיכך יכולים לשמש לצרכים סטטיסטיים בלבד) הם הלאום, המצב האישי ושם בן-הזוג. הסיבה לכך שפרטים אלה אינם משמשים ראיה לנכונות האמור בהם, היא שלעתים מחויב משרד הפנים לרשום תחת סעיפים אלה פרטים המנוגדים לתפיסותיהן של מפלגות דתיות בנושא (למשל, משרד הפנים מחויב לרשום כ"יהודי" מי שעבר גיור רפורמי, וכן לרשום כ"נשואים" בני-זוג מדתות שונות ובני-זוג מאותו מין שנישאו זה לזה במדינה זרה).

מספר זהות

ערך מורחב – מספר זהות (ישראל)

מספר הזהות המוטבע בתעודת הזהות הוא המספר הניתן על ידי מנהל האוכלוסין לכל תושב או אזרח ישראלי עם רישום לידתו, או עם עלייתו ארצה. המספר ניתן עוד לפני הנפקת תעודת הזהות, והוא אינו מתחלף במקרה של החלפת התעודה. המספר מורכב מתשע ספרות, שהימנית שבהן היא ספרת ביקורת, שנועדה לגלות בקלות טעות בהקלדת מספר הזהות, וזאת באמצעות נוסחה פשוטה שנועדה לבדוק האם יש התאמה בין שמונה הספרות לספרת הביקורת.

היסטוריה

בתקופת המנדט

כריכת תעודת זהות מנדטורית

תעודת זהות של יהודיה (רחל אוני) מימי המנדט. החותמת בראש התעודה אומרת "נשיאת תעודת זהות זו אינה יוצרת בשום פנים זכות למגורים חוקיים בארץ ישראל"

תעודת זהות מנדטורית של כנעאן עאסי, ערבי תושב ירושלים. הסעיף המקביל לסעיף ה"לאום" בתעודות הזהות הישראליות הוא כאן הסעיף "גזע" (Race) בו מצוין "ערבי נוצרי"

במשך רוב שנות שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל לא הנהיגו השלטונות תעודות זהות לתושבי הארץ. כנראה בסוף שנות השלושים, אולי בתקופת "המרד הערבי הגדול" נגד הבריטים הונהגה בארץ על ידי השלטונות תעודת זהות. התעודות הונפקו לכל תושבי הארץ, יהודים כערבים. התעודה הייתה בת שני דפים בלבד, מקרטון בצבע ורוד ומאוחר יותר מקרטון חום. התעודה נשאה תצלום של בעל התעודה וכללה (בשפה האנגלית) את שמו של בעל התעודה, יישוב מגוריו, עיסוקו, מקום עסקו ותיאורו, לרבות גובהו, צבע עיניו, צבע שערו, מבנה גופו ו"סימנים מיוחדים". התעודה נשאה את חתימתו של נושא התעודה ואת חתימת וחותמת הרשות המוציאה. המספר הנקוב בתעודה איננו נראה כמספר זהות אלא כמספר הסידורי של התעודה במשרד בו הוצאה.

התעודה אינה כוללת את תאריך הלידה או הגיל, פרטים חיוניים לזיהויו של אדם.

על מנת להבדיל בין יהודים לערבים צויין בתעודה גם "הגזע" (Race), כשהכוונה ללאום.

בחלק מהתעודת, כנראה מהתקופה אחרי שנת 1945, עם הגאות בתנועת ההעפלה התנוססה בראש התעודה חותמת האומרת: "נשיאת תעודה זו אינה יוצרת בשום פנים זכות למגורים חוקיים בארץ ישראל" (Palestine). זאת כנראה על מנת שבתעודה לא יהיה משום מתן לגיטימציה למעפילים שהגיעו לארץ ישראל כעולים בלתי לגליים,

במהלך שנות המדינה

תעודות הזהות הראשונות שחולקו לתושבי מדינת ישראל עם הקמתה, לאחר מפקד האוכלוסין שנערך ב-8 בנובמבר 1948, היו בצורת פנקס קטן הנתון בכריכת קרטון כחולה. פרטי נושא התעודה מולאו בה בעט והיא הכילה מספר דפים ריקים (כדוגמת דרכון) בהם נרשמו שינויים בשם, במצב המשפחתי ובכתובת, שנרשמו בעט ולידם הוטבעה חותמת משרד הפנים. פרט בלתי נפרד מן התעודה היו הטורים בהם צויין גובהו של האיש וצויינו לגביו "סימנים מיוחדים".

כן הוטבעו בדפים הריקים חותמות המעידות על השתתפות בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות וכן על קבלת פנקסי תלושים בימי הצנע.

בסוף שנות החמישים הונפקו התעודות בצורה דומה, כפנקס (הפעם קטן מעט מקודמו) בכריכת פלסטיק בצבע תכלת ובו מספרי זהות בני תשע ספרות.

בשנות השמונים הונפקו תעודות הזהות בצורת כרטיס, פלט מחשב, בציפוי למינציה ונתון בתוך נרתיק פלסטיק כחול. לנרתיק צורף ספח ובו כתובתו של התושב, שם בן או בת זוגו ומספר הזהות שלהם ושמות ילדיו עד גיל שמונה עשרה בציון תאריכי לידתם ומספרי הזהות שלהם. בשנות האלפיים נרשמו בספח אף ילדיו הבגירים של התושב, בני כל גיל.

סעיף הלאום

מאבקים רבים התקיימו על רישום סעיף הלאום בתעודת הזהות. מאז שנת 2003 לא מופיע הלאום בתעודה, אלא סדרת כוכביות במקומו. הסיבה להשמטת סעיף הלאום הייתה פסיקת בג"ץ ב־2002 שהורתה לרשום כיהודים מתגיירים שעברו גיור רפורמי‏. שר הפנים אלי ישי ממפלגת ש"ס החליט להשמיט את סעיף הלאום, על מנת להימנע מלרשום במסמך רשמי את יהדותו של אדם לפי קביעת בג"ץ. בנובמבר 2004 דחה בג"ץ עתירה של ליאורה גולדמן שביקשה להשיב את סעיף הלאום לתעודת הזהות, בנימוק שחוק מרשם האוכלוסין אינו אלא חוק סטטיסטי-רישומי ולא חוק הצהרתי על יהדותם של אזרחים. כיום, ההבדל היחיד בין תעודת זהות של תושב יהודי לתושב שאינו יהודי הוא בציון תאריך הלידה העברי, בצד הלועזי, לתושבים בני הלאום היהודי. הלאום נרשם עדיין במרשם האוכלוסין, וכל תושב ישראלי רשאי לקבל בחינם תדפיס של תמצית המרשם שלו, בו מצוין גם הלאום.

בתעודות זהות מופיעה הסתייגות באותיות זעירות בעברית ובערבית שעל-פי חוק מרשם האוכלוסין התעודה יכולה לשמש כראיה לכאורה לנכונותם של הנתונים המופיעים בה למעט הלאום, המצב האישי ושם בן/בת הזוג.

סעיף שם המשפחה

כאשר אדם מתגייר בגיור אורתודוקסי, נרשם בתעודת הזהות שלו השם "אברהם" בצד שם המשפחה היהודי\ישראלי החדש באופן סמלי, הבא לבטא את כניסתו של הגר תחת ברית האבות^{[דרוש מקור]}.

תעודת זהות פלסטינית

לתושבי יהודה והשומרון וחבל עזה הפלסטינים ניתנה תעודת זהות על ידי המנהל האזרחי. מבנה התעודה היה דומה לזה של תעודת הזהות הישראלית, אך הנרתיק של תעודה זו היה בצבע כתום (רוב תושבי השטחים) או ירוק (תושבי מזרח ירושלים), וללא הטבעת סמל מדינת ישראל. בתעודות אלה הופיע השם הפרטי, שם האב, שם הסב ורק לאחר מכן שם המשפחה, ובמקום סעיף הלאום הופיע סעיף "דת". מתחת לכל כיתוב בעברית הוא הופיע גם בערבית.

לאחר הקמת הרשות הפלסטינית, המשרד לעניינים אזרחיים שלה החל להנפיק תעודות זהות באישור ישראל, שקובעת גם את מספרי הזהות. תעודות אלה דומות לתעודות המנהל האזרחי הכתומות, אך הנרתיק שלהן הוא בצבע ירוק ועליו מוטבע סמל הרשות הפלסטינית, והכיתוב בערבית קודם לזה שבעברית.