תעלת ביגל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תעלת ביגלספרדית: Canal Beagle) היא מצר ים בארכיפלג טיירה דל פואגו שבקצה הדרומי של דרום אמריקה. המצר מפריד בין האי הגדול בארכיפלג, הנקרא אף הוא טיירה דל פואגו ("ארץ האש") לבין האיים פיקטון, נווארינו, גורדון, או'בראיין, לונדונדרי וסטיוארט. בחלקו המזרחי, משמש המצר גבול טבעי בין ארגנטינה (מצפון) לבין צ'ילה (מדרום), ובחלקו המערבי הוא מצוי כולו בריבונות צ'ילה.

אורכו של המצר 240 ק"מ, ובנקודה הצרה ביותר רוחבו 5 ק"מ בלבד. לצדם של מצר מגלן ומעבר דרייק, הוא משמש למעבר בין האוקיינוס האטלנטי והאוקיינוס השקט, אך בשל היותו צר, ובשל כך לא נוח למעבר אוניות גדולות, רוב התעבורה הימית מתבצעת דרך מעבר דרייק.

ממצאים ארכאולוגיים מעידים על נוכחותם של בני היגאן באזור לפני כ-10,000 שנים. בין 1826 ל-1830 ערכו במקום חוקרים בריטים סקר הידרוגרפי. הספינה ששימשה אותם למחקרים הייתה אה"מ ביגל, בפיקודם של פיליפ פארקר קינג ואחריו רוברט פיצרוי, ועל שמה נקראה התעלה. גם חלק משמותיהם של האיים בסביבתה ניתנו לה על ידי אנשי הצוות. במסע נוסף של הביגל, הגיעה הספינה לאזור בשלהי 1832, כשעל סיפונה צ'ארלס דרווין.

ב-1884 הוקמה העיר אושואיה לחופו הצפוני של המצר. עיר זו, שבה מתגוררים כיום למעלה מ-60 אלף תושבים, נחשבת לעיר הדרומית בעולם. על תואר זה מתחרה פוארטו ויליאמס, שבחופו הדרומי של המצר, על האי נווארינו. פוארטו ויליאמס, שהוקמה ב-1953, אמנם דרומית יותר, אך מתגוררים בה רק כ-2,000 תושבים.

עימות הביגל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 נקלעו ארגנטינה וצ'ילה לסכסוך בדבר הריבונות בכמה מהאיים שלאורך תעלת ביגל (פיקטון, לנוקס ונואבה). הסכסוך גלש לעתים לעימות צבאי, שכונה עימות הביגל. ב-1958 הרס צבא ארגנטינה מגדלור שהקימה צ'ילה על האי הקטן סנייפ. המשבר הסתיים כאשר צ'ילה הסכימה שלא לבנות מגדלור על האי וארגנטינה הסכימה להסיג את כוחותיה ממנו. ב-1967 התעורר משבר נוסף, כאשר צבא צ'ילה סילק ספינת דיג ארגנטינאית שפעלה במים הטריטוריאליים של צ'ילה. ב-1971 חתמו נשיאי המדינות, סלוודור איינדה ואלחנדרו לנוסה, על הסכם בוררות בחסותה של המלכה אליזבת השנייה. ב-1977 נפסק כי האיים שייכים לצ'ילה. החונטה הצבאית השלטת בארגנטינה לא השלימה עם ההחלטה, ויזמה פלישה לאיים ("מבצע סוברניה") ב-1978, שבוטלה ברגע האחרון, לאחר שהאפיפיור יוחנן פאולוס השני התערב במשבר, ושלח את הקרדינל אנטוניו סמורה לגשר בין הצדדים. ב-1979 חתמו צ'ילה וארגנטינה על הסכם המכיר בוותיקן כמגשר ביניהן, וב-1984 נחתם "הסכם השלום והידידות", שקבע, שוב, כי האיים יהיו בריבונות צ'ילה, אך הסדיר גם את זכויות השיט, הקים גוף ליישוב מחלוקות עתידיות וצמצם את תחום המים הטריטוריאליים של שתי המדינות ל-3 מייל ימי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Canalbeagle.png
Magnify-clip.png