תקרית רוזוול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ציור המשחזר את התקרית, כפי שהיא מתוארת על ידי מאמיני תאוריית התרסקות העב"ם

תקרית רוזוול היא כינוי לאירוע שבו, כך נטען, התרסק עב"ם ליד העיירה רוזוול (Roswell)‏‏[1] שבניו מקסיקו, ארצות הברית, ב-8 ביולי 1947. על פי הטענה, חולצו מן העב"ם שהתרסק בסמוך לעיירה גופות של חוצנים ופריטים אחרים שמקורם בטכנולוגיה חוצנית.

לקראת סוף שנות ה-70 של המאה ה-20 התעורר מחדש העניין בתקרית, והצית ויכוח עז. סביב האירוע נרקמו תאוריות קשר רבות, הדנות במהותו של החפץ שהתרסק לכאורה במקום. עמדתו הרשמית של צבא ארצות הברית היא שהשברים שנמצאו במקום הם שרידים של כדור פורח ניסיוני שמשימתו מעקב בגובה רב, פרויקט שנקרא "מוֹגוּל". לעומת עמדה רשמית זאת, יש המאמינים כי במקום אכן התרסק כלי טיס חוצני, ממנו חולצו גופות של חוצנים; התומכים בתפיסה זו סבורים שצבא ארצות הברית העלים מן הציבור את האמת על האירוע. הוויכוח הפך את רוזוול לתופעה נרחבת בתרבות הפופולרית, והשם "רוזוול" הפך לסמל לכלל נושא העב"מים והמפגש עם תרבויות חוצניות; זו אחת התקריות המפורסמות ביותר והשנויות במחלוקת בתחום זה.

מציאת השרידים ב-1947[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדויות ראשונות על צלחות מעופפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוול

ב-25 ביוני 1947 דיווח טייס בשם קנת' ארנולד (Kenneth A. Arnold) על חפצים מעופפים שראה בטיסה ליד הר ריינייר[2]. הוא דיווח שהחפצים טסו "כמו אווזים" ונעו "כמו צלחות שמקפיצים על פני המים". דיווח זה הוליד את הביטוי "צלחת מעופפת"‏[3]. הדיווח התפרסם, והביא לגל של דיווחים על צפייה בחפצים בלתי מזוהים. דיווח אחד הגיע מחווה ליד קורונה, בניו מקסיקו[4]. בני זוג, תושבי העיר רוזוול, דיווחו כי ראו ב-2 ביולי חפץ מעופף דמוי צלחת החולף בגובה נמוך מעל העיר (אם כי הם דיווחו על כך רק ב-8 ביולי, דיווח שהיה חלק מהידיעה העיתונאית בעיתון "רוזוול דיילי רקורד" על מציאה לכאורה של חללית חוצנית שהתרסקה, ראו להלן)‏[5].

מאק ברייזל מוצא את השרידים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריך כלשהו בין אמצע יוני לתחילת יולי 1947 ראה ויליאם ווייר ("מאק") ברייזל (William Ware "Mack" Brazel), חוואי שעבד באותו יום כמנהל עבודה במשק אחר, כמה ערימות של חומר משונה, כ-50 קילומטרים מצפון לרוזוול. תאריך גילוי השרידים על ידי ברייזל אינו ברור; מקורות משנות ה-80 של המאה ה-20 ציינו תאריך באמצע יוני, אך בהודעה של שלטונות הצבא (ראו להלן) שהתפרסמה ב-8 ביולי נאמר שהשרידים נמצאו כשבוע לפני תאריך ההודעה, כלומר בתחילת יולי‏[6].

לברייזל לא היה מכשיר טלפון ולא הייתה לו דרך להודיע לגורמים מוסמכים על המציאה, מה גם שכנראה לא ייחס לה חשיבות מיוחדת. מאוחר יותר סיפר ברייזל לעיתון "רוזוול דיילי רקורד"‏[7] כי הוא וילד בן שבע שנלווה אליו‏[8] ראו "שטח נרחב מכוסה בשרידים שהיו מורכבים מרצועות גומי, רדיד אלומיניום, נייר קשיח למדי ומקלות"‏[9]. מאוחר יותר (ב-4 ביולי לפי הכתבה בעיתון) שב למקום עם אשתו ובתו בת ה-14 ויחד אספו כמה מהשרידים. לפי תיאורים אחרים אסף ברייזל כבר ביום המציאה חלק מן השרידים והסתיר אותם תחת שיח או בסככה כלשהי‏[10]. על פי הכתבה ברוזוול דיילי רקורד, למחרת היום שבו אספו ברייזל אשתו וילדיהם מן השרידים באתר הגיע ברייזל לעיר רוזוול, שם שמע שמועות כי באזור נחתו צלחות מעופפות. ב-6 ביולי פגש ברייזל את השריף ג'ורג' וילקוקס (Wilcox) וסיפר לו בלחש כי ייתכן ומצא צלחת מעופפת כזו‏[11].

הצבא בוחן, מודיע ומכחיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלון לחיזוי מזג אוויר; הצבא אמריקני טען עד שנות ה-90 ששרידים של בלון כזה נמצאו ברוזוול

השריף וילקוקס התקשר לשדה התעופה הצבאי‏[12] הסמוך כדי לדווח על המציאה. הוא שוחח עם מייג'ור (רב סרן) ג'סי א. מרסל (Jesse Marcel), קצין המודיעין של הבסיס‏[13]. מרסל השיב שיבוא לשוחח עם ברייזל, ולאחר שעשה זאת חזר מרסל לבסיס ודיווח למפקד הבסיס, קולונל ויליאם ה. בלאנשרד (William H. Blanchard). הם החליטו שעל מרסל לצאת עם ברייזל לשטח ולבחון את השרידים. מרסל, יחד עם שני קצינים ממחלקת הריגול הנגדי של הבסיס, שרידן קאביט ולואיס ריקט‏[14], נלוו לברייזל אל האזור בו מצא את השרידים, שם אספו חלקים נוספים; משם נסעו לביתו של ברייזל. לדבריו, הם ניסו יחד להרכיב מחדש את השרידים, אך לא הצליחו ליצור כל חפץ מן השרידים שבידיהם‏[15].

ב-8 ביולי 1947 פרסם משרד יחסי הציבור של הבסיס הודעה, ועל פיה חיילים מלהק ההפצצה ה-509 (שבסיסו היה ברוזוול)‏[16] אספו שרידים של "צלחת מעופפת", שנמצאה באחד המשקים באזור‏[17] ההודעה עוררה עניין ציבורי עצום‏[18].

השרידים נשלחו לבדיקה במפקדת חיל האוויר השמיני בפורט וורת'. כבר באותו יום פורסמה הודעה על ידי מפקד חיל האוויר השמיני שהשרידים שנמצאו הם שרידיו של כדור פורח לחיזוי מזג אוויר, ולא "צלחת מעופפת"‏[19]. בשל השעה המאוחרת שבה התפרסמה ההודעה, הופיעה הידיעה רק למחרת. במסיבת עיתונאים שנערכה ב-9 ביולי הוצגו כמה מן השרידים, שנראה היה שאכן מקורם בכדור פורח‏[20]. הודעת הצבא התקבלה באמון, ברוח אותם ימים. המקרה נשכח במהירות ונעלם מן התודעה הציבורית, גם זו של חוקרי עב"מים.

התעוררות מחדש ב-1978[עריכת קוד מקור | עריכה]

שינוי באווירה הציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דעת הקהל והאווירה הציבורית בארצות הברית בשנות ה-80 של המאה ה-20 השתנו מאד מאז סוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, שנות האירוע עצמו. באמצע המאה רחש הציבור בארצות הברית אמון רב לממשל ולזרועותיו, ואולם לאחר 30 שנה חשו רבים בארצות הברית כי הממשל מסתיר מידע לעתים קרובות ומטעה את הציבור. מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, שאירעו במקביל במהלך שנות השבעים ערערו מאד את האמון הציבורי, ולא היו אלו הפרשיות האחרונות; באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 נסערה דעת הקהל בארצות הברית עם גילוייה של פרשת איראן-קונטראס, בה הסתבר כי הממשלה ביצעה מעשים מושחתים, הסתירה אותם מידיעת הציבור ואף נקטה אמצעים כדי ליצור מצג שווא ולהוליך שולל. תחושה זו חיזקה את הדעה כי הממשל נוהג להסתיר מן הציבור מידע, ואווירה ציבורית זו סייעה להתפשטותה של הטענה כי משהו דרמטי התרחש ברוזוול ב-1947 והוסתר בידי הממשלה‏[21].

הריאיון עם ג'סי מרסל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמה מן האישים שסיפרו כי ראו כביכול עדויות לתקרית רוזוול

מאק ברייזל - החוואי שמצא את השרידים
ג'סי מרסל - קצין המודיעין של בסיס רוזוול, שהגיע לראות את השרידים לאחר הודעתו של ברייזל
שרידן קאביט - קצין ריגול נגדי בבסיס רוזוול, נלווה למרסל
לואיס ריקט - סמל ריגול נגדי בבסיס רוזוול, נלווה למרסל
פרנק קאופמן - שירת בבסיס רוזוול, לטענתו ראה גופות של חוצנים ושרידי חללית
ג'ים ראגסדייל - לטענתו היה עד להתרסקות עצמה, כששהה בשטח באוהל
וולטר האוט - קצין יחסי הציבור של בסיס רוזוול, שפרסם את ההודעה הראשונה על מציאת עב"ם. לאחר מותו פורסם תצהיר בו העיד שראה גופות של חוצנים
ברני ברנט - ארכאולוג, טען שראה את החללית המרוסקת במישורי סאן אוגוסטין, גורש משם על ידי חיילים
ארתור א. אקסון - גנרל בחיל האוויר, טען שהיה עד להסתרת המקרה על ידי השלטונות הצבאיים
גלן דניס - קברן, סיפר ששמע מאחיות בבסיס רוזוול על ניתוחים שנערכו בגופות חוצנים

ב-21 בפברואר 1978 קיבל הפיזיקאי וחוקר העב"מים סטנטון ט. פרידמן שיחה טלפונית מאדם שסיפר לו כי שברי עב"ם עברו תחת ידיו. האדם מעבר לקו היה ג'סי מרסל, אחד האחראים לאיסוף השרידים ב-1947. פרידמן לא התרגש במיוחד מהשיחה; המקרה, כאמור, נשכח לגמרי ופרידמן כמעט ולא ידע במה המדובר. מרסל לא סייע רבות, מכיוון שגם הוא לא הצליח לזכור את החודש ואף לא את השנה שבה נמצאו השרידים. למרות הערפול והעניין המועט, עשה פרידמן כמה בדיקות של העניין. ב-10 בפברואר 1979 מצא עמיתו של פרידמן, ויליאם מור (William Moore), את קטעי העיתונות שנגעו לעניין; כאשר הסתבר לשניהם במה המדובר התעורר לפתע עניין רב מאוד‏[22].

פרידמן ראיין את מרסל, וזה סיפר בראיון כי הוא מאמין שצבא ארצות הברית מצא למעשה חללית שמקורה חוצני, ושהממצאים האמיתיים הוסתרו מן הציבור. הדברים שאמר מרסל התפרסמו בחוגי המתעניינים בנושא. בפברואר 1980 פרסם הצהובון נשיונל אנקווירר (National Enquirer) כתבה מקיפה בנושא. הכתב דייויד פראט, ראיין שוב את מרסל, והכתבה הביאה את הדברים לפרסום לאומי ובינלאומי.

על פי עורכי הראיון, היה מרסל קצין מודיעין ואיש צוות אוויר בחיל האוויר האמריקני בזמן מלחמת העולם השנייה. למרסל נרשמו אלפי שעות טיסה, וחמישה עיטורים נזקפו לזכותו, בין השאר לאחר שהפיל חמישה מטוסי אויב כמקלען במפציץ B-24 ליברייטור. כמו כן נטען בכתבה כי למרסל היה תואר ראשון בפיזיקה גרעינית[23]. חוקרים שבחנו את הטענות שהועלו בראיון מצאו שרבים מן התארים שעוטרו למרסל באותה כתבה היו מוטעים ומסולפים.

מרסל אמר בעדותו: "מעולם לא ראיתי שום דבר שדמה לכך (לשרידים). לא ידענו מה אנחנו אוספים. עדיין אינני יודע. עד היום הזה איני יודע מה זה היה". לדבריו, השרידים היו מפוזרים על פני שטח נרחב, ולא ניתן היה ליצור התאמה ביניהם. מרסל סיפר כי קשה היה לתאר ממה היו השרידים עשויים; החומר לא היה דומה לעץ או מתכת, לא ניתן היה לכופף או לשבור את חתיכות השרידים, ולדבריו של מרסל החומר לא בער כאשר ניסה להציתו בעזרת מצית, והיה כמעט חסר משקל, כמו בלזה. לדבריו של מרסל, היה החומר מכוסה במעין הירוגליפים ואותיות לא ברורות. חלק מן השרידים נראו כמעין רדיד אלומיניום, אך לא ניתן היה לכופף את החומר. סוג אחר של השרידים נראה כמו גוויל, וגם עליו סימנים שונים. מרסל היה בטוח, כאיש צוות אוויר עתיר ניסיון, שלא היו אלה שרידיו של בלון לחיזוי מזג האוויר‏[23].

עדויות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסום הראיון והכתבה הכו גלים רבים, וחוקרי עב"מים שונים החלו לבדוק את הנושא ולחפש עדויות נוספות. אלה אספו למעלה ממאתיים עדויות של אנשים ונשים, שטענו שהיו עדים לאירוע, או לטיסות של עב"מים באזור, או ששמעו על כך מפי אחרים‏[24]. מאק ברייזל, מגלה השרידים, הלך לעולמו ב-1963, אך החוקרים בדקו היטב את עדותו שניתנה לעיתון "רוזוול דיילי רקורד" ב-9 ביולי 1947. בנוסף, ראיינו החוקרים את ילדיו של ברייזל, בסי וביל, את בנו של מרסל, ג'סי הצעיר, את קציני הריגול הנגדי שרידן קאביט ולואיס ריקט, קצין יחסי הציבור של בסיס רוזוול, וולטר האוט (Haut), חיילים ומש"קים מכנף ההפצצה ה-509, ועוד‏[25].

האוט העיד שביום שני, 7 ביולי, שמע שמרסל וקאביט יצאו לחקור את האתר אותו מצא ברייזל. ואולם, באותו אחר צהריים שמע שאזרחים מצאו אתר התרסקות נוסף, כ-60 ק"מ מצפון לרוזוול. לעדותו, מפקד הבסיס, קולונל בלנשרד, הראה לו למחרת באחד ההאנגרים בבסיס שרידים של כלי הטיס החוצני שנמצא, וכן גופות קטנות, שלא היו אנושיות‏[26] עדות נוספת הייתה של קברן בשם גלן דניס (Glenn Dennis). הוא סיפר שראה בבסיס שרידים שונים, בחלקם בעלי כיתוב דומה להירוגליפים. לטענתו, שמע מאחות ששירתה בבסיס שהייתה עדה לנתיחות שלאחר המוות שנעשו בגופות של חוצנים. דניס העיד שאותה אחות הועברה מן הבסיס בתוך כמה ימים לאחר מכן לשירות בבריטניה, שם נהרגה בתאונת מטוס זמן קצר לאחר הגעתה‏[27].

בסמוך לעדותו של מרסל קיבל פרידמן עדות נוספת מאדם בשם ל.וו. מאלטאיס (Maltais). זה העיד שב-1950 סיפר לו חבר בשם גריידי ל. ברנט, מהנדס שימור קרקע, שראה גופות קטנות של חוצנים וצלחת מעופפת שהתרסקה במהלך סיור שטח שערך. בנוסף לו היו עדים למציאה קבוצת ארכאולוגים שהיו באזור. לדבריו, אנשי צבא הגיעו תוך זמן קצר למקום ודרשו מהאזרחים לעזוב, תוך אזהרה שלא לומר דבר על מה שראו. ברנט נפטר ב-1969, תשע שנים לפני שמאלטאיס סיפר את סיפורו לפרידמן‏[28].

העדויות שנאספו העידו, לדברי חוקרי העב"מים, כי ליד רוזוול התרסקה חללית שמקורה חוצני. העדים טענו כי צבא ארצות הברית הפעיל מבצע צבאי רחב היקף שנועד לאיסוף שברי החללית החוצנית וגם גופות של חוצנים, שנמצאו באתרי ההתרסקות. במקביל למבצע האיסוף הפעיל צבא ארצות הברית, בהנחיית הדרגים הבכירים ביותר, מבצע טיוח והסתרה בממדים נרחבים. מבצע זה כלל איומים והפחדות על העדים למבצע, כדי למנוע מהם לספר את שראו.

מג'סטיק 12[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכתבו לכאורה של נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, המאשר לכאורה את הקמת הוועדה הקרויה "מג'סטיק 12". חוקרי עב"מים רואים במסמך זה הוכחה למזימת טיוח, ה-FBI קבע כי המסמך מזויף.

אירוע חשוב שהצדיק לכאורה את התחושה שמידע חשוב בנושא העב"מים מוסתר מן הציבור היה פרסומו של מה שהוצג כמסמך ממשלתי המעיד על קיומה של ועדה סודית, שכונתה "מג'סטיק 12" (Majestic 12). מי שפרסמו את המסמך היו פרידמן, ויליאם ל. מור, וג'יימי ה. שנדריה (Jaime H. Shandrea). על פי הטענה, "מג'סטיק 12" הייתה ועדה סודית ביותר שהוקמה ב-1947 על ידי נשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן. הוועדה, כך נטען על ידי חושפי המסמך, כללה מדענים, מפקדים צבאיים בכירים ופקידי ממשלה ומטרתה הייתה לחקור פעילות של חלליות חוצניות; הוועדה הוקמה לאחר התרסקות העב"ם ברוזוול. תאריך המסמך שפורסם היה 18 בנובמבר 1952, ומטרתו הייתה תדרוך לנשיא הנבחר אייזנהאור טרם השבעתו לנשיאות‏[29][30]. המסמכים הממשלתיים נבחנו על ידי ה-FBI ונקבע כי הם מזויפים; תומכי תאוריית התרסקות העב"ם עומדים על דעתם לגבי אמינותם.

ספרים ועדויות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוזוול
מיקום רוזוול במפת ניו מקסיקו
 
לאס קרוקס
לאס קרוקס
ריו ראנצ'ו
ריו ראנצ'ו
כלוביס
כלוביס
אלמוגורדו
אלמוגורדו
קורונה
קורונה
1
1
2
2
3
3
רוזוול
רוזוול
1) מטווח הטילים ווייט סאנדס
2) המקום בו מצא מאק ברייזל את השרידים
3) נקודת ההתרסקות ליד קורונה
הערה: מיקום ההתרסקויות הוא משוער, ונועד להמחשה בלבד

שני חוקרי העב"מים ששמעו את עדותו של מרסל, סטנטון ט. פרידמן וויליאם ל. מור, גייסו לעזרתם את הסופר צ'ארלס ברליץ. ברליץ כבר נודע באותה תקופה כסופר העוסק בתופעות מסתוריות, כמו אטלנטיס, משולש ברמודה ואחרות. ב-1980 פרסמו מור וברליץ את ספרם "תקרית רוזוול" (The Roswell Incident)‏[31], שהיה מבוסס לדבריהם על עדויות של למעלה משמונים איש ואישה. פרידמן שימש כנראה כחוקר בלבד במהלך כתיבת הספר. היה זה הספר הראשון מבין עשרות ספרים שהתפרסמו בנושא מאז שנות ה-80 של המאה ה-20.

ב-1991, אחת עשרה שנים לאחר פרסום ספרם של ברליץ ומור, התפרסם ספרם של קווין ד. רנדל (Kevin D. Randle) ודונלד ר. שמידט: "התרסקות עב"ם ברוזוול" (UFO Crash at Roswell)‏[32]. הספר התבסס על ראיונות עם עדים חדשים רבים, ונהנה מעשור של דיונים על הנושא, שהחלו לאחר פרסום ספרם של ברליץ ומור. הספר הציע כרונולוגיה שונה מעט של תאריכי מציאת השרידים על ידי ברייזל ושל התקרית אותה תיאר ברנט, ותיאור מעט שונה של מציאתם. בספר זה נטען לראשונה כי החללית החוצנית נגעה לרגע בקרקע בחווה שבה עבד ברייזל, והותירה אחריה מעין חריץ באורך כ-140 מטרים. הספר מתאר הרחקת עדים ממקום האירוע, אם כי לא בפירוט. עדות חדשה שנוספה בספר הייתה עדותו של גלן דניס, שהעיד על ניתוחים שנעשו לכאורה בגופות של חוצנים‏[33]. עדות נוספת שהובאה בספר הייתה עדותו של גנרל ארתור א. אקסון (Arthur E. Exon), שהעיד כי שרידי החללית והחוצנים הובאו בסופו של דבר לשדה התעופה רייט, בדייטון, אוהיו. אקסון העיד, כי היה חלק מקבוצה שנקראה "שלושה עשר הלא-קדושים" (The Unholy Thirteen), ששלטה בכל המידע הקשור להתרסקות ברוזוול‏[34].

שנה לאחר פרסום הספר "התרסקות עב"ם ברוזוול" הופיע ספר שלישי בנושא, שכותרתו "התרסקות בקורונה" (Crash at Corona)‏‏[35]. ספר זה עוסק בעיקר במאמצי ההסתרה של הממשל. מחברי הספר היו סטנטון פרידמן ורוברט ווטן (Wooten), והם הסתמכו על מסמכי "מג'סטיק 12" שהוזכרו לעיל. חלק גדול מממצאי הספר היו פרי מחקרו של פרידמן, שאותו ערך במהלך ההכנות לכתיבת ספרם של ברליץ ומור. שמו של הספר נקרא "התרסקות בקורונה", מכיוון שקורונה קרובה יותר למקום ההתרסקות עצמה. לוח הזמנים אותו מפרט הספר דומה ללוח הזמנים שתואר בספרים הקודמים, אך בספר זה מתואר כיצד נכלא ברייזל לכמה ימים, עד שהסכים לשנות את גרסתו לגרסה הרצויה על ידי הממשל. פרידמן פרסם את ספרו מכיוון שחש שמחברי "התרסקות עב"ם ברוזוול" דחו חלק גדול מן העדויות שהביא, ללא סיבה מספקת. יחד עם זאת, פרידמן מסכים עם הסיפר העקרוני שהעלו קודמיו.

ב-1994 פרסמו רנדל ושמידט ספר שני, שנקרא "האמת על התרסקות העב"ם ברוזוול" (The Truth about the UFO Crash at Roswell)‏‏[36]. פרסומו של ספר זה העיד על ויכוח בתוך קהילת חוקרי העב"מים, לגבי פרטים רבים הנוגעים לתאוריית ההתרסקות. רנדל ושמידט, מחד, ופרידמן מאידך, הציגו לוחות זמנים שונים ומיקומים שונים של ההתרסקויות, כמו גם הבדלים נוספים. שתי האסכולות שנוצרו ערערו על תקפותן של עדויות שונות, שתמכו באסכולה השנייה. קהילות חוקרי העב"מים בארצות הברית ניסו ליישב סתירות אלו. ספריהם של רנדל ושמידט נותרו, מכל מקום, בעלי השפעה רבה בקרב תומכי תאוריות העב"מים; הם טענו שערכו למעלה מ-2,000 ראיונות, עם יותר מ-500 עדים‏[37].

תאוריית ההתרסקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מן הספרים השונים שהתפרסמו עולה התאוריה שגיבשו חוקרי עב"מים, תאוריה שגובשה כאמור על סמך עדויות שונות. לצורך פשטות ההסבר מובאים כאן הדברים כסיפר אחיד. יחד עם זאת, יש לזכור שישנם הבדלים בין הספרים השונים, הבדלים שצמחו במשך השנים.

באביב ובתחילת קיץ 1947 סיירו חלליות חוצניות, שצורתן כצלחות מעופפות, בשמי ניו מקסיקו. משימתן הייתה, כנראה, לעקוב אחרי ההתפתחות האנושית, במיוחד בתחום פיתוח פצצות גרעיניות; בניו מקסיקו נעשו כמה מן הניסויים הראשונים בנשק גרעיני.

ב-2 ביולי, לקראת ערב, צללה אחת מן החלליות הללו לגובה נמוך מעל העיר רוזוול. זמן קצר לאחר מכן נפגעה החללית מברק, וחלקים ממנה נתלשו ונפלו על החווה אותה הפעיל מאק ברייזל. החללית פגעה בקרקע והותירה אחריה שטח חרוך, אך הצליחה להמשיך לטוס עוד כמה עשרות קילומטרים עד שהתרסקה כ-30 ק"מ מדרום מערב לעיירה קורונה‏[38].

מכשירי מכ"ם שהיו מוצבים בבסיס ניסויי הטילים ווייט סאנדס (White Sands)‏[39] עקבו אחרי מסלול הטיסה של כלי הטיס וצפו בהיעלמותו מן המסך. מפעילי המכ"ם לא ידעו שהמדובר בכלי טיס חוצני וסברו שהמדובר בכלי טיס קונבנציונלי; מפקדי הבסיס הורו על שיגור מטוסים לחיפוש אחר המטוס שהתרסק למחרת בבוקר. ואולם, לפני הגעת יחידת החיפוש הצבאית הגיעו למקום גריידי ברנט וקבוצת הארכאולוגים, שראו את כלי הטיס החוצני המרוסק. כאשר הגיעו אנשי הצבא למקום הבינו את התגלית, וגירשו את האזרחים מן המקום. שרידי כלי הטיס וגופות החוצנים נלקחו מן המקום, ואתר ההתרסקות נוקה מכל השרידים.

הצבא הגיע לאתר ההתרסקות ב-3 ביולי. באותו יום מצא מאק ברייזל את החלקים שנתלשו מהחללית בעת פגיעת הברק. ב-5 ביולי היה ברייזל בקורונה, שם שמע את הסיפורים על הצלחות המעופפות; הוא החל לחשוב שיש קשר בין החומרים שמצא לעב"מים. למחרת, ב-6 ביולי, הגיע ברייזל לרוזוול ודיווח לשריף וילקוקס על מה שמצא. וילקוקס דיווח לבסיס רוזוול, וקצין המודיעין ג'סי מרסל, עם עוד קצין, יצאו כדי לבחון את החומרים שמצא ברייזל. החומרים שנמצאו היו חומר דמוי קלף, ומעין מקלות. על החומרים היו סימנים בצבע סגול, שהיו למעשה אותיות חוצניות, מעין הירוגליפים. חלק מהחומר היה קשה מאד, יותר מכל חומר ארצי ידוע. לא ניתן היה לכופף את החומר, אף לא במהלומות קורנס.

מרסל חזר לבסיס ודיווח על ממצאיו. בשל טעות של שלטונות הצבא, פרסם משרד יחסי הציבור של הבסיס הודעה על מציאת שרידי עב"ם. ואולם, תוך מספר שעות פורסמה הודעת הכחשה, ונטען שהמדובר בשרידי בלון לחיזוי מזג האוויר. השרידים שהוצגו בפני העיתונאים, ואולם למעשה לא היו אלה השרידים האמיתיים; במקומם הובאו שרידים של בלון חיזוי אמיתי, ואילו השרידים המקוריים הוסתרו. שלטונות הצבא עשו מאמץ רב לנטרל ולבטל את העדויות שהתגלו. בין השאר, איימו על חלק מן העדים. אזרחים שהיו עדים להתרסקות תודרכו לשמור על סודיות, וכתבי עיתונות הוזנו בסיפור כיסוי, שתיאר את החפץ שנמצא כבלון חיזוי מזג אוויר שהתרסק.

במקביל, החל ב-7 ביולי 1947 מבצע סודי רחב היקף שמטרתו איתור והצלת שברי אותו חפץ בלתי מזוהה, לצורכי מחקר מדעי. במהלך הסריקות נתגלו ארבע גופות של חוצנים, שכנראה נפלטו מכלי הטיס לפני התרסקותו. הגופות היו מוטלות בשטח כשבוע, הזמן שחלף בין ההתרסקות לגילויין, והיו בתהליכי ריקבון מתקדמים. גם הגופות וגם כלי הטיס נלקחו על ידי שלטונות הצבא לכמה אתרים, לצורכי מחקר מדעי.

סיפור הכיסוי העיד על מדיניות מכוונת של הממשלה שנועדה למנוע מידע בכל הקשור לחוצנים. הסתרת המידע באה כדי למנוע את הפאניקה ההמונית העלולה להיווצר אם ייוודע על מגע כזה. כמו כן, שלטונות הצבא הצליחו לשאוב מידע רב ערך בעל חשיבות צבאית עליונה מן המגע עם החוצנים והטכנולוגיה שלהם; להערכת השלטונות מגע זה עשוי היה להניב את הנשק הסודי האולטימטיבי, וכמובן שמידע זה היה בגדר סוד כמוס.

המחקר המדעי העלה, שהעב"ם שנמצא שימש כנראה ככלי טיס לסיור לטווח קצר. מסקנה זו נשענה על גודלו של החפץ שנמצא ועל כך שלא נמצאה כל אספקה שניתן היה לזהותה ככזו. המחקר הביולוגי העלה שישנו דמיון בצורתם החיצונית של היצורים שנמצאו לצורתם של בני אדם, אך התהליכים הביולוגיים וההתפתחותיים המאפיינים את החוצנים שונים מהותית מאלה של בני אדם. צוות המחקר הציע לכנות את החוצנים בשם EBE, ראשי תיבות של "ישות ביולוגית חוצנית" (Extra-terrestrial Biological Entities).

מקורם של כלי הטיס לא היה ברור. גם הסימנים שנמצאו על כלי הטיס, ושעל פי ההערכה היו צורה מסוימת של כתב, לא פוענחו. החוקרים הניחו שמנוע כלי הטיס הושמד לחלוטין בהתרסקות, שכן לא ניתן היה למצוא כל זכר למנוע מסוג כלשהו. למעשה, לא היה שום שריד גם לכנפיים, לציוד אלקטרוני, או לכל מכשור אחר

– על פי הסיכום של Saler, Ziegler ו-Moore, עמ' 17 - 18, ומסמכי "מג'סטיק 12", כפי שהם מופיעים באתר roswellfiles.com.

ביקורת על תאוריית ההתרסקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חקירת ה-GAO[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורת הפרסומים השונים על התקרית שכנעה יותר ויותר אמריקנים שייתכן שברוזוול אכן קרה אירוע יוצא דופן. סקר שערכה רשת CNN ב-15 ביוני 1997 הראה כי 80% מאזרחי ארצות הברית סבורים שהממשלה מסתירה מידע שיש בידה לגבי חוצנים‏[40]. במהלך 1993 פנו אזרחים מניו מקסיקו לחבר הקונגרס סטיבן שיף (Schiff)‏[41], אחד מנציגי מדינת ניו מקסיקו, בדרישה שיפעל כדי לחשוף מסמכים ממשלתיים סודיים הנוגעים לאירוע, אם ישנם, וזה מצידו פנה למשרד האחריותיות הממשלתי (Government Accountability Office, GAO)‏[42] בדרישה לפתוח חקירה בנושא על פי חוק חופש המידע (FOIA, ‏ Freedom of Information Act). בפברואר 1994 הודיע ה-GAO על פתיחת תהליך ביקורת שנועד לאתר מסמכים המתארים את התקרית ולבחון האם הטיפול במסמכים אלה היה ראוי. עצם העובדה שגוף ממשלתי רשמי החליט על פתיחת חקירה מראה עד כמה נתפס הנושא כמשמעותי.

ה-GAO החל בבדיקת כמה משרדי ממשלה: החקירה כללה מסמכים מסוווגים ולא מסווגים משנות הארבעים ושנות החמישים, במשרד ההגנה, ב-FBI, ב-CIA, בסוכנות לביטחון לאומי (NSA), ובמשרדים נוספים. החקירה העלתה כי כמה מסמכים שתיעדו את הפעילות בשדה התעופה הצבאי ברוזוול הושמדו. אותרו שני מסמכים שאזכרו את ההתרסקות, דיווח צבאי שהזכיר את הדיווח הראשוני על מציאת "צלחת מעופפת" והודעת טלפרינטר של ה-FBI שדיווחה על מציאת שרידי בלון לגובה רב.

דו"ח ה-GAO מצא שהנהלים חייבו דיווח על כל התרסקות של כלי טיס (ארבע התרסקויות כאלה נרשמו באותה תקופה) אך לא היה נוהל לדיווח על התרסקות כלי טיס קל מן האוויר. לא נמצא כל תיעוד להתרסקות של כלי טיס ליד רוזוול ביולי 1947[43].

הדו"ח של חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריכת הדו"ח של חיל האוויר האמריקני על תקרית רוזוול

כאמור, הבדיקה הרשמית נערכה על ידי ה-GAO, אך היה ברור שהמוקד יהיה בחיל האוויר. בשל כך החל חיל האוויר עצמו בבדיקה ובניסיון לאתר מסמכים רלוונטיים לנושא. הבדיקה כללה מחקר יסודי במסמכי חיל האוויר, דיווחים רשמיים, דו"חות טכניים, צילומים, סרטים, וראיונות עם המעורבים בנושא. הדו"ח של חיל האוויר פורסם ב-1995, 15 שנים לאחר פרסום הספר הראשון של ברליץ ומור. כותרת הדו"ח הייתה: "דו"ח רוזוול - תיק סגור" (The Roswell Report - Case Closed).

הבדיקה העלתה שמה שנקרא "תקרית רוזוול" לא נחשב כלל כקשור לעב"מים עד סוף שנות השבעים. עד אז פטר חיל האוויר את הנושא בלא כלום, משום שהיה ברור שהמדובר בשרידי כדור פורח. הדו"ח הסיק שהתאונה ברוזוול לא הייתה תאונה אווירית של כלי טיס קונוונציונלי, שכן אלו מתועדות בקפידה, כולל תאונות של כלי טיס ניסיוניים וסודיים. בין 24 ביוני ל-28 ביולי 1947 תועדו חמש התרסקויות של כלי טיס בניו מקסיקו, אך אף אחת מהן לא הייתה בתאריך התקרית או באזור. בלונים שהתרסקו לא נחשבו כתאונה אווירית, ורישומים לגביהם הושמדו לאחר זמן קצר. לא נמצא כל תיעוד לכך שההתרסקות הייתה של טיל, וגם לא תוצאה של פיצוץ נשק גרעיני (למרות שבשדה רוזוול חנתה טייסת של מפציצי B-29 שנשאה כלי נשק כאלה).

מעבר לשלילת אפשרויות אלו, שלל הדו"ח גם כל אפשרות לכך שהתקרית הייתה קשורה בדרך כלשהי לחלליות חוצניות. על פי הדו"ח, לא נמצא כל תיעוד שהוא המעלה אפשרות שכזו. באותם ימים, ימי תחילת המלחמה הקרה, המושג "עב"ם" התייחס אמנם לעצם בלתי מזוהה, אך החשש היה מכלי טיס בלתי מזוהים שמקורם בברית המועצות. המחשבה על כלי טיס שמקורם חוצני כלל לא הייתה קיימת.

התיעוד היחיד לתקרית רוזוול שנמצא במסמכי חיל האוויר היה דיווח על הצפת משרד יחסי הציבור של שדה התעופה ברוזוול בשאלות על הצלחת המעופפת שנמצאה לכאורה. הפעילות שנרשמה בשדה התעופה באותו חודש הייתה שגרתית ולא נמצא כל תיעוד לפעילות יוצאת דופן, לא בשדה עצמו ולא בתשדורות בדרגים גבוהים יותר. בניגוד לטענות של חוקרי עב"מים, לא נמצאה כל הוכחה לכך שבכירים בחיל האוויר היו עסוקים בפעילות סודית או ייחודית באותם ימים.

ההסבר של חיל האוויר: פרויקט מוגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההסבר של חיל האוויר של ארצות הברית, הטענה שהועלתה בדו"חות אלה היא שהשרידים שנמצאו במדבר ב-1947 הם שרידים של פרויקט סודי שנקרא "פרויקט מוגול" (Mogul).

במהלך מלחמת העולם השנייה גילו מדענים אמריקאיים כי במעמקי הים ניתן לקלוט קולות של התפוצצויות ממרחק של אלפי קילומטרים. קולות אלה עברו במעין "תעלות קול" שנוצרו על ידי זרמים שונים במים. המדענים הניחו כי גם באטמוספירה של כדור הארץ, בפרט בשכבות הגבוהות שלה (במזוספירה ומעליה), ניתן יהיה לגלות תופעות דומות של העברת קול. ההשלכה הצבאית של פרויקט זה הייתה האפשרות להאזין דרך האטמוספירה לפיצוצים גרעיניים שייערכו בברית המועצות. הפרויקט הוצג לחיל האוויר במהלך 1945, ואושר לביצוע בסתיו אותה שנה.

הפרויקט שאושר כלל שלושה מרכיבים: מיקרופון רגיש, בעל יכולת לגלות צלילים בעלי תדירות נמוכה; מערכת טלמטריה, שתעביר את הנתונים שיקלוט המיקרופון לתחנה קרקעית; וכדור פורח, שיוכל להעלות את המיקרופון לגובה רב. בביצוע הפרויקט זכו מעבדות באוניברסיטת קולומביה (לביצוע החלק האקוסטי) ומעבדות באוניברסיטת ניו יורק, לבניית הכדורים הפורחים. הפרויקט הסתעף לתחומים נוספים, בהם חקר התכונות הגאופיזיות של האטמוספירה העליונה בהיבטים רבים ומגוונים שלה. בפיתוח הפרויקט הושקעו משאבים רבים, ולמעלה מ-100 בני אדם היו מועסקים בו. מאמץ רב הושקע בשמירת סודיות הפרויקט.

ב-1948 הועלו ספקות משמעותיים לגבי ישימות הפרויקט. שאלות לגבי העלות הגבוהה, רמת ביטחון המידע הנדרשת, ומעשיות הפרויקט הביאו בסופו של דבר לביטולו. למרות זאת, פיתוח המערכת הביא למחקר מדעי מקיף של האטמוספירה.

פיתוח הכדורים הפורחים עצמם הוטל, כאמור, על מדענים מאוניברסיטת ניו יורק (NYU). פרויקט מוגול נוהל במידור, ומפתחי הכדורים הפורחים לא ידעו מה מטרתם. הניסויים בהפרחת הכדורים הפורחים התבצעו בבסיס חיל האוויר באלמגורדו, שבניו מקסיקו. צוות המפתחים הכין דו"חות מפורטים על כל טיסת ניסוי שהתבצעה. המפתחים ידעו שהחומר הטוב ביותר לבניית הכדור הפורח היה פוליאתילן, אך חומר זה היה עדיין בשלבי פיתוח ולא זמין. בשל כך, נבנו הכדורים הפורחים מנאופרין (Neoprene), חומר שהתאים הרבה פחות, עד שפוליאתילן יהיה זמין. על הכדורים הותקנו מטרות מכ"ם, שנועדו לסייע במעקב אחריהם בעת טיסתם; על כל כדור הותקנו כמה מטרות כאלה, שהיו מורכבות מבלזה ומצופות בנייר ובנייר אלומיניום. הכדורים הופרחו במקבצים, ועליהם משדרי רדיו ומכשור אחר. כדי להדביק את הנייר לגוף הבלזה, נעשה שימוש בנייר דבק שיוצר במקור על ידי חברת צעצועים, ועליו היו הדפסים של פרחים וצורות גאומטריות שונות. אלו פורשו אחר כך בידי מאמיני תאוריית העב"ם כ"הירוגליפים".

רבים מן הכדורים הפורחים נחתו בסופו של דבר במטווח וייט סאנדס, וכמה מהם באזור העיירה רוזוול. על פי השרידים שנמצאו על ידי מאק ברייזל והוצגו לציבור, ניתן לקבוע בוודאות שהמדובר בניסוי הרביעי בסדרת הניסויים. השרידים שנמצאו תואמים לכדורים הפורחים שהופרחו במהלך פרויקט מוגול; ואולם, מכיוון שלא היה מדובר בבלון רגיל לחיזוי מזג אוויר, לא היה ברור לגמרי למוצאי השרידים במה המדובר. מכיוון שהיה מדובר במידע מסווג, לא ניתן היה לחשוף בפני הציבור באותו זמן את טבעם האמיתי של השרידים שנמצאו, ולפיכך הוצגו כמטרות מכ"ם או כבלון לחיזוי מזג אוויר

– על פי תקציר הדו"ח על פרויקט מוגול: Report on Project Mogul: Synopsis of Balloon Research Findings. לתיאור מפורט ומעמיק ראו גם בספרם של Saler, Ziegler ו-Moore.

התייחסות הדו"ח של חיל האוויר לעדויות לכאורה על עב"מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדו"ח של חיל האוויר טען שהעדים השונים שהובאו על ידי חוקרי העב"מים עירבו למעשה עדויות על מחקרים מדעיים שונים, תאונות טיסה ופעילויות גלויות של חיל האוויר; כל העדויות הללו הוצאו מהקשרן המקורי, התאריך הנכון שלהן עוות ושונה, והן יוחסו, בשגגה או במכוון, לאירועים שאירעו בימים בודדים ביולי 1947. הדיווחים שתיארו לכאורה ניתוחים בגופות של חוצנים נבעו משני מקורות: האחד, מתאונות ממשיות שאירעו בשמי ניו מקסיקו ב-1956 וב-1959[44]. מקור שני לדיווחים אלה היה בניסויים בבובות דמויות אדם, שנועדו לבחינת הנזק הנגרם על ידי תאונות. מה שתואר על ידי העדים כפעילות יוצאת דופן של חיל האוויר באותו זמן הייתה הפעילות סביב הכדורים הפורחים, שילוחם ואיסופם. כך גם הדיווחים על תנועה של כוחות צבאיים שהגיעו במהירות לאתרי "התרסקות" ואספו שברים וגופות לכאורה, היו למעשה יחידות שאספו את הבלונים ואת הבובות דמויות האדם שהיו בהם. חלק מן הממצאים לכאורה של חוקרי העב"מים הוגדרו כתרמיות של מי שהוגדרו כעדים לתקרית‏[45].

ביקורות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה של מטווח הטילים בוייט סאנדס (White Sands, אשר ממנו עקב חיל האוויר, לטענת חוקרי עב"מים, אחרי נחיתת החללית החוצנית ברוזוול. העיירה רוזוול אינה מסומנת במפה זו; היא נמצאת כ-100 ק"מ מצפון מזרח לאלמוגורדו.

הדו"ח של חיל האוויר היה הבסיס לתגובות ביקורתיות נוספות כלפי ספרים העוסקים ברוזוול, אם כי עוד לפני פרסום הדו"ח היו שהטילו ספק בתאוריות שהועלו באותם ספרים. המבקרים העלו כמה טענות כנגד התאוריה שהוצגה לעיל.

טענה אחת הייתה כי החוקרים ומחברי הספרים השונים טענו כי ראיינו מאות עדים, ואף יותר מכך. ואולם, המבקרים הראו כי בפועל מתוך אותם מאות עדים רק בודדים טענו שראו בעיניהם שרידי חללית או גופות של חוצנים. רוב העדים חזרו למעשה על דבריהם של אחרים; עדות כזו היא עדות שמיעה שאינה קבילה בבית משפט על פי דיני הראיות. כך למשל, מחברי הספר "תקרית רוזוול" טוענים שראיינו 90 עדים, אך בספר מופיעים רק 25 עדים; רק שבעה מתוכם טענו שראו בעיניהם את השרידים, ורק חמישה מתוך השבעה נגעו בשרידים אלה. יתר על כן, אחד מאותם חמישה טען בתוקף שהשרידים אינם ממקור חוצני‏[46]. טענות דומות מועלות כלפי ספרים אחרים בנושא.

טענה נוספת כלפי העדויות נוגעת לאמינותן. ג'סי מרסל, שהראיון עמו הניע מחדש את העניין בתקרית רוזוול, תואר (כאמור לעיל) כקצין מודיעין ואיש צוות אוויר בחיל האוויר האמריקני בזמן מלחמת העולם השנייה, בעל אלפי שעות טיסה, חמישה עיטורים, הפלת חמישה מטוסי אויב ותואר ראשון בפיזיקה גרעינית‏. ואולם, בדיקת עברו של מרסל הראתה שלא היה לו כל ניסיון בטיסה, שום רישום על הפלת מטוסי אויב, ושלא היה לו כלל תואר אקדמי‏[47]. המבקרים העלו ספקות רבים לגבי עדים נוספים.

מבקרי תאוריית נחיתת העב"ם ברוזוול טענו עוד, שכל העדויות ניתנו לפחות 31 שנים לאחר האירוע, חלקן יותר מ-40 שנה לאחריו. המבקרים טוענים שלא ניתן להסתמך על עדויות לאחר זמן רב כל כך, במיוחד כאשר יש חשש שהעדים הושפעו, במודע או שלא במודע, מעדויות אחרות ששמעו‏[48]. כך נטען, למשל, לגבי מרסל, ששינה את עדותו לאחר שהסתבר לו שאינה אמינה‏[49].

המבקרים טוענים כי סיפור רוזוול המתואר בחיבורים השונים מורכב למעשה מעדויות הנוגעות במקרים שונים זה מזה, שאוחדו לסיפור אחד למרות הסתירות הגלויות הנוצרות מאיחוד זה; לטענתם, חסידי העב"מים נוטים לצרף לסיפור אחד כל דבר הרומז לעב"ם, ללא התייחסות לבעייתיות העלולה להיווצר מאיחוד מלאכותי כזה. מבקרי התאוריה האשימו את חוקרי העב"מים בשיקולים תועלתניים, שבגללם יצרו ופיתחו את תאוריית רוזוול, וכך הוליכו שולל את הציבור התמים.

חוקרים שונים העלו כי בחינה נוספת של התאוריות השונות לגבי ההתרסקות מראה שייתכן וחלק מן העדויות מצביעות על התרסקות כלי טיס קונבנציונליים; באזור רוזוול התרסקו ארבעה כאלו בשנים 1948 - 1950. ייתכן שסיפורים על גופות חוצנים נגעו למעשה לחילוץ גופות אנושיות, או לבובות מבחן ריסוק, כפי שטען חיל האוויר.

המחלוקת סביב צילומי מסיבת העיתונאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמונה ממסיבת העיתונאים. גנרל ראמיי נראה כורע, מחזיק בידיו את המברק לכאורה.

ראיה חשובה לכאורה להתרסקות העב"ם ולמאמצי ההסתרה של השלטונות נמצאה, לטענת חוקרי עב"מים, בתמונה שצולמה ב-8 ביולי 1947. בתמונה זו נראה הגנרל רוג'ר ראמיי (Roger Ramey) וראש המטה שלו, קולונל תומאס דובואה (Thomas Dubose), כשהם אוחזים בידיהם שרידים של מה שהוגדר על ידם כשרידי בלון לחיזוי מזג האוויר. ראמיי, קצין בכיר בחיל האוויר השמיני, הציג בפני העיתונאים שרידים אלה כהכחשה להודעה המוקדמת יותר על מציאת "צלחת מעופפת", כביכול.

בתמונה ניתן לראות שהגנרל מחזיק בידו פיסת נייר. חוקרי עב"מים טוענים שפיסת נייר זו היא מברק ובו נאמר שנמצאו גופות ו"צלחת" (disc). בעזרת הגדלת הצילום ניתן לקרוא, לטענת חוקרים אלה, משפטי מפתח המצביעים על תוכנו של המברק ומאמתים את עובדת ההתרסקות: בהגדלת הצילום נראים לכאורה המשפטים "A 'DISK' IS NEXT NEW FIND" ("החפץ החדש שנמצא הוא צלחת - Disc..."), ‏"THE VICTIMS OF THE WRECK YOU FORWARDED TO THE..." ("קורבנות ההתרסקות שהעברת אל..."), ועוד; אלו המשפטים שניתן לשחזר בקלות יחסית, לדברי החוקרים. לטענתם, ניתן לקרוא גם משפטים נוספים המראים על תכנון מערכת הטיוח וההסתרה של חיל האוויר. ראיה זו נראית בעיני חוקרי העב"מים כראיה ניצחת, "אקדח מעשן"‏[50].

צילום בהגדלה של המברק

ואולם, גם ראיה לכאורה זו סובלת מקשיים רבים. חוקרים שונים הראו שפענוח הטקסט המצולם בעייתי ביותר, וקריאתו מושפעת מעמדותיו המוקדמות של מפענח הטקסט‏[51]. קושי נוסף בקבלת הראיה נובע מכך שהפענוח המוצע על ידי תומכי תאוריית התרסקות העב"ם אינו דומה כלל למברקים צבאיים סטנדרטיים, ואין בו שום רמז להיותו מידע מסווג; לו היה כזה, טוענים המבקרים, בוודאי לא היה גנרל ראמיי אוחז בו מול עשרות עיתונאים וצלמים‏[52].

דוגמה נוספת לוויכוחים הרבים סביב התאוריה על רוזוול היא הדיון על אמיתותם של המסמכים שכונו "מג'סטיק 12". התומכים במהימנותם של מסמכים אלה הביאו ראיות שונות לכך; מנגד, ה-FBI, שנדרש לבדוק מי הדליף את המסמך (שאמור להיות סודי ביותר) קבע בדו"ח מיוחד שאין טעם בחקירה, לאחר שהוכח שהמסמכים מזויפים‏[53].

ויכוח בתוך קהילת חוקרי העב"מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לספקות הרבים שהחלו להתעורר על ידי מבקרים מחוץ לקהילת חוקרי העב"מים, החלו להתעורר גם ויכוחים בתוך הקהילה. שניים מן החוקרים החשובים של תקרית רוזוול היו, כאמור, קווין ד. רנדל ודונלד ר. שמידט. שניהם זכו להכרה כחוקרים המובילים בנושא זה, יחד עם סטנטון פרידמן‏[54]. ואולם, עם פרסום הדו"ח של חיל האוויר עלו ממנו טענות לגבי ספרם של רנדל ושמידט, שהאשימו את השניים במחקר רשלני. כך למשל, רנדל ושמידט ציינו שמות של אחד עשר חיילים וקצינים ששירתו בבסיס רוזוול, ושלכאורה נמחקו מהרשומות הצבאיות כדי להסתיר את עדותם להבאת השרידים והגופות לבסיס. ואולם, בדיקת חיל האוויר הראתה ששמונה מן השמות שהועלו נמצאו ללא קושי ברשומות, ואילו שלושת השמות האחרים היו שמות נפוצים‏[55]. בדומה, רנדל ושמידט טענו כי חמש אחיות שהיו עדות לניתוחים שנעשו בגופות החוצנים הועלמו על ידי שלטונות חיל האוויר ושמותיהן נמחקו מן הרשומות; גם במקרה זה הצליח עיתונאי של כתב העת OMNI[56] למצוא את האחיות הנעדרות ללא כל קושי‏[57]. רנדל טען להגנתו כי שמידט הוא זה שעשה את המחקר הרשלני.

הפער ביניהם עוד הלך וגדל: שמידט טען כי הוא בעל תארי בוגר ומוסמך מאוניברסיטאות שונות, וכי הוא לקראת קבלת דוקטור בקרימינולוגיה. ואולם, הסתבר כי לא היו לו כלל תארים אקדמיים. בתגובה טען רנדל כי הוא ניתק את הקשר עם שמידט בשל שקריו‏[58].

חוקרי עב"מים מצאו קשיים נוספים. דו"ח חיל האוויר התעלם מפרנק קאופמן, עד חשוב בספרם של רנדל ושמידט "האמת על התרסקות העב"ם ברוזוול" מ-1994[59]. ואולם, לאחר מותו של קאופמן הסתבר כי המסמכים שהציג היו מזויפים וכי ניפח את חלקו האמיתי בתקרית. רנדל וחוקר נוסף, מארק רודייר (Rodeigher) הפריכו את אמינותו של קאופמן במאמרים שפירסמו ב-2002[60].

חוקרי עב"מים לא היססו לחשוף עדויות בעיתיות. רנדל ציין כי גלן דניס, שהעיד כי ראה גופות חוצנים מובאות לבסיס רוזוול, הוא אחד העדים הפחות אמינים בחקירת המקרה, קרל פּפלוק (Karl Pflock), אחד מחוקרי העב"מים הבולטים‏[61], בדק את הרישומים של בית החולים ואימת שאף אחת מהאחיות שהוקצו לבסיס הצבאי לא הועברה לבריטניה והוא הגיע למסקנה כי האחות שעליה דיבר דניס לא הייתה קיימת מעולם. בתגובה טען פרידמן כי פפלוק הוא סוכן דיסאינפורמציה‏[62][63].

ההשקפות כיום לגבי התקרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון הבינלאומי ומרכז המחקר לעב"מים ברוזוול

פרסום הדו"ח של חיל האוויר האמריקני והספקות הרבים שהועלו במקביל ובעקבותיו הביאו לשינוי אצל כמה מחוקרי העב"מים, שהחלו לראות במה שקרה ב-1947 אירוע שאינו קשור בתופעות הקשורות לחוצנים. בינואר 1997 הכריז קארל פּפלוק, כי על סמך המחקר שעשה, ומחקרים נוספים שעשו אחרים, הוא הגיע למסקנה שב-1947 לא התרסק ברוזוול כלי טיס חוצני. השרידים שמצא ברייזל, על פי פפלוק, הם שרידים ארציים, כנראה מפרויקט מוגול הסודי. פפלוק הסתמך גם על פרסום דיוניהם של בכירי חיל האוויר האמריקני, כאמור‏[64].

חוקר חשוב נוסף שהביע את שינוי עמדתו היה ויליאם ל. מוּר, מחבר הספר "תקרית רוזוול" (יחד עם צ'ארלס ברליץ), שהיה כזכור הספר הראשון שהתפרסם בנושא. ב-1997 כתב מור כי ""לאחר עיון מעמיק וזהיר בהתפתחויות האחרונות הנוגעות לרוזוול... אינני סבור יותר כי הסבר חוצני הוא ההסבר הטוב ביותר לאירוע זה. אני מודה שהסבר זה עדיין נותר הסבר אפשרי"."[65].

מנגד, החוקר סטנטון ט. פרידמן שהיה, כאמור לעיל, מי שראיין את ג'סי מרסל בסוף שנות ה-70 ונותר ממובילי חקירת האירוע, עדיין עומד על דעתו שמסמכי "מג'סטיק 12" הם אמיתיים, ושהתאוריה לגבי רוזוול שתוארה לעיל היא אכן מה שקרה באמת בתחילת יולי 1947 מצפון לעיר רוזוול. פרידמן הציג את טענותיו בספרו "סודי ביותר/מג'יק: מבצע מג'סטיק 12 וטיוח העב"מים של ממשלת ארצות הברית" שיצא לאור בשנת 2003[66].

ספר נוסף שהתפרסם בתחילת המאה ה-21 התומך בתאוריית התרסקות העב"ם ברוזוול, הוא ספרם של דונלד שמידט ותום קארי, "עֵד ל(תקרית) רוזוול" (Witness to Roswell)‏[67]. בספר זה טוענים השניים לרשימה גדלה והולכת של עדים, למעלה מ-600, הקשורים באורח ישיר או עקיף לאירועים ברוזוול והמאמתים את הסיפֵּר המקורי, בדבר התרסקות כלי טיס חוצני ברוזוול. הם מציעים גרסה מעט שונה של התקרית, תוך שינוי כמה זמנים ומיקומים, אך העיקרון נותר זהה.

המחלוקת על התצהיר של וולטר האוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם הספר "עד לרוזוול" עורר מחלוקת, בשל אחת העדויות המרכזיות בו: זוהי עדותו של וולטר ג. האוט (Haut). האוט היה קצין יחסי הציבור של בסיס רוזוול, והוא זה שפרסם את ההודעה הראשונית כאילו נמצאה צלחת מעופפת. לאחר מותו של האוט, ב-2002, נפתחה הצהרה בשבועה שעליה חתם, ושאותה ביקש לפתוח לאחר מותו. בהצהרה זו טען האוט כי הסיפור שהתפרסם כאילו הייתה זו התרסקות של כדור פורח היה סיפור כיסוי בלבד. החפץ האמיתי שנמצא היה חללית חוצנית, שאוחסנה בסודיות באחד מהמוסכים בשדה התעופה. יחד עם החללית היו גם גופות של חוצנים. על פי התצהיר של האוט הוא נכח בישיבה רמת דרג בה השתתפו מפקד הבסיס, קולונל ויליאם בלנשרד וגנרל רוג'ר ראמיי, מפקד חיל האוויר השמיני. בישיבה זו הועברו בין הנוכחים פיסות מהחומר שממנו הייתה החללית בנויה; איש מהם לא יכול היה לזהות את החומר. לדבריו של האוט היו שני אתרי התרסקות, שאחד מהם הוסתר. במבצע טיוח מקיף סרקו אלפי חיילים את אתרי ההתרסקות, ניקו מהם את כל פיסות החומר שנמצאו וטשטשו כל שריד להתרסקות. בסוף התצהיר העיד האוט: "אני משוכנע שמה שראיתי במו עיני היו כלי טיס וצוותו שמקורם בחלל החיצון"[68].

ואולם, מבקרים העלו ספקות לגבי עדותו של האוט. ראשית, עדות זו הייתה שונה מכל העדויות שנתן האוט בימי חייו, והשינוי העלה תמיהה. מעבר לכך, התצהיר לא פורסם מיד לאחר מותו של האוט, אלא רק עם פרסום ספרם של שמידט וקארי ב-2007, במלאת 60 שנה לאירוע עצמו. גם דחייה זו העלתה סימני שאלה רבים‏[69]. ספק שלישי הועלה בידי חוקרים שראיינו את האוט שנתיים לפני כן. הראיון צולם, ובו נראה האוט כשהוא מגלה כנראה סימנים ראשונים לשיטיון, דמנציה; הוא לא זכר פרטים רבים שנגעו לשירותו הצבאי, למשל. ואולם, בתצהיר יורד האוט לפרטי פרטים, באופן שמעלה תמיהה רבה מול תפקודו בראיון הקודם. שמידט הודה שלמעשה הוא זה שכתב את התצהיר בעקבות שיחות רבות עם האוט, אך האוט הוא זה שחתם עליו; יש הרואים בחתימה, שנערכה בנוכחות נוטריון, עדות חשובה, ויש המטילים גם בחתימה זו ספק. כך או כך, הוויכוח סביב קבלתה של העדות הוא דוגמה לוויכוח בכלל סביב הוכחת או הפרכת התאוריה על מה שקרה ברוזוול ביולי 1947[70].

הוויכוח נמשך[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, עד היום (2013) ממשיך הוויכוח סביב מה שאירע ברוזוול. בשנת 2012 סיפר סוכן CIA לשעבר, כי ראה בארכיון הסוכנות עדויות המוכיחות שהעצם שהתרסק ברוזוול אכן הגיע מחוץ לכדור הארץ, ונמצאו בו שרידי גופות חוצנים. לדברי צ'ייס ברנדון, המוצג בכתבה כסוכן CIA לשעבר, בעת שיטוט במתחם מיוחד במטה ה-CIA בלנגלי, הנקרא "אוסף מודיעין היסטורי", קרא את הכותרות שנכתבו על קופסאות, ואחת מהן - "רוזוול" - צדה את עינו. "הורדתי את הקופסה, פתחתי אותה, חיטטתי בה, החזרתי אותה למדף ואמרתי לעצמי, 'אלוהים, זה באמת קרה!'", סיפר ברנדון. "זה לא היה בלון ארור לחיזוי מזג אוויר... זה היה כלי טיס שברור שלא בא מהכוכב הזה. הוא התרסק ואין לי ספק שהשימוש במילים 'שרידים' ו'גופות' היה בדיוק מה שאנשים דיברו עליו".‏[71][72]

חוקר העב"מים קווין רנדל, שהוזכר לעיל, מעלה שורת שאלות על תוכן העדות: כיצד ייתכן שמותר לאדם לשוטט באופן חופשי במתחם כה מסווג? ואם אכן הייתה לו הרשאה כזו, מדוע לא ראה את המידע כבר לפני כמה עשרות שנים? האם הגיוני שבאופן מקרי מצא האיש את כל המידע הדרוש כבר בקופסה אחת? ועדו שורת שאלות. רנדל מטיל ספק רב בעדות, עד כדי הטלת ספק בעצם קיומו של אדם בשם צ'ייס ברנדון.‏[73]

תקרית רוזוול כסמל תרבותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקרית רוזוול הפכה להיות סמל תרבותי. יש הרואים בה מיתוס ההולך ומתפתח, ואף גרעין של דת חדשה לכל דבר‏[74]. תקרית רוזוול היוותה השראה ליצירת סרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה, משחקי וידאו, וספרים רבים‏[75].

הספר "התרסקות ברוזוול" של שמידט ורנדל, שהתפרסם ב-1991, היה ההשראה לסרט טלוויזיה בשם "רוזוול", שהוקרן ב-1994. גיבור הסרט הוא ג'סי מרסל, המנסה לחשוף את האמת מאחורי האירועים שהתרחשו. בסרט כיכבו מרטין שין וקייל מקלכלן. הסרט היה מועמד לפרס גלובוס הזהב, אך לא זכה‏[76]. סדרת הטלוויזיה "רוזוול", ששודרה בין 1999 ל-2002 עוסקת בשלושה חוצנים ששרדו את ההתרסקות והשתלבו כבני נוער בעיירה רוזוול‏[77].

תקרית רוזוול מאוזכרת בסרטים רבים. בסרט היום השלישי מגלה נשיא ארצות הברית שבאזור 51 נמצאות גופות של חוצנים, שנמצאו ברוזוול ב-1947[78]. בסרט אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח מוזכר שאינדיאנה היה אחד מן המומחים שהובאו לרוזוול כדי לבדוק את שרידי ההתרסקות. תקרית רוזוול מאוזכרת פעמים רבות בסדרת המתח והאימה תיקים באפילה[79]. פרק בסדרת המדע הבדיוני מסע בין כוכבים: חלל עמוק 9 נקרא "אנשים ירוקים קטנים", ובו גרסה דמיונית של התקרית‏[80]. עוד כמה וכמה סדרות וסרטים הופקו בהשראת התקרית‏[81].

בכל שנה ב-4 ביולי נערך בעיר רוזוול פסטיבל העב"מים השנתי, המארח חוקרי עב"מים ודיונים בנושא. בעיר נמצא מוזיאון העב"מים ומכון מחקר‏[82].

בשנת 2013 גוגל יצרו דודל בעניין התקרית, במלאת 66 שנים לקיומה לפי הטענות.‏[83]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאות ספרים נכתבו על תקרית רוזוול. להלן מובאים הספרים שהוזכרו בערך ובהערות.

  • Charles Berlitz, William L. Moore: The Roswell Incident. New York: Grosset & Dunlap, 1980.
  • Kevin D. Randle, Donald R. Schmitt: UFO Crash at Roswell. Avon Books, 1991.
  • Stanton T. Friedman, Don Berliner: Crash at Corona: The U.S. Military Retrieval and Cover-up of a UFO. Paragon House, 1992.
  • Kevin D. Randle, Donald R. Schmitt: The Truth About the UFO Crash at Roswell. M Evans & Co.. 1994.
  • Benson Saler, Charles A. Ziegler. Charles B. Moore: Ufo Crash at Roswell: The Genesis of a Modren Myth. Smithsonian Institution Press, 1997.
  • Kal K. Korff: The Roswell UFO Crash: What They Don't Want You to Know. Prometheus Books, 1997.
  • Karl T. Pflock. Roswell: Inconvenient Facts and the Will to Believe. Prometheus Books, Amherst, New York, 2001.
  • Stanton T. Friedman: Top Secret/Majic: Operation Majestic-12 and the United States Government's UFO Cover-up. New York, Marlowe & Company, 2005.
  • Thomas J. Carey, Donald R. Schmitt: Witness to Roswell. The Career Press Inc., 2007.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו הספרות הכתובה, גם במרחב הווירטואלי קיימים מאות אתרים המוקדשים לתקרית רוזוול. להלן כמה מן האתרים העיקריים (רשימה חלקית בלבד):

אתרים התומכים בתאוריית התרסקות העב"ם ברוזוול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרים השוללים את תאוריית ההתרסקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים המסבירים על המקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

http://www.allmag.co.il/page/17655

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 33°23′14″N 104°31′41″W. הקואורדינטות מתייחסות לעיר, לא למיקום ההתרסקות לכאורה.
  2. ^ 46°51′12″N 121°45′36″W
  3. ^ למעשה, התרגום הנכון הוא "תחתית מעופפת", והדימוי הוא לתחתית של ספל. בעברית השתרש הביטוי "צלחת מעופפת".
  4. ^ על פי האתר The Roswell Files.
  5. ^ Benson Saler, Charkes A. Ziegler, Charles B. Moore: UFO Crash at Roswell. Smithsonian Institution Press, Washington and London, 1997. עמ' 15 - 16.
  6. ^ לגבי התאריך, ראו באתר ufos-aliens.co.uk, הגורס שתאריך הגילוי היה 2 או 4 ביולי, לעומת הערך בוויקיפדיה באנגלית המסתמך על הודעות טלקס מאותה תקופה, הנוקבות בתאריך 14 ביוני. את הודעות הטלקס ניתן לקרוא באתר זה. נראה שחלק מהבלבול נובע מעדותו של ברייזל, שראה את השרידים כבר ב-14 ביוני, אך לא ניגש לבדוק אותם עד תחילת יולי. ראו כאן.
  7. ^ "RAAF CAPTURES FLYING SAUCER ON RANCH IN ROSWELL REGION", כתבה בעיתון "Roswell Daily Record", ‏8 ביולי 1947. צילום הכתבה ותעתיק תוכנה מופיעים באתר זה.
  8. ^ לא ברור מי היה איתו יחד. מקורות מסוימים טוענים שהיה זה בנו בן ה-7 (או ה-8) של ברייזל, ואילו מקורות אחרים טוענים שהיה זה ילד של השכנים, באותו גיל.
  9. ^ על פי הכתבה בעיתון Roswell Daily Record.
  10. ^ על פי כתבה בעיתון Seattle Post-Intelligencer,‏ 9 ביולי 1947. תעתיק הכתבה מופיע באתר roswellproof.com.
  11. ^ על פי הכתבה ברוזוול דיילי רקורד.
  12. ^ שדה התעופה היה שייך לצבא ארצות הברית באותה עת; חיל האוויר של ארצות הברית הוקם רק בספטמבר אותה שנה.
  13. ^ או של כנף ההפצצה ה-509; כך מופיע בכתבה בעיתון רוזוול דיילי רקורד.
  14. ^ מקורות מסוימים מציינים רק קצין ריגול נגדי אחד, שרידן קאביט.
  15. ^ על פי הכתבה ברוזוול דיילי רקורד, וכן על פי האתר ufos-aliens.co.uk.
  16. ^ להק ההפצצה ה-509 היה להק ייחודי; הלהק הפעיל מטוסי B-29 סופרפורטרס, שמשימתם הייתה הטלת פצצות גרעיניות על יפן. מטוסים מן הלהק הם שהטילו את הפצצות הגרעיניות "ילד קטן" על הירושימה ו"איש שמן" על נגסאקי במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה, חזר הלהק מבסיסו באוקיינוס השקט ומוקם בשדה התעופה ברוזוול.
  17. ^ לצילום כתבת העיתון המקורית ולתוכנה ראו באתר ufologie.net.
  18. ^ לתיעוד הכתבות שהתפרסמו ראו באתר roswellfiles.com. על ההיסטריה התקשורתית ראו באותו אתר.
  19. ^ לקריאת כתבות נוספות על הגילוי לכאורה ועל הודעת חיל האוויר כי המדובר בבלון לחיזוי מזג אוויר ראו באתר Roswell Files.
  20. ^ לסיכום כותרות העיתונים באותו יום ראו כאן.
  21. ^ Saler, Ziegler, Moore, עמ' 18.
  22. ^ The Roswell Files
  23. ^ 23.0 23.1 תעתיק הראיון עם מרסל.
  24. ^ לגבי מספר העדים ראו להלן את טיעוני הספקנים.
  25. ^ לקריאת העדויות השונות ראו באתר Roswellproof.com.
  26. ^ על פי אתר roswellproof.com, ‏ Roswell Case Overview, Part 4.
  27. ^ לקריאת עדותו של דניס ראו באתר roswellproof.com.
  28. ^ UFO Crash at Roswell, עמ' 16.
  29. ^ הבחירות התקיימו ב-4 בנובמבר 1952. על פי החוקה בארצות הברית, מושבע הנשיא הנבחר לתפקידו ב-20 בינואר שלאחר הבחירות.
  30. ^ על "מג'סטיק 12" ראו באתר ufos-aliens.co.uk ובאתר abovetopsecret.com.
  31. ^ Berlitz, Charles, and Moore, William L.: The roswell Incident. Grosset and Dunlap, New York 1980.
  32. ^ Kevin D. Randle, Donald R. Schmitt: UFO Crash at Roswell. Avon Books, 1991.
  33. ^ לעדותו של דניס ראו כאן.
  34. ^ לעדותו של אקסון ראו כאן.
  35. ^ Stanton T. Friedman, Don Berliner: Crash at Corona: The U.S. Military Retrieval and Cover-up of a UFO. Paragon House, 1992.
  36. ^ Kevin D. Randle, Donald R. Schmitt: The Truth About the UFO Crash at Roswell. M Evans & Co., 1994.
  37. ^ Saler, Ziegler & Moore, עמ' 24 - 29.
  38. ^ עדויות שונות ממקמות את ההתרסקות במישורי סאן אוגוסטין, כ-160 ק"מ ממערב לרוזוול. מיקומם: 33°52′31″N 108°15′3″W על פי עדויות אלו הגיע הארכאולוג ברני ברנט עם צוותו למקום ההתרסקות לפני החיילים, אך גורש משם על ידי שלטונות הצבא. חוקרים מסוימים טענו כי אכן התרסקה שם חללית, אך לא אותה אחת שהתרסקה ברוזוול.
  39. ^ White Sands הוא אתר שיגורי הטילים הגדול ביותר בארצות הברית, ובו נערכו כמה מהניסויים הגרעיניים הראשונים. האתר נמצא במרחק כ-100 ק"מ מדרום מערב לרוזוול.
  40. ^ על פי אתר ufoevidence.org המביא את תוצאות הסקר.
  41. ^ על שיף ראו כאן.
  42. ^ על משרד האחריותיות הממשלתי ראו בערך באנגלית. תפקידו של המשרד הוא לבצע חקירות, הערכה ובקרה של פעולות זרועות הממשלה השונות. המשרד אחראי בעיקר על בחינת הפעולות הכספיות של המשרדים השונים, אך גם על פעילותם מעבר לתחום הכלכלי.
  43. ^ לקריאת תמצית הדו"ח ראו כאן, באתר ה-GAO. לקריאת הדו"ח המלא ראו בארכיון ה-GAO.
  44. ^ על פי הדו"ח, התאונות שאירעו בפועל היו התרסקות מטוס תדלוק מדגם KC-97, בו נספו 11 אנשי צוות אוויר, והתרסקות של כדור פורח מאויש בה נפצעו שני אנשי צוות אוויר.
  45. ^ לקריאת תמצית הדו"ח ראו באתר חיל האוויר האמריקני. לסקירה נרחבת יותר ראו באתר Roswellfiles.com.
  46. ^ על פי קאל ק. קורף (kal K. Korff), שדבריו מופיעים באתר CSI ‏(Committee for Skeptical Inquiry), כאן.
  47. ^ ראו בערך The Roswell Files בעמוד המוקדש למרסל. בעמוד זה הפרכה של טענות רבות אחרות לגביו. ראו גם את הכתבה Major Jesse Marcel: Folk Jero or Mythomaniak?, בתוך הרבעון The KowPflop Quarterly.
  48. ^ ראו באתר comcast.net.
  49. ^ ראו ניתוח מדוקדק של עדותו ושינוייה באתר comcast.net.
  50. ^ לקריאת הטקסט המשוחזר ראו כאן. לקריאת הטיעון כולו ראו כאן.
  51. ^ מאמר של ג'יימס הוראן וקווין ראנדל, אתר scientificexploration.org.
  52. ^ ראו באתר comcast.net.
  53. ^ לקריאת הדו"ח של הבולשת הפדרלית ראו באתר הבולשת הפדראלית.
  54. ^ The Roswell Files
  55. ^ The Roswell Files
  56. ^ OMNI היה כתב עת למדע ומדע בדיוני, שיצא לאור בארצות הברית מאוקטובר 1978 עד חורף 1995.
  57. ^ The Rosewell Files
  58. ^ The Roswell Files
  59. ^ ראו בדו"ח התגובה של CUFOS, המרכז לחקר עב"מים, לדו"ח חיל האוויר.
  60. ^ אתר CUFOS
  61. ^ על פפלוק ראו כאן.
  62. ^ The Roswell Files
  63. ^ The Klass Files, Volume 43 באתר CSI
  64. ^ The Klass Files, גיליון 43
  65. ^ The Klass Files, Volume 47, אתר CSI
  66. ^ Stanton T. Friedman: Top Secret/Majic: Operation Majestic-12 and the United States Government's UFO Cover-up. New York, Marlowe & Company, 2003.
  67. ^ Thomas J. Carey, Donald R. Schmitt: Witness to Roswell. The Career Press Inc., 2007.
  68. ^ Roswell theory revived by deathbed confession, כתבה באתר News.com. תעתיק התצהיר נמצא באתר Ufodigest.com.
  69. ^ New Revelations On Haut Affidavit, באתר Theufochronicles.com.
  70. ^ על הספקות בתצהיר של האוט ראו: Walter Haut, Roswell and a whole Lotta Questions, מאת דניס ג. בלת'זר, באתר Ufodigest.com.
  71. ^ ערן אזולאי, סוכן סי.איי.איי לשעבר: "תקרית רוזוול אמיתית - זה היה כלי רכב שלא הגיע מכדור הארץ", 9 ביולי 2012, באתר mako-HIX
  72. ^ לי שפיגל, סוכן CIA: העב"ם ברוזוול הגיע מחוץ לכדור הארץ, Huffington Post (באנגלית)
  73. ^ Roswell and Chase Brandon, בבלוג של קווין רנדל A Diffrent Perspective.‏10 ביולי 2012.
  74. ^ Benson Saler, Charles A. Ziegler. Charles B. Moore: Ufo Crash at Roswell: The Genesis of a Modren Myth. Smithsonian Institution Press, 1997, במיוחד פרקים 2 ו-4.
  75. ^ חיפוש פשוט באתר אמזון מעלה מאות כותרים שבהם מילת המפתח רוזוול, כאלה המתיימרים להיות מחקריים ואחרים שהם בדיוניים.
  76. ^ על פי התיאור והתקציר באתר IMDb.
  77. ^ על פי התקציר באתר IMDb.
  78. ^ על פי תקציר הסרט באתר IMDb.
  79. ^ לרשימת הפרקים שבהם מאוזכרת התקרית ראו באתר X-Files Wiki.
  80. ^ לתקציר הפרק ראו באתר Wikia.
  81. ^ חיפוש באתר imdb מעלה למעלה מ-20 תוצאות לכותרות הכוללות את המילה Roswell, בצד תוצאות נוספות הקשורות למילת המפתח.
  82. ^ אתר המוזיאון
  83. ^ הדודל של גוגל ברוזוול


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg