תקרית 22 בספטמבר 1914

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תקרית 22 בספטמבר 1914
מערכה: מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה
מלחמה: מלחמת העולם הראשונה
HMS Aboukir.jpg

אה"מ אבוקיר
תאריך התחלה: 22 בספטמבר 1914
תאריך סיום: 22 בספטמבר 1914
משך הסכסוך: יום
קרב לפני: קרב מפרץ הלגולנד
קרב אחרי: קרב טסל
מקום: הים הצפוני
תוצאה: ניצחון גרמני
קואורדינטות: 53°0′0″N 3°45′0″E / 53.00000°N 3.75000°E / 53.00000; 3.75000קואורדינטות: 53°0′0″N 3°45′0″E / 53.00000°N 3.75000°E / 53.00000; 3.75000
הצדדים הלוחמים
מפקדים

War Ensign of Germany 1903-1918.svg קפיטן לויטננט אוטו וודיגן

קפטן ג'ון דרמונד

כוחות

צוללת אחת

אבידות

ללא

1,459 הרוגים
3 סיירות שהוטבעו

(למפת הים הצפוני רגילה)

תקרית 22 בספטמבר 1914 הייתה התקפה של צוללת גרמנית על שלוש סיירות משוריינות של הצי המלכותי הבריטי, שאירעה בבוקר 22 בספטמבר 1914, כחודש וחצי לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה וכמה שבועות לאחר ההתקפה הבריטית המוצלחת על הצי הגרמני, שנודעה כקרב מפרץ הלגולנד. בתוך כשעה הצליחה צוללת גרמנית אחת להטביע את שלוש האוניות הבריטיות, ולהביא למותם של כ-1,450 קצינים ומלחים בריטיים. בעקבות התקרית הייתה בבריטניה סערה ציבורית; האמון בממשלה הבריטית נשחק, ויוקרתו של הצי המלכותי נפגעה, בדיוק בזמן בו מדינות רבות התלבטו לאיזה צד במלחמה להצטרף. התקרית הוכיחה בצורה חדה וברורה את יכולתן של הצוללות, יכולת שרבים פקפקו בה לפני כן.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצוללות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המלחמה היו הצוללות נשק חדש ולא מוכר. רבים הטילו ספק ביכולותיהן, ולא היה ברור כלל מה תפקידן בעת מלחמה. אחד הבודדים בבריטניה שראו את היכולת ההרסנית הטמונה בהן היה לורד הים הראשון (First Sea Lord), אדמירל ג'קי פישר, שהבין את יכולתה המיוחדת של הצוללת להיות בלתי-נראית. מתנגדיו לעגו לתפיסה זו, ואדמירל לורד צ'ארלס ברספורד, מראשי מתנגדיו, כינה את הצוללות "המשחקים של פישר" (Fisher's Playthings). גם הגרמנים היו ספקניים לגבי הצוללות; אדמירל אלפרד פון טירפיץ, הרוח החיה מאחורי הצי הגרמני הקיסרי ומפקדו במלחמה סירב בתחילה לאשר תקציבים לבניית צוללות, וראו בהן כלים הגנתיים בלבד. חוסר האמון גבר לאחר אחת הגיחות הראשונות במלחמה: עשר צוללות גרמניות יצאו לסיור צפונה, כדי לאתר את אוניות הצי הגדול הבריטי. הסיור נכשל לגמרי: צוללת אחת הוטבעה בידי אונייה בריטית ואחת נעלמה (כנראה טבעה לאחר שנתקלה במוקש ימי גרמני). הצוללות האחרות לא הצליחו לאתר את האוניות הבריטיות, וחזרו כלעומת שבאו. רק כחודש לאחר תחילת המלחמה הצליחה צוללת גרמנית להשיג הטבעה: הצוללת U-21 הצליחה להטביע סיירת קלה בריטית, סמוך למפרץ לשון הים של פורת' בסקוטלנד. ההטבעה הרשימה את מפקד הצי הגדול, אדמירל ג'ון ג'ליקו, והוא הורה על נקיטת שורה של אמצעי זהירות, ואולם לא בכל היחידות הונהגו אמצעים אלה‏[1].

האוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלוש האוניות הבריטיות שהיו מעורבות בתקרית היו אה"מ קרסי, אבוקיר, והוג (Houge). שלושתן היו סיירות משוריינות בעלות הדחק של 12,000 טון, מסדרת קרסי[2] (בסדרה היו שש אוניות), והן הושקו ב-1899 ו-1900. ב-1913 נחשבו כל האוניות בסדרה למיושנות מאד; ג'קי פישר בעת כהונתו כלורד הים הראשון רצה להוציאן משירות ולמכרן לגרוטאות, אך בסופו של דבר הוחלט להשאירן כאוניות מילואים. הן עגנו בשפך נהר התמזה, והחלידו לאטן. ואולם, עם פרוץ המלחמה, נצבעו האוניות מחדש, חומשו, וצוות מילואים הפעיל אותן. ברור היה שאי אפשר יהיה להפעיל את האוניות המיושנות כחלק מהצי הגדול, שכן הן היו איטיות מדי ומיושנות מדי, אך נמצא להן שימוש כגיבוי למשחתות ולצוללות הבריטיות שסיירו בדרום הים הצפוני, כדי למנוע מצוללות ומאוניות קלות של הצי הגרמני לפגוע בנתיב הים בין בריטניה לצרפת בתעלת למאנש. המחשבה הייתה שתותחיהן הכבדים יחסית של הסיירות המשוריינות, בקוטר 9.2 אינץ' (233.7 מ"מ), יוכלו לגבור על סיירות קלות גרמניות שינסו להתקדם דרומה, שחימושן היה בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) בלבד. אזור הסיור נקרא "הארבעה-עשר הרחבים" (The Broad Fourteens)‏‏[3], אזור בדרום בים הצפוני בין חופי הולנד ואנגליה[4].

כאמור, מטרת הפעלתן של הסיירות הישנות הייתה שישמשו כגיבוי לכוחות הקלים יותר שפעלו באזור. אולם, בשל תנאי הים הסוערים בתקופה זו של השנה, נאלצו המשחתות לשוב לנמל לעתים קרובות, ואילו הסיירות הגדולות, שהיו יכולות להתמודד ביתר קלות מול תנאי הים הקשים בשל גודלן, נותרו בשטח הסיור. מהירותן של האוניות הבריטיות הייתה 21 קשר בימיהן הטובים, אך במצבן בספטמבר 1914 לא הפליגו הסיירות במהירות העולה על 15 קשר, ובתנאי הים הקשים לא עלתה מהירותן על 9 קשרים. במהירות כה איטית, וללא ליווי, היוו הסיירות מטרה פגיעה מאוד לכל סיירת גרמנית מודרנית. הן נקראו בצי "שייטת הפיתיון החי" (Live Bait Squadron).

מפקדי הצי הבריטי התריעו על מצב זה. מפקד הצוללות בצי הבריטי, קומודור רוג'ר קייס, התריע על הסכנה ודרש שהאוניות יועברו מן המשימה. אולם, גם קייס, על אף שהיה איש צוללות בעצמו, חשב שהאיום יבוא מצידן של אוניות שטח גרמניות, ולא מצוללת. ב-17 בספטמבר העלה קייס את החשש בפני וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז הלורד הראשון של הימייה, השר האחראי על הצי. אדמירל ג'ון ג'ליקו, מפקד הצי הגדול, הסכים עם החשש וצ'רצ'יל הורה ללורד לואיס בטנברג, לורד הים הראשון, להוציא את האוניות מן הזירה. בטנברג הסכים עם הצורך, והורה לראש המטה, אדמירל דובטון סטורדי (Doveton Sturdee), לבצע את הפקודה. אולם, סטורדי התנגד; לדעתו, לא היו עדיין אוניות שיוכלו למלא את מקומן של הסיירות המיושנות. הסיירות החדישות שהוזמנו על ידי הצי היו בשלבי השלמה ולא היו מוכנות עדיין. בטנברג נכנע, והסיירות המיושנות נותרו במשימתן. בטנברג הודה מאוחר יותר שלא היה צריך לוותר‏[5].

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור גרמני של הטבעת האוניות הבריטיות. משמאל למעלה תמונתו של אוטו וודיגן

ב-17 בספטמבר היה הים כה סוער, עד שהמשחתות המלוות נאלצו לחזור לנמל. בים נותרו ארבע סיירות: קרסי, אבוקיר, הוג ויוריאלוס (Euryalus). בימים הבאים המשיך הים להיות סוער, והסיירות נותרו לבדן בסיור. ב-20 בספטמבר שבה יוריאלוס לנמל כדי לתדלק. מפקד השייטת, אדמירל משנה ארתור כריסטיאן, היה על סיפונה של יוריאלוס, אך לא יכול היה לעבור לאונייה אחרת בשל הגלים הגבוהים, והוא נאלץ לחזור עמה לנמל. קפטן ג'ון דרמונד היה הבכיר בין מפקדי שלוש האוניות האחרות, והוא קיבל את הפיקוד עליהן. ב-21 בספטמבר לקראת ערב נרגעה הרוח, וב-22 בספטמבר לפנות בוקר כבר היה הים שקט. אך בנמל הארוויץ', בסיס האם של הסיירות ושל כוח המשחתות, עדיין היה סוער. מפקד כוח המשחתות, רג'ינלד טיירויט, המתין עד השעה 5:00 בבוקר כדי לשוב לאזור הסיור, מרחק ארבע שעות הפלגה‏[6].

במקביל, בבוקר 20 בספטמבר יצאה מנמל וילהלמסהאפן הצוללת הגרמנית U-9, בפיקוד קפיטן-לויטננט (Kapitänleutnant, סרן) אוטו וודיגן. משימתה הייתה לפגוע באוניות הבריטיות שהעבירו חיילים ואספקה מבריטניה לצרפת. לצוללת היו ארבעה צינורות טורפדו, שניים בחרטומה ושניים בירכתיה, פונים לאחור. בסך הכל היו לצוללת שישה טילי טורפדו. מזג האוויר הקשה גרם לפגיעה במצפן הג'ירוסקופי של הצוללת, ווודיגן נאלץ לנווט על ידי זיהוי החוף שלידו הפליג. תנאי הים הקשים היטו אותו ממסלולו, והוא הבין שלא יגיע ליעדו. בלילה שבין 21 ל-22 בספטמבר שהתה הצוללת על קרקעית הים, ועם שחר עלתה אל פני המים. בשעה 6:15 זיהה סגנו של וודיגן דרך הפריסקופ את שלוש הסיירות המשוריינות מתקדמות לכיוונו בשורה חזיתית, במרחק של כ-3 קילומטרים בין אונייה לאונייה. הטווח היה כמה מאות מטרים. הבריטים הפליגו בקו ישר, בלי זיגזג, מכיוון שלא היו להם הוראות לעשות כך. יחד עם זאת, על כל אונייה הוצבו צופים, ותותח אחד בכל צד היה מאויש‏[7].

וודיגן תימרן לעמדת ירי, ובשעה 6:20 ירתה הצוללת טורפדו אחד על האונייה הקרובה ביותר, אבוקיר, מטווח 500 מטרים. מיד לאחר מכן צלל וודיגן מתחת למים. הטורפדו פגע בצידה הימני של האונייה הבריטית, וגרם להצפת חדר המנוע ולעצירת האונייה. הצוללת לא נצפתה, ולפיכך סבר דרמונד שהאונייה נפגעה ממוקש ימי. הוא הורה לשתי הסיירות האחרות להתקרב כדי לסייע בחילוץ הנפגעים. לאחר כעשרים וחמש דקות התהפכה אבוקיר וטבעה; רק סירת הצלה אחת הורדה ממנה, בשל אובדן הכוח במנופי האונייה שמנע הורדת אחרות. שתי הסיירות האחרות התקרבו, כאמור, כדי לסייע; מפקדה של הוג הבין שהמדובר בצוללת, והורה לקרסי לחפש פריסקופ. למרות זאת, המשיך לנוע באיטיות כדי לחלץ נפגעים‏[8].

בשעה 6:55 עלתה הצוללת הגרמנית שוב על פני המים, והבחינה בהוג שהייתה נייחת במים, שקועה בחילוץ. וודיגן הורה לטעון מחדש את צינור הטורפדו הקדמי הריק (תרגולת חדשנית ולא מקובלת בצוללות באותה תקופה), וירה שני טילי טורפדו על הוג מטווח כ-300 מטרים. ריקון שני הצינורות הקדמיים בבת אחת גרם לשינוי באיזון הצוללת, וחרטומה עלה על פני המים. תותחניה של הוג זיהו את הצוללת ופתחו עליה באש; הגרמנים לא איבדו את קור הרוח, ייצבו את הצוללת וצללו שוב. האונייה הבריטית נפגעה משני טילי הטורפדו, התהפכה לאחר עשר דקות וטבעה עשר דקות נוספות לאחר מכן. סירות ההצלה שלה כבר היו במים, אך הן היו מלאות בניצולים מאבוקיר[9].

קרסי התקרבה אל הוג הטובעת והורידה שתי סירות. באותה עת הבחינו הצופים בקרסי בפריסקופ של U-9, ומפקדה הורה להגביר מהירות ולפתוח באש. התותחנים לא פגעו, וניסיונה של קרסי לנגוח בצוללת לא הצליח‏[10]. הצוללת הגרמנית צללה, ואחר כך עלתה שוב על פני הים, ובשעה 7:20 ירתה את שני הטורפדו האחוריים שלה על קרסי. אחד מהם פגע בצדה הימני, והשני החטיא. וודיגן סובב את הצוללת, ובשעה 7:30 ירה את הטורפדו האחרון שלו על קרסי. האונייה הבריטית נפגעה, התהפכה, צפה הפוכה עד 7:55, ואז שקעה‏[11]. שתי מכמורתניות הולנדיות שהיו באזור לא התקרבו אל האוניות הטבועות, מחשש למוקשים ולצוללות נוספות‏[12]; קרסי עוד הספיקה לירות לעברן ירייה אחת בזעם, לפני שטבעה‏[13].

ב-8:30 הגיעה למקום אוניית הקיטור ההולנדית פלורה, ומשתה מהמים 286 איש. אוניית קיטור נוספת, טיטאן, שהגיעה מעט מאוחר יותר, אספה 147 ניצולים נוספים; שתי מכמורתניות בריטיות, קוריאנדר ו-J.G.C. משו ניצולים נוספים מהמים‏[10][14]. אל קומודור טרייויט הגיעו קריאות מצוקה, והוא מיהר לאזור הקרב. כאשר הגיעו המשחתות שלו לאזור בשעה 10:45, נמשו מהמים 837 איש. 1,459 קצינים ומלחים נספו, רובם אנשי מילואים.

U-9 פנתה כדי לחמוק מן הזירה, ואולם הדבר לא היה פשוט. היה ברור לוודינגן שהמשחתות שתגענה בקרוב לזירה תתחלנה בחיפוש אחריו, אך הוא לא היה יכול לצלול, שכן המצברים שלו היו ריקים‏[15]; הפלגה על פני המים הייתה בעייתית: מהירותה של הצוללת הייתה נמוכה מזו של המשחתות, מה גם שמנוע הבנזין של הצוללת העלה עמוד עשן שחור, שהיה מגלה את הצוללת ממרחק רב. וודינגן החליט לפנות לכיוון החוף ההולנדי, בתקווה שהמשחתות לא יוכלו לזהות אותו על רקע החוף. המהלך הצליח, והמשחתות שפתחו במצוד נרחב אחרי הצוללת לא זיהו אותה. הצוללת בילתה את הלילה מתחת לפני המים, ובבוקר שבה לווילהלמסהאפן‏[16].

אחרי הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

U-9 חוזרת לנמל לאחר הקרב וזוכה לקבלת פנים נלהבת

בגרמניה זכה צוות הצוללת U-9 לקבלת פנים של גיבורים. וילהלם השני, קיסר גרמניה, העניק למפקד הצוללת, אוטו וודיגן, את צלב הברזל מדרגה ראשונה, ולכל אנשי הצוות את צלב הברזל מדרגה שנייה. ההישג היה מרשים: כלי שיט קטן, בעל הדחק של 493 טון וצוות בן עשרים ושמונה איש, הטביע תוך שעה שלוש אוניות בנות 36,000 טון, והביא למותם של למעלה מ-1,400 איש.

הזעזוע בבריטניה מתוצאות הקרב היה גדול. ביקורת רבה הוטחה באדמירליות על הפעלת הסיירות המיושנות, ועל כך שההוראה להסגתן לא מולאה. ביקורת נמתחה על אדמירל כריסטיאן ועל קפטן דרמונד, אם כי הוא זכה לשבח על תפקודו בעת האירוע עצמו. אובדנן של שלוש הסיירות לא שינה את מאזן הכוחות בין גרמניה לבריטניה, והנזק החומרי היה שולי יחסית, אך הפגיעה בתדמית הבריטית הייתה רבה, במיוחד במדינות הנייטרליות. מפקדי הצי קבעו נהלים חמורים לזהירות מפני צוללות, ובכלל זה הקפדה על הפלגה בזיגזג, וכן על כך שאין לסייע לאונייה שנפגעה מצוללת, כדי למנוע היפגעות של כלי שיט נוספים. איש בבריטניה לא כינה יותר את הצוללות "משחקים"‏[17].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Massie, Robert K.: Castles of Steel - Britain, Germany and the Winning of the Great War. Ballantine Books, New York 2003.
  • Collier, Chaplain George Henry, R.N. (1918). Miller, Francis Trevelyan. ed. True Stories of the Great War. VI. New York: Review of Reviews Company.
  • Corbett, Sir Julian Stafford (1920). Naval Operations. Volume I. London: Longmans, Green and Co.
  • Halpern, Paul G. (2003). Duffy, Michael. ed. The Naval Miscellany. VI. London: Navy Records Society. .

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Massie, Robert K.: Castels of Steel. Ballantine Books, New York, 2003. עמ' 122 - 128.
  2. ^ במקורות שונים נקראת הסדרה בככנטה (Bacchante).
  3. ^ Massie טוען שהשם ניתן בשל קו האורך שלו. בערך באנגלית מוזכר שהשם ניתן בשל עומק הים באזור זה, שהוא כ-14 פאתום, כ-26 מטרים.
  4. ^ Massie, עמ' 128 - 129.
  5. ^ Massie, עמ' 129 - 130.
  6. ^ Massie, עמ' 130 - 131.
  7. ^ Massie, שם1.
  8. ^ Massie, עמ' 133 - 134.
  9. ^ Massie, עמ' 135.
  10. ^ 10.0 10.1 Loss of HMS Aboukir, Cressy and Hogue
  11. ^ Massie, עמ' 135 - 136.
  12. ^ Corbett, Sir Julian Stafford (1920). Naval Operations. Volume I. London: Longmans, Green and Co., עמ' 181.
  13. ^ Collier, Chaplain George Henry, R.N. (1918). Miller, Francis Trevelyan. ed. True Stories of the Great War. VI. New York: Review of Reviews Company. עמ' 214.
  14. ^ Corbett, שם.
  15. ^ צוללת מפליגה מתחת למים בכוח מנועיה החשמליים, המונעים על ידי מצברים. המצברים מתמלאים כאשר הצוללת משייטת על פני המים, ואז היא מונעת בכוח מנוע בנזין, כפי שהיה בU-9, או בעזרת מנוע דיזל, כפי שהיה בצוללות חדישות יותר.
  16. ^ Massie, עמ' 136 - 137.
  17. ^ Massie, עמ' 137 - 139.