מרד הנפל של 26 בפברואר 1936
מרד הנפל של 26 בפברואר 1936 הוא ניסיון הפיכה צבאית שהתרחש באימפריה היפנית ביוזמתם של קצינים בצבא היפני הקיסרי, שפעלו לאור רעיונותיו של הוגה הדעות היפני קיטה איקי. מטרתם של מתכנני המרד היה טיהור הממשל וההנהגה הצבאית היפנית מיריביהם הפוליטיים, תוך שמירה על מעמדו ותפקידו של הקיסר הירוהיטו.
המורדים הצליחו להתנקש בחייהם של גורמים פוליטיים מובילים, ביניהם שני ראשי ממשלה לשעבר, אך כשלו בניסיון ההתנקשות בראש הממשלה אוקדה קייסוקה ובניסיון ההשתלטות על הארמון הקיסרי של טוקיו. על אף התמיכה לה זכו המורדים בחוגים מסוימים בצבא היפני, ההתנגדות להפיכה מצד חלקים מסוימים בצבא ומצד הקיסר עצמו, לא אפשרה להם להחליף את השלטון והם נכנעו ב-29 בפברואר 1936.
בניגוד לניסיונות הפיכה קודמים שהתרחשו באימפריה היפנית בשנות ה-30 של המאה ה-20, העונשים שהוטלו על מנהיגי מרד 26 בפברואר היו קשים. כ-19 ממנהיגי המרד, כולל הוגה הדעות קיטה איקי הוצאו להורג וכ-40 קיבלו עונשי מאסר. כתוצאה מהמרד התפרקה סיעת קודו-הא הקיצונית שפעלה בצבא היפני וגברה השפעתו של הצבא בניהול ענייני המדינה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
יריבויות בצבא היפני הקיסרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
כתוצאה מיריבויות בקרב הפיקוד העליון של הצבא היפני הקיסרי במהלך תקופת מייג'י, חווה הצבא תקופה ארוכה של חוסר יציבות וסכסוכים פנימיים קשים. לאחר ניסיון ההפיכה של 15 במאי 1932 התחלקו הקצינים בפיקוד העליון לשתי קבוצות לא רשמיות עיקריות. הקבוצה הראשונה נקראה קודו-הא - "סיעת הדרך הקיסרית", בראשותם של הגנרל סדאו אראקי ובן בריתו ג'ינזאבורו מסאקי, ואילו הקבוצה השנייה נקראה טוסיי-הא - "סיעת השליטה", שזוהתה עם הגנרל טטסוזאן נגאטה.
סיעת קודו-הא הדגישה את חשיבותה של התרבות היפנית החקלאית המסורתית, ובזה לחומריות, לתיעוש ולערכי המערב. היא האמינה במיליטריזם והדגישה את הצורך בתקיפת ברית המועצות ובהתפשטות טריטוריאלית על חשבונה. הטוסיי-הא לעומתה האמינה במודרניזציה טכנולוגית ובהתרחבות טריטוריאלית על חשבון סין. בין השנים 1931–1934, בתקופת כהונתו של גנרל אראקי כשר המלחמה, הייתה הקודו-הא דומיננטית יותר ותפסה עמדות מפתח משמעותיות בצבא, אך לאחר התפטרותו של אראקי הוחלפו רבים מחבריה על ידי קצינים מסיעת הטוסיי-הא.
"הקצינים הצעירים"[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק מקציני הצבא הוכשרו בהאקדמיה הצבאית הקיסרית ואילו חלקם התקדמו להכשרה במסגרת המכללה היוקרתית הצבאית (Army War College). האחרונים הפכו לאליטה בקרב הקצינים, כאשר באופן מסורתי הקצינים שלא הוכשרו במכללה לא קודמו לתפקידי מטה. חלק מאותם קצינים שסבלו ממעמד נחות ביחס לחבריהם, התתאגדו יחד בקבוצה בעלת אופי פוליטי שכונתה "הקצינים הצעירים" (青年将校).
אותם קצינים צעירים האמינו כי הבעיות העומדות בפני האימפריה היפנית הן תוצאה של סטייתה של יפן מה"קוקטאיי" - מונח שמשמעותו הוא היחס שבין הקיסר למדינה ולעם. הם האמינו כי המעמדות המיוחסים ניצלו את העם והוליכו שולל את הקיסר, מה שהוביל לעוני נרחב באזורים הכפריים והחליש את יפן. הפתרון לגישתם היה החלת "הרסטורציה של שווה", במסגרתה ישוקם מעמדו של הקיסר הירוהיטו והוא ישוחרר מהשפעתם של הפקידים הסובבים אותו, אותם ראו כמושחתים. לאחר נטרול השפעתם של היועצים המושחתים יוכל הקיסר לטהר את יפן מההשפעה המערבית ולהשיב את השגשוג לאומה היפנית. רעיונות אלו הושפעו רבות מתפיסת העולם הלאומנית אותה הוביל הוגה הדעות קיטה איקי. על פי ההערכה קבוצה זו של קצינים מנתה כ-100 חברים קבועים, רובם קצינים מאזור טוקיו. מנהיגה הבלתי רשמי היה מיצוגי נישידה, קצין לשעבר בדרגת לוטננט ותלמידו של קיטה איקי.
על אף גודלה הקטן יחסית של הקבוצה, השפעתה הייתה רבה. היא זכתה לאהדה גם בקרב חלקים מהמשפחה הקיסרית, בייחוד הנסיך יסוהיטו, אחיו של הקיסר, שהיה מיודד עם נישידה ועם דמויות מובילות אחרות בקבוצה. על אף התנגדותה האידאולוגית לקפיטליזם ולתאגידים הגדולים, זכתה הקבוצה למימון ממנהיגי הזאיבצו, שקיוו להגן על עצמם באמצעות תמיכה בפעולתה.
ניסיונות הפיכה קודמים[עריכת קוד מקור | עריכה]
השנים שקדמו למרד הנפל של 26 בפברואר 1936 התאפיינו בסדרה של אירועי אלימות וניסיונות הפיכה מצד הקצינים הצעירים וגורמים אזרחיים לאומניים שחברו אליהם. תקריות אלו כוללות את תקרית מרץ ותקרית אוקטובר, שהתרחשו ב-1931.
האירוע המשמעותי ביותר היה ניסיון ההפיכה של 15 במאי 1932, במהלכו נרצח ראש ממשלת יפן אינוקאי צויושי על ידי קצינים צעירים מהצי היפני הקיסרי. כמו בתקרית מרץ ובתקרית אוקטובר, גם כאן קיבלו הקושרים עונשים קלים יחסית.
המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשעות המוקדמות של 26 בפברואר 1936 החלו כ-1500 חיילים לתפוס בנייני מפתח ברחבי טוקיו, כשבראשם בניין הדיאט ומטה הצבא. לאחר מכן פרצו המורדים לבתיהם של אישים מרכזיים באליטה השלטונית ורצחו אותם. במהלך ההפיכה נהרגו שר האוצר טקהאשי קורקיו, ראש ממשלת יפן לשעבר סאיטו מקוטו, המורדים פרצו גם לביתו של ראש חצרני הקיסר האדמירל קנטרו סוזוקי וירו בו, אך האחרון לא מת כפי שחשבו. המורדים פרצו גם לביתו של ראש הממשלה אוקדה קייסוקה, אך לא הצליחו למצוא את חדרו וירו בטעות בגיסו. מספר אישים נוספים הצליחו לברוח מהמורדים. בין השאר, ניסו המורדים להשתלט על הארמון הקיסרי אך לא הצליחו בשל התנגדות חיילי המשמר הקיסרי.
המורדים דרשו את התפטרות הממשלה והציעו במקומה ממשלה בראשותו של הגנרל מזאקי. המורדים שמרו על כבודו של הקיסר וכל רצונם היה להדיח את אלו שלדבריהם מנהלים אותו.
מה שהכשיל בסופו של דבר את המרד היה היחס הציבורי והתנגדות הקיסר. המורדים לא לקחו בחשבון את יחס הציבור המבולבל והנבוך, שלא הבין על מה בדיוק המהומה, למרד. הקיסר התנגד ואף אמר כי "אני בעצמי אצא בראש המשמר הקיסרי על מנת להביס אותם". המורדים שלא התנגדו לקיסר אלא למקורביו נאלצו להיכנע לרצונו.
השלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]
השלכותיו של מרד הנפל היו מרחיקות לכת.
עם תום המרד הוצאו כ-19 ממשתתפיו להורג, הנהרגים כללו קצינים משתפי פעולה וגם את הוגה הדעות של הקודו הא, קיטה איקי. עונשים אלו היוו שינוי חד בחומרת הענישה מהמרידות הקודמות בהם כמעט ואיש לא נענש, ודאי שלא עונש מוות, דבר זה הגביר את הרתיעה מפתיחה במרד נוסף.
לאחר המרד דרש הצבא מהקיסר לחזק את כוחו של הצבא על מנת שיוכל להתמודד בעתיד עם מרידות נוספות אם יבואו, הקיסר שראה את הצורך הסכים ודבר זה גרם להגברת כוחו של הצבא.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יפן המודרנית - בן עמי שילוני, הוצאת שוקן.
