תרבות אונס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תרבות האונס הוא מונח הלקוח מלימודי נשים ותאוריות פמיניסטיות. המונח מדגיש את הקשר שבין התרבות הרווחת בחברה, למידת האלימות המינית המצויה בה. בתרבות אונס הגישה הרווחת כלפי אלימות מינית היא של התעלמות, סובלנות, סלחנות, ואף עידוד למעשי אונס. התנהגות אופיינית בתרבות האונס כוללת: חיפצון, האשמת הקורבן, וזלזול בחומרת מעשי אונס.

מקורות ושימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב"אנציקלופדיה של האונס" מתואר מקורו של המונח:

"המונח תרבות אונס הומצא בשנות ה-70 של המאה ה-20 במהלך הגל השני של הפמיניזם, ולרוב נעשה בו שימוש בידי פמיניסטיות כדי לתאר את התרבות האמריקאית העכשווית בשלמותה".‏[1]

לדברי החוקרת אלכסנדרה רות'רפורד "עד ל-1970 רוב האמריקאים הניחו שאונס, גילוי עריות ואלימות בתוך המשפחה הן תופעות נדירות". ובמהלך שנות ה-70 פעילות חברתיות ביקשו להעלות את המודעות הציבורית לגבי תופעת מעשי האונס בחברה.

בשנת 1974 קבוצת פמניסטיות רדיקליות מניו-יורק הוציאו לאור את הספר "אונס: המקראה הראשונה עבור נשים". זו הייתה אחת הפעמים הראשונות בהן פורסמו באופן מרוכז עדויות של קורבנות אונס. הספר סימן למטרה "לחסל את תופעת האונס, כאשר מטרה זו בלתי אפשרית ללא שינוי מהפכני של החברה". הספר עשה שימוש במונח תרבות אונס ותרם להעלאת הנושא לסדר יום הציבורי.

בשנת 1975 יצא לאור סרט דוקומנטרי בשם "תרבות אונס". הסרט הציג ראיונות עם קורבנות אונס, אנסים מורשעים, פעילות חברתיות וחוקרות פמיניסטיות. הסרט טען כי מתקיימת נורמליזציה של אלימות כלפי נשים בתרבות, וחקר את הייצוג הבעייתי של מעשי אונס בתקשורת ההמונים ובתרבות הפופולרית.

באותה שנה יצא לאור ספרה פורץ הדרך של סוזן בראונמילר: "ללא הסכמה: גברים, נשים ואונס", בו הראתה כיצד הממסד האקדמי לצד הציבור הרחב מתעלמים באופן שיטתי ממקרי האונס בחברה. ספר זה נחשב לאבן דרך משמעותית בלימודי נשים ובחקר תופעת האונס בחברה בפרט.

צעדת השרמוטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

צעדת השרמוטות הוא ארגון פמיניסטי אשר הוקם ב-2011 בתגובה לדבריו של נציג ממשטרת טרנטו בכנס בנושא בטיחות באוניברסיטת יורק. כאשר התייחס למקרי האונס בקמפוס טען כי "נשים צריכות להפסיק להתלבש כמו שרמוטות בשביל לא להאנס". בתגובה התארגנה מחאה בעיר נגד הדברים, ונגד הטענה בכללה, הנשמעת לעתים. מארגנות המחאה, סוניה ברנט והת'ר ג'ארוויס, בחרו להשתמש במילה slut ("שרמוטה"), דווקא בגלל הקונוטציה השלילית שהיא מעוררת, במטרה להוציא ממנה את עוקצה. נציג משטרת טרנטו חזר בו בינתיים מן הדברים, אך התחושה הייתה שדבריו מייצגים השקפה רחבה יותר, של דיכוי נשים והאשמת הקורבן כחלק מתרבות אונס שהמארגנות סברו שיש להיאבק בה.

התנועה צברה פופולריות רבה וצעדות מסוגה מתקיימות מדי שנה בערים שונות ברחבי העולם, גם בישראל, והיא אחראית במידה רבה לפרסום המונח תרבות האונס בכלי תקשורת המונים.

תאוריה פמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי גישות בפמיניזם התרבותי, בתרבות אונס, מעשים סקסיסטים לרוב באים לתת תוקף ולאשר מעשים יומיומיים של שנאת נשים. לדוגמה, בדיחות סקסיסטיות החושפות חוסר כבוד וחוסר עניין לביטחונן הכולל של נשים. דוגמה נוספת היא האשמת הנאנסת בגלל צורת הלבוש שבחרה או התנהגותה שלה שדחפו לאונס.

בין הגישות המצדדות בתאוריית תרבות האונס, יש הגורסות שישנו יישום עקרונות תרבותיים של החפצה ושל עליונות של גברים על נשים, ועקרונות אלו מביאים לאלימות מינית כלפי נשים.‏[2] גישות אחרות מייחסות לתרבות האונס האשמת נשים בפריצות וראייה במיניות נשית דבר מגונה. בתרבות זו נפוצה האשמת הקורבן בהיותה "מזמינה אונס" בהתנהגות או בלבוש.‏[3]

ישנו שימוש במוטיבים של מין נטול הסכמה, או מין אלים, המוצגים כמין טבעי או מקובל בתרבות הפופולרית, ושזהו חלק מתרבות אונס. לעתים קרובות פורנוגרפיה מוצגת כאחראית להפצת נורמות תרבות האונס, בהן נשים מוצגות כסחורה או כחפץ. מחקרים מראים כי ניתן להבחין במוטיבים הלקוחים מעולם הפורנוגרפיה בהתנהגותם של עברייני מין. עוד נטען שישנו מיעוט מקרים בהם אנשי משפט ומשטרה לא מעמידים לדין במקרי אונס בהם לא היה מעורב כוח פיזי, או בהם הייתה לנאנסת ולאנס מערכת יחסים מוקדמת, ושזה משמש כמקדם לתרבות האונס. מקרי אונס שאינם מדווחים כתוצאה מחששן של הנאנסות כי לא יאמינו להן, או חשש שיטילו את האחריות לפשע עליהן הם גם כן תוצר של תרבות אונס.

ההנחה המקובלת בקרב גישות פמיניסטיות מסוימות, היא כי הגורם לתרבות האונס הוא יחס מחפצן ושתלטני כלפי נשים; אף על פי כן, תאוריות אקדמאיות גורסות כי לתרבות האונס עשויות להיות גם סיבות נוספות. לדוגמה, "תרבות המלחמה" הגוברת בדרום אפריקה המבוססת על גבריות כוחנית ואלימות הובילה לתרבות שבה אונס הפך למקובל.‏[4]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כריסטינה הוף סומרס ערערה על קיומה של תרבות אונס, כשהיא מציינת שהטענות כי "אחת מכל ארבע נשים תיאנס במהלך חייה" או "אחת מכל שמונה" וכולי, מבוססות על מחקרים לקויים, אך מצוטטות מאוד משום שהן מביאות למימון ציבורי לקבוצות נגד אונס בקמפוסים. הוף סומרס גם בחנה וביקרה את המתודולוגיה של מחקרי אונס רבים אחרים, וקבעה "יש חוקרים רבים שחוקרים מעשי אונס, אבל המספרים הנמוכים יחסית שלהם לא מייצרים שום כותרות". לטענתה, ההטיות המחקריות והתאוריות השולטות בתחום הן תוצאה של פעילות שאותה היא מכנה "פמיניזם מגדרי", הבאה בניגוד ל"פמיניזם שוויוני".‏[5]

בניגוד ל"פמיניזם המגדרי", ה"פמיניזם השוויוני", לטענת הוף סומרס, מוצא לנכון לטפל בבעיית אלימות נגד נשים על ידי טיפול בגורמים של האלימות בחברה בכלל. הראייה באונס כפשע של שנאה מגדרית, בעידוד פטריארכיאלי המקבלת בסובלנות התעללות בנשים, היא חולנית ומחמיצה את טבעו האמיתי של האונס. אונס מבוצע על ידי עבריינים, כלומר, על ידי אנשים הנוהגים לספק את עצמם בדרכים פליליות ושלא אכפת להם מהסבל שהם גורמים לאחרים, וזו לא התנהגות גברית נורמטיבית. ע"פ הפמיניזם השויוני, אונס הוא עוד סוג ממגוון הסוגים של האלימות הכללית, וגם גברים רבים סובלים מאונס, (לדוגמה, ע"פ סטפן דונלדסון נשיא האגודה להפסקת האונס בבתי הכלא, ישנם 290,000 אסירים גברים הנאנסים מדי שנה בבתי הכלא בארצות הברית, ובממוצע מבוצעים שם 45,000 מעשי אונס מדי יום, מתוך אוכלוסייה של 1.2 מיליון אסירים גברים בארצות הברית). כמו כן רוב האלימות בעולם היא אלימות של גברים נגד גברים, ורק המיעוט הוא אלימות נגד נשים, לכן על פי הוף סומרס האלימות נגד נשים אינה נובעת משנאת נשים או מקיומה של "תרבות אונס", אלא פשוט מעבריינים המנצלים אנשים חלשים מהם, בין אם הם גברים או נשים. וכמו כן היא טוענת שאין שום בסיס מחקרי לטענה שאלימות נגד נשים היא תסמין של תרבות של שנאת נשים.‏[5]

הגישה האבולוציונית טוענת שהטרדה מינית לא נובעת מתרבות אונס המקדשת עליונות גברית, אלא מתרכזת באסטרטגיה המינית בין גברים לנשים. המצדדים בגישה האבולוציונית טוענים שאילו מטרת הגברים הייתה להפחיד נשים הם היו מטרידים דווקא את הנשים שאינן בעלות התנהגות מינית חופשית, כי אלו תפגענה הכי הרבה. אלא שע"פ ממצאים לא כך הדבר, שכן נמצא שהתנהגות מינית חופשית (הנמדדית לפי פרטנרים מיניים רבים, פעמים רבות של קיום יחסי מין חד פעמיים, וכו’) היא המנבא הטוב ביותר ללהיות מוטרד מינית.‏[6] הנתון נכון לשני המינים. עוד נמצא שרוב ההטרדות הן של בנים כלפי בנות, אך יש גם לא מעט הטרדות של בנות כלפי בנים, כמו גם הטרדות כלפי אותו המין. זאת מפני שהפתיחות המינית מסמנת לאחרים לבוא ולחזר, כי היא נתפשת כזמינות מינית. כשהחיזור לא רצוי הוא עלול להתפש כהטרדה. עוד נטען, שהטרדות (וגם תקיפות מיניות) אינן מתבצעות נגד כל הנשים, אלא בעיקר כלפי נשים בגילאי פוריות, לרוב צעירות ורווקות. הממצאים הללו תואמים לגישה האבולוציונית, השמה דגש על המיניות והפוריות.‏[6]

ג'ויס א. ויליאמס ביקרה את האופי האחיד של מושג תרבות אונס, בשל ההשלכה שבסופו של דבר כל הנשים הן קורבן על ידי כל הגברים.‏[7] סופרים אחרים, כמו בל הוקס, מתחו ביקורת על הפרדיגמה תרבות האונס, בטענה שהיא מתעלמת מהמקום של האונס ב"תרבות של אלימות" מקיפה.‏[8]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מריל ד. סמית', "אנציקלופדיה של האונס", Westport, Conn.: Greenwood Press, עמוד 174.
  2. ^ כריס או'סאליבן, "אגודות סטודנטים ותרבות אונס", בעריכת אמילי בכוואלד, פמלה ר' פלטשר ומרטה רות'
  3. ^ ^ a b c d Herman, Dianne F. "The Rape Culture." Printed in Women: A Feminist Perspective (ed. Jo Freeman). Mcgraw Hill, 1994. Retrieved 18 October 2011.
  4. ^ Vogelman, L.. "Sexual Face of Violence: Rapists on Rape (abstract)". Raven Press Ltd (book); National Criminal Justice Reference Service (abstract). Retrieved 18 October 2011.
  5. ^ 5.0 5.1 Sommers, Dr. Christina Hoff. Researching the "Rape Culture" of America. 4 March 2010.
  6. ^ 6.0 6.1 Leif Edward Ottesen Kennair, Mons Bendixen, Sociosexuality as predictor of sexual harassment and coercion in female and male high school students, 11 August 2011, http://www.ehbonline.org
  7. ^ Edited by George Ritzer. The concise encyclopedia of sociology. Oxford: Wiley-Blackwell, 493. ISBN 978-1-4051-8352-9. 
  8. ^ Feminist Theory: From Margin to Center, quoted in Feminism is for Everybody by bell hooks, ISBN 0-89608-628-3