חבשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף תרבות חבשית)
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: משפטים לא ברורים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: משפטים לא ברורים.
אתם מוזמנים לסייע ולערוך את הערך. אם לדעתכם אין צורך בעריכת הערך, ניתן להסיר את התבנית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
חבּשים
ሐበሻ


אוכלוסייה
49,978,654
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

אתיופיהאתיופיה אתיופיה 41,789,654
אריתריאהאריתריאה אריתריאה 5,678,789
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית 789,000
סומליהסומליה סומליה 165,000
ישראלישראל ישראל 150,000
סודאןסודאן סודאן 30,000
קנדהקנדה קנדה 2400
שוודיהשוודיה שוודיה 7000
תימןתימן תימן 50,000
גרמניהגרמניה גרמניה 9000
ג'יבוטיג'יבוטי ג'יבוטי 5988
מצריםמצרים מצרים 14,765


שפות
געז,, תגרית, תגרה,
דת
בעיקר כנסיית תווחדו האורתודוקסית האתיופית והאריתראית, אסלאם, יהדות ,פאנטי ודתות קטנות
קבוצות אתניות קשורות
ערבים, סבאים, חמירים ועמים שמיים נוספים

חבּשים (געז: ሐበሻ, : ሐበሻ,,,תיגרינית: ሓበሻ) הם עמים דוברי שפות שמיות דרומיות החולקים תרבות משותפת, ואשר אבותיהם הקימו את ממלכות דעמת ויותר מאוחר את ממלכת אקסום (חבש).כיום מונח זה כולל בעיקרו את הקבוצות אמהרים, תיגרינים ותיגרה (למרות שהתיגרה לא לוקחים חלק בזהות החבשית שלהם בגלל היותם מוסלמים), האתיו-שמיות באתיופיה ובאריתריאה.

האמהרים תגרים מונים כ-26% מאוכלוסיית אתיופיה, והתגרה התיגרינים מונים כ-6%. באריתריאה התיגרינים והתגרה מונים כ-69% מאוכלוסיית המדינה. עמים נוספים הנחשבים חבשים הם סומלילנד ודרום מזרח סודן החיים בקרן צפון אפריקה.

כיום רבים משתמשים בשוגג בכינוי "חבשי" ביחס לכל מי שמוצאו מאתיופיה או מאריתריאה.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המושג המודרני חבש לקוח משפת הגעז, מהמילה ሐበሣ (חבּשׂה), ונכתב לראשונה כחבּס בשפה השבאית[1]. השימוש המוקדם ביותר שנעשה במושג זה מתוארך למאה ה-2 או ה-3, בכתובות דרום-ערביות המספרות על הבסתו של גדרט, מלך אקסום והחבשט[2]. המונח חבשט התייחס באותן כתובות לקבוצה של עמים, ובכתובות סבאיות אחרות לקבוצה אתנית אחת, כפי שנכתב על ברית שנוסדה בין מלך חמיר שמיר יוחמיד (Shamir Yuhahmid) לבין מלך אקסום אזבה ברבע הראשון של המאה ה-3. החבשים חיו לצד הסבאים לחופו של ים סוף בצידו המזרחי במשך מאות שנים:

שמיר מלך דהו-ריאדן וחמיר קראו לעזרת שבטי החבשט למלחמה כנגד מלכי סבא; אך ילמוקאה דרש…את הכניעה של שמיר מלך דהו-ריאדן ושבטי החבשט.

אקסום: ציוויליזציה אפריקנית לקראת סוף העת העתיקה, עמוד 66

בעבר השם חבש נחשב שהגיע משם הפרובינציה העות'מאנית שנקראה כך, וזו הגיעה מהשפה הערבית. פרובינציה זו הייתה באזור צפון אתיופיה ואריתריאה, וממנה הגיעה השם אביסניה[3]. המומחה לדרום ערב אדוארד גלסאר טוען שההירוגליפי חבסטווי ששימש את המלכה המצרית חתשפסות בשנת 1460 לפנה"ס התייחס לתושבי ארץ פונט הממוקמת לרוב בצפונה של אתיופיה, אריתריאה ומערב סודאן אך לא כול ההיסטוריונים מסכימים עם גלסאר[1].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – היסטוריה של אתיופיה

היסטורית, תיגראי ומרכז אריתריאה היו מרכזה של הציוויליזציה החבשית בעלת המקור הסבאי. הממלכה הראשונה אשר קמה באזור הייתה דעמת במאה ה-8 לפנה"ס ויותר מאוחר במאה ה-1 לפנה"ס ממלכת אקסום, אחת מהממלכות החזקות של העולם העתיק לצד האימפריה הביזנטית, האימפריה הסאסאנית וקיסרות סין.

החבשים: מקור ומוצא[עריכת קוד מקור | עריכה]

תימן: מוצא החבשים.

היסטוריונים כגון היוב לודולף וקרלו כונטו רוסיני מאמינים כי הממלכות שקמו באתיופיה הוקמו על ידי עמים שמיים שהיגרו מתימן לאתיופיה בשנת 1000 לפנה"ס, אך החוקרים המודרניים קובעים שאף על פי שהייתה הגירה, מקורן של הממלכות הוא אתיופי. ממלכת אקסום שקמה בצפון אתיופיה שלטה על תימן עד עליית האסלאם במאה ה-7, ושפתה של הממלכה, געז, היא שפה שמית. ככל הידוע, שפת הגעז לא התפתחה מהשפה השבאית אלא לשתיהן מוצא משותף. הגעז התפתחה בצפון אתיופיה לפני ההגירה. ההיסטוריון סטוארט מאנרו-האי מצביע על קיומה של ממלכה באזור עוד לפני ההגירות המסיביות מתימן במאות ה-4 וה-5 לפנה"ס, בנוסף לתושבים סבאים בד'מאט. נראה שבהמשך התרחשה הגירה מסיבית מממלכת סבא שבתימן לאזור ממלכת ד'אמט בעקבות מלחמות עם שכניה. חלק מההיסטוריונים מניחים שההתרחבות של האימפריה האשורית, ויותר מאוחר האימפריה הבבלית, בצפון, גרמו להגירות אלו ולהתמוטטות ד'מאט במאה ה-5 לפנה"ס.

במשך מלכותו של המלך אזנה, חבש נזכרת כאחד מתשעת האזורים בהם הוא שלט, ובתרגום היווני הומר לשם אתיופיה (Αἰθιοπία) והוא השימוש הראשון שהתייחס לאקסום בשם זה. במאה ה-6 סטפנוס מביזנטיון השתמש במונח אבסאנוי (Αβασηγοί) כדי לתאר:

עם ערבי החי לצד הסבאים יחד עם החדרמאוים. האזור של האבסאנוי מייצר מור, קטורת וצמח הקהיצ' הסגלגל. הם שוכנים בדרך המובילה מחוף בירת חמיר ט'אפר.

אנציקלופדיה אתיופיקה: ד-ח, עמוד 948.

האבסאנוים שעליהם כותב סטפנוס ממוקמים באזור הנקרא ג'בל חוביש (מהשורש חבש). אזורים אחרים בתימן עם שמות בעלי השורש ח.ב.ש הם ג'בל חבשי, שתושביו עדיין נקראים אל-אחבוס (מ-חבש)[4]. המיקום של האבסאנוים בתימן שעליהם מדבר סטפנוס הם שרידים של חבשים שהיו מיושבים שם בתקופת הכיבוש של אקסום על ידי המלך כלב בשנת 520, המלך אזנה הזכיר את סלאן (סבא) וחמיר כחלק ממלכותו אף על פי שלא היו תחת שלטון ממלכת אקסום בזמנו[5]. חוקרים הניחו שהחבשט הם שבט שהיגר מתימן של היום לאתיופיה. למרות כל זאת ממלכת סבא השתמשה במונח חבשט לתאר את ממלכת אקסום ואוכלוסייתה ובעיקר במאה ה-3 שבהם הייתה מלחמה איתם ואפילו ברית[4].

העת העתיקה: חופה של ים סוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – דעמת · ממלכת אקסום
ממלכת אקסום תחת המלך אזנה המאה ה-4.

ייסודה של ממלכת אקסום מתוארכת לשנת 300 לפנה"ס לערך. מעט מאוד ידוע על ההיסטוריה האקסומית בין ייסוד אקסום למאה ה-1 לספירה, שיאה של אקסום. ממלכת אקסום בתחילתה הייתה ממוקמת בתיגראי ואריתריאה ובירתה הייתה העיר אקסום עד המאה ה-7. בגלל מיקומה אקסום הייתה ממלכה עשירה במלח וזהב שהיה חשוב למסחר באותו הזמן, הנמל הגדול שלה שקישר אותה לעולם הרחב היה ממוקם באדוליס. אקסום שלטה גם על מסחר השנהב שהגיע מסודאן לנמלים בעולם מכיוון ששלטה על כל אזור החוף באריתריאה וסומלילנד של ימינו. אקסום טבעה מטבעות ייצרה סוגים שונים של בד, תכשיטים, מתכות וכלי נשק שונות מוצרים אלו משכו אליהם סוחרים רבים. בשיאה אקסום שלטה על חלקים גדולים בצפון מזרח אפריקה ובחצי האי ערב גבולותיה היו, מצרים הרומית בצפון, במערב ממלכת כוש שלאחר מכן כבשה אותה וסיפחה אותה, בדרום נהר האומו, בדרום מערב אזניה, במזרח ברברה, עומאן של היום (כל ממלכת חמיר בתימן דהיום הייתה תחת ממלכת אקסום) ורובע אל חלי, בצפון מזרח אקסום הגיעה בשיא עד העיר מכה וכללה שטחים רבים ממערב ערב הסעודית. אזרחי אקסום נקראו חבשים שהם אבותיהם של התיגרינים והתגרה.

ימי הביניים: הבדלות ותחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – התיגרינים, תגרה

בתחילת ימי הביניים החלו להיווצר שתי קבוצות אתניות שונות התיגרינים והתגרה ופיתחו לעצמם שפות שונות שהתפתחו משפת הגעז התיגרינייה והתגריית, הגעז החלה להיות שפה נשכחת שהשתמשו בה רק לצורכי דת[6]. האימפריה האקסומית נקלעה למלחמה והחלו להתפשט צפונה בעקבות מלחמות כנגד שושלת זאגווה שהייתה מהאגאווים/אמהרים שעלתה לשלטון לאחר שיהודי אתיופיה הצליחו לערער את שלטון ממלכת אקסום בראשותה של יהודית המלכה בסוף המאה ה-10, האגאוו שטענה למוצא הקיסר הראשון של השושלת החדשה היה יקונו אמלאק[7] השושלת החדשה שעלתה לשלטון החלה את יידעה בתקופה זו שגשוג רב יחד עם עוצמה צבאית גדולה ששלטה בכל קרן אפריקה.

האגאווים/אמהרים שליטי האימפריה האתיופית.

השלטון הקיסרי היה בידי האגאווים/אמהרים אך ענפים תיגרינים של השושלת שלטו במספר מחוזות באימפריה בייחוד בצפון. היריבות בין שתי הקבוצות הגיעה לשיאה בתקופת השופטים האתיופית שבה מצבאים שונים נלחמו על אזורי השליטה והקיסר היה למעשה שליט בובה, התקופה הזו החלה כשאר הקיסר יואס הראשון נרצח על ידי סגנו הראס מיכאל סהול על השלטון האורומו מיג'ו הצליחו להשיג את השלטון באימפריה במסווה של סגני הקיסרים ועשו ככל העולה על רוחם עד אשר הודחו על ידי הקיסר תוודרוס השני שאיחד מחדש את האימפריה האתיופית. התיגרינים חזרו שוב לשלטון הקיסרי תחת הקיסר יוהנס הרביעי.

היסטוריונים מחשבים את התיגרינים העלית השלטת והעם שאחרי לציוויליזציה באתיופיה במשך מאות שנים עד הקיסר האחרון. ״אמהרים״ כהגדרת כקבוצה אתנית לא נכונה ורבים מהם משתמשים בשם אתיופים או בשמות הממלכות לשעבר של האימפריה כמו גונדרים, גוג'אמים, וואלוים ושאוונים, על פי היסטוריונים אחרים לעומת זאת מחשיבים שקבוצות אחרות היו פעילות כמו הקיסר היילה סלאסי שאמו הייתה חצי גורגית וחצי אורומו,

תקופת השלטון הזר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – מלחמת טורקיה-אתיופיה · המירוץ לאפריקה · אריתריאה האיטלקית

בשנת 1557 החל הכיבוש העות'מאני של ממלכת מדיר בהר[8] מידי האימפריה האתיופית, העות'מאנים הצליחו להגיע עד לדרומה של תיגראי, מושל האזור בהר נגוס יסחק שילב כוחות עם העות'מאנים כנגד האימפריה האתיופית בתמורה להמשך שלטונו באזור, רוב האזור שנכבש על ידי העות'מאנים היה מיושב בתגרים ותגרה, מדיר בהר סופחה סופית לאימפריה העות'מאנית תחת השם מחוז חבש והכיבושים העות'מאנים באזור נמשכו וכללו אזורים נרחבים בצפון אתיופיה, את כל סולטנות אוסה ואת צפון-מערב סומליה. כיבוש צפון אתיופיה על ידי עות'מאנים המוסלמים מידי החבשים הנוצרים גרם להתחזקות האסלאם באזורים החופים והרמות נשארו נוצריות, השליט המקומי של האזור החל להיחלש והאזור מכאן ואילך נודע בשם מארב מאלש[9] כינוי המציין את האזור שבין נהר המארב לים סוף, האזור נודע גם בשם חמסיאן. אזור זה היה מחוץ לתחום שליטתה של האימפריה האתיופית והאזור ניהל את עצמו בצורה דומה לזו של רפובליקה. במאה ה-17 החוקר הסקוטי ג'יימס ברוס הגיע לאזור ותיאר את אתיופיה וחמסיאן כ"מדינות שונות שבדרך כלל נלחמות".

אתיופיה ושכנותיה לפני המלחמה.

במהלך המירוץ לאפריקה האזור של האימפריה האתיופית קרץ למספר מדינות אירופאיות צרפת, איטליה ובריטניה לבוא ולהשתלט על האזור וב-1882 האיטלקים רכשו את העיירה אסאב מידי כומר שקנה אותה מסולטאן עפר ובכך השיגו דריסת רגל באזור, המצרים שפינו את האזור לאחר שקיבלו אותה מידי האימפריה העות'מאנית המתפרקת החלו להשיג את צבאם מהאזור מהלך שגרם לאיטליה להשתלט על האזורים שפינתה מצרים ולהתנגשויות אלימות כנגד האתיופים ובראשם הקיסר יוהנס הרביעי. לאחר מותו של הקיסר עלה לכס הקיסרות מנליק השני שחתם עם האיטלקים על הסכם אוצ'ילי, בהסכם מנליק נתן לאיטלקים את המחוזות: בגוס, חמסיאן, אקאלה גוזאי וסאריה וחלקים מתיגראי לאיטלקים ובכך להחליש את הראסים בצפון שהתנגדו למנליק כמו מנגשה יוהנס וראס אלולה בתמורה האתיופים דרשו מהאיטלקים ערבות בינלאומית למקרה של תקיפה אירופאית על אתיופיה האזורים שניתנו לאתיופיה אוחדו לאזור אחד ונקראו אריתריאה. להסכם היו שני עותקים אחד באיטלקית ואחד באמהרית, בגרסה האיטלקית של ההסכם במאמר 17 נאמר שאתיופיה הסכימה להיות תחת תחום השפעה איטלקי ובגרסה האמהרית נכתב שאתיופיה יכולה להשתמש באיטליה כגיבוי ביחסי חוץ. הניסיון האיטלקי להשתלט על אתיופיה כשל כאשר מנליק השני שמע על ה"הבלבול" בהסכם שתי המדינות החלו במלחמה בה אתיופיה ניצחה את האיטלקים. המלחמה הסתיימה ושני הצדדים חתמו על הסכם שלום בשם אמנת אדיס אבבה בשנת 1896, בהסכם זה הוגדרו הגבולות שבין הקולוניה האיטלקית אריתריאה לבין האימפריה האתיופית. הקולוניה שנוצרה אריתריאה הייתה מיושבת בעיקר בתגרים ותגרה שהחלו לספוג את התרבות האיטלקית ובכך להבדיל את עצמם מתושביה החבשים של אתיופיה הדומים להם.

תחת האיטלקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – אתיופיה הכבושה
מפת מזרח אפריקה האיטלקית ומחוזותיה.

בנובמבר 1935 האיטלקים פלשו בשנית לאתיופיה על מנת למחוק את חרפת אדווה וב-5 במאי 1936 האיטלקים כבשו את כל אתיופיה ואיחדו אותה עם סומלילנד האיטלקית ואריתריאה לקונסוליה אחת "מזרח אפריקה האיטלקית". תחת האיטלקים הקולוניה החדשה חולקה ל-6 מחוזות על פי מוצא אתני לרוב, האזורים בהם חיו החבשים חולקו לשני אזורים מחוז אמהרה שהכיל בתוכו את האמהרים ומחוז אריתריאה שרוב אוכלוסייתה הייתה תגרים ותגרה, האיטלקים תחת חוקים חדשים החלו להרוס את המורשת החבשית בכך שהכריזו על שפות כמו האורומו כשפות רשמיות לצד עידוד האסלאם והערבית על חשבון הנצרות, סיפוח מחוז תיגראי לאריתריאה גרם לאיחוד העם הטיגראני תחת שלטון אחד ובכך גרם יותר מאוחר ללאומניות מסוימת של קבוצה זו. האתיופים יחד עם בעלות הברית נלחמו כנגד האיטלקים במלחמת השחרור האתיופית שהייתה חלק ממלחמת העולם השנייה והצליחו לשחרר את אתיופיה מעול האיטלקים הכיבוש הפסיק באופן רשמי ב-5 במאי 1941 ואתיופיה וכן אריתריאה נהפכו לארצות חסות של האימפריה הבריטית. ההגמוניה והשליטה הבריטית הופסקה באופן רשמי בהסכם הריבונות האתיופית אך אריתריאה נשארה תחת שלטון בריטי. הבריטים החלו להציג רעיונות לגבי אריתריאה והיו שלוש אפשרויות: אחת: הקמת מדינה חדשה שתכלול את כל התגרים, נקראה על ידי לאומניים תגרים בשם "רפובליקת תיגראי הגדולה" שניים: סיפוח מערב אריתראיה לסודאן ומזרחה לאתיופיה ושלוש: לאחדה עם אתיופיה.

מרד הוויאנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערכים מורחבים – מרד הוויאנה · החזית העממית לשחרור תיגראי
מיקום מחוז תיגראי

כשנתיים לאחר שחרור אתיופיה והשבתו של הקיסר היילה סלאסי לשלטון, התיגרים פתחו בהתקוממות רחבת היקף שנודעה בשם "מרד הוויאנה", מקורו של הסכסוך עוד מימי מותו של הקיסר יוהנס הרביעי כאשר האמהרים לקחו את כס הקיסרות בראשותו של מנליק השני ולא נתנו לבנו של הקיסר התגרי יוהנס הרביעי ראס מנגשה את הכתר. המורדים שהיו בשיאם הצליחו לכבוש את העיירה אדי אבון ב-22 במאי 1943 ויותר מאוחר את הכפרים סביב עיר הבירה המחוזית מקלה, הממשלה האתיופית בראשותו של ראס אבבה ארגאי פנתה לבריטים שייעצרו את המרד ואכן, הכוחות הקיסריים, שנתמכו על ידי חיל האוויר הבריטי החלו להתקיף אותם. הנהגה צבאית, בשילובה עם מחלוקות בין המנהיגים המתקוממים, גרעה מהיעילות ומהמאמצים שלהם. אחרי הסתיו של מקלה, ב-14 באוקטובר 1943 כל התנגדות המאורגנת התמוטטה. הממשלה גירשה או הסגירה את המנהיגים של המרד.

אף על פי שרזולוציה צבאית של הוואניה החזירה את הסמכות הקיסרית לתיגראי, המידות הגסות שהיו השתמשו בעל ידי הצבאיות אתיופיות לעשות כל כך נוצרו מכעס של כלל הקיסרים. הכעס של תושבי תיגראי היה כנגד שלטון האמהרים שמחזיקים בקיסרות ברמאות. אחרי המהפכה האתיופית רגשות הבדלנות שוב צצו ברחבי תיגראי והפעם תחת יורשו של ארגון זה שקם בשם החזית העממית לשחרור תיגראי.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם מוצרים המקובלים עד היום בקרב החבשים, דוגמת חבשה קמיס (ሐበሻ חבשה, ቀሚስ קמיס, "שמלה חבשית"), שמלה הנלבשת בקרב נשים חבשיות.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 אנציקלופדיה אתיופיקה: ד-ח, עמוד 948.
  2. ^ סטוארט מאנרו-האי, אקסום: ציוויליזציה אפריקנית לקראת סוף העת העתיקה, עמוד 39.
  3. ^ סטוארט מאנרו-האי, אקסום: ציוויליזציה אפריקנית לקראת סוף העת העתיקה, עמוד 19.
  4. ^ 1 2 אנציקלופדיה אתיופיקה: ד-ח, עמוד 949.
  5. ^ סטוארט מאנרו-האי, אקסום: ציוויליזציה אפריקנית לקראת סוף העת העתיקה, עמוד 72.
  6. ^ מה שכן השפה לא נשכחה מיהודי אתיופיה שהמשיכו להשתמש בשפה זו כשפת קודש.
  7. ^ פירוש שמו בעברית יכון המלך.
  8. ^ פירושו בתגרית ארץ הים, מחוז הנמצא על חוף ים סוף, כיום באריתריאה.
  9. ^ פירושו בתגרית מעבר לנהר מארב.