תשעה באב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תשעה באב הוא יום תענית, המציין את חורבן שני בתי המקדש: בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס בידי נבוכדנצר השני מלך בבל, ובית המקדש השני בשנת 70 בידי המצביא הרומאי טיטוס (אשר מונה 9 שנים לאחר מכן לקיסר רומא). כמו כן, גירוש יהודי ספרד החל ביום זה בשנת 1492.

התענית חלה ביום ט' באב, למעט במקרה שט' באב חל בשבת, שאז נדחית התענית לי' באב. חז"ל ציינו שט' באב יחול תמיד באותו יום בשבוע שבו חל יום ראשון של פסח שלפניו. (ובאותו יום חל גם י"ז בתמוז באותה שנה).

תוכן עניינים 1 ימי בין המצרים 2 ערב תשעה באב והסעודה המפסקת 3 צום החמישי 4 מקורות התענית 5 הלכות האבלות בתשעה באב 5.1 משך הצום 5.2 עינויי הגוף 5.3 לימוד תורה 6 סדר התפילות ומנהגים 6.1 שינויים בסדרי ישיבה בבית הכנסת 6.2 תפילת ערבית 6.3 טלית ותפלין בתשעה באב 6.4 תפילת שחרית 6.5 מנהגי תשעה באב לאחר חצות היום 6.6 תפילת מנחה 7 שינוי המנהגים 8 תשעה באב בתרבות במדינת ישראל 9 ברל כצנלסון 9.1 עימותים תרבותיים 9.2 בעבודה 10 ראו גם 11 הערות שוליים 12 לקריאה נוספת 13 קישורים חיצוניים 13.1 הלכות תשעה באב

[עריכה] ימי בין המצרים

ערך מורחב – ימי בין המצרים

הימים שמתחילים בתענית שבעה עשר בתמוז ומסתיימים בתענית תשעה באב נקראים "ימי בין המצרים" ( ע"פ הפסוק באיכה א,ג:" כל רדפיה השיגוה בין המצרים")ויש בהם דיני ומנהגי אבלות שונים על חורבן בית המקדש, כאשר מתקרבים לתשעה באב נוספים מנהגי אבלות אחרים (למנהגים שונים מתחילת חודש אב, למנהגים אחרים בשבוע בו חל תשעה באב) עד לשיא ביום תשעה באב עצמו.

[עריכה] ערב תשעה באב והסעודה המפסקת

ערך מורחב – סעודה מפסקת

בערב תשעה באב אסרו חז"ל לאכול בסעודה המפסקת בשר ולשתות יין, וכן אסרו לאכול שני תבשילים. איסור זה הינו מעיקר הדין ומופיע כבר במשנה. ברם ברוב עדות ישראל נהגו להחמיר ולא לאכול בשר ולשתות יין כבר מראש חודש אב (למנהג אשכנז) או מב' באב (למנהג רוב הספרדים) או בשבוע שחל בו תשעה באב (חלק מהספרדים). אצל חלק מהתימנים (ההולכים בדרך כלל לפי שיטת הרמב"ם) לא התקבל המנהג להחמיר והולכים לפי עיקר הדין ואין אוכלים בשר ושותים יין רק בסעודה המפסקת, למרות שהרמב"ם עצמו כן מזכיר את המנהג: "וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו (=שבוע זה, דהיינו שבוע שחל בו תשעה באב), ולא ייכנסו למרחץ, עד שיעבור התענית. ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החודש, עד התענית."^[1]

בסעודה המפסקת אסור לאכול שני תבשילים אלא אחד בלבד. ישנם דיונים בהלכה מה נקרא תבשיל לעניין זה.

כמו כן אסור לעשות זימון בברכת המזון של הסעודה המפסקת ולכן אסור שיאכלו אותה 3 אנשים ביחד.

בשנה שבה חל הצום במוצאי שבת, מצווה לאכול בסעודה המפסקת (שהיא בעצם סעודה שלישית) בשר ולשתות יין, וכן לאכול בה שני תבשילים, וכן לעשות בה זימון.

ישנם רבים הנוהגים לאכול ביצה קשה בסיום הסעודה המפסקת ולשים עליה אפר שהוא מנהג אבלים מכיוון שהביצה היא עגולה ומסמלת את מחזוריות החיים. (אחת הסיבות לאכילת הביצה בליל הסדר היא שליל הסדר חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל תשעה באב.)

[עריכה] צום החמישי

המקרא מזכיר תאריכים מעט שונים לגבי חורבן הבית הראשון: על פי מלכים ב כה,ח - בשבעה בחודש אב, ואילו על פי ירמיהו נב,יב - בעשרה בחודש אב נחרב הבית. חז"ל ישבו סתירה זו (תלמוד בבלי תענית כט ע"ב): "ותניא: אי אפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר בעשור; ואי אפשר לומר בעשור, שהרי כבר נאמר בשבעה; הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני. ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האוּר, והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר (ירמיהו ו) אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב". אך לדעת ר' יוחנן, מן הראוי היה לקבוע את התאריך בעשרה באב "מפני שרובו של היכל בו נשרף". ומכל מקום, חז"ל החליטו ככל הנראה, שלא לקבוע את התאריך הנזכר במקרא, אלא דווקא את התאריך של חורבן בית שני משתי סיבות: א. מפני שאירוע זה היה קרוב לזמנם; ב. מפני שלא רצו לגזור גזירה על הציבור שאינו יכול לעמוד בה, היינו צום רצוף של ט' +י' באב.

צום זה מכונה צום החמישי, משום שחל בחודש החמישי למניין החודשים מחודש ניסן, דהיינו: בחודש אב.

זה החשוב מבין ימי האבלות שבלוח השנה העברי. בנוסף ליום זה, נקבעו עוד שלשה ימי תענית הקשורים בחורבן ירושלים והארץ: שבעה עשר בתמוז, צום גדליה ועשרה בטבת. על תעניות אלה אומר הנביא זכריה: "כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי (י"ז בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (תשעה באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (עשרה בטבת) יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים". (זכריה, ח, יח-יט)

[עריכה] מקורות התענית

המקרא וחז"ל זקפו את חורבן שני בתי המקדש לחובתו של עם ישראל, ולשיטתם תשעה באב מסמל את חורבנו הלאומי של עם ישראל בעקבות רקבון מוסרי. על פי המקרא, עיקרו של החטא, היה המנגנון השלטוני שהושחת. השופטים רודפים שוחד ושלמונים, השרים סוררים חברי גנבים ומושחתים (ישעיה פרק א' כ"ג). והכהנים וחכמי העם עובדים עבודה זרה בבית המקדש עצמו. (יחזקאל פרק ח'). ואולם ירמיהו זוקף את הרס מדינת יהודה לחובת המדיניות של מלכי יהודה האחרונים, שסמכו על "משענת קנה רצוץ" וכרתו ברית עם מצרים המתפוררת נגד בבל שהייתה אז בשיאה הצבאי והמדיני.

יתרה מזאת, בסוף גלות בבל, בימי זכריה שבהן החל להיבנות כבר בית המקדש השני, נשלחה משלחת מבבל אל כהני ונביאי הארץ ארץ ישראל עם השאלה הבאה:

	...האבכה בחדש החמשי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים (זכריה ז,ג).

נבואת זכריה הייתה חדה וברורה:

	כה אמר ה' צבאות לאמר משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם(זכריה, ז,ט-יא).

כלומר, הנביא אומר להם שהצום הוא לא על חורבן הבית בפני עצמו (שהרי בית המקדש כבר הולך ונבנה^[2]), אלא על הסיבות המוסריות שהביאו לחורבנו.

על פי חז"ל, בית המקדש הראשון נחרב בגלל שלוש העבירות החמורות: רצח, גילוי עריות ועבודה זרה, ובית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. (בבלי, יומא ט' ע"א)

לפי המסורת, יום זה היה מוּעד לפורענויות מאז ומתמיד, ואירעו בו חמישה אסונות היסטוריים: חטא המרגלים, חורבנות הבית, כיבוש ביתר בידי הרומאים, מותו של בר כוכבא, וחרישת ירושלים בידי הרומאים. כפי שמסכם זאת הרמב"ם, בביסוס על המשנה בסוף מסכת תענית:

"ותשעה באב, חמישה דברים אירעו בו.

• נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ;
• וחרב הבית בראשונה
• ובשנייה;
• ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל (ביתר בזמן מרד בר כוכבא) והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש;
• ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ" (ירמיהו כו,יח; מיכה ג,יב)."

(משנה תורה הלכות תענית פרק ה' הלכה ג')

במשנה שעליה מסתמך הרמב"ם, שבה רשימת הפורענויות, (תענית פ"ד מ"ו) וכן בגמרא המפרשת אותה (תענית דף כ"ט ע"א) לא הוזכר מותו של בר כוכבא, וזוהי הוספה מיוחדת של הרמב"ם, בהנחה שהוא נהרג עם נפילת עירו.

[עריכה] הלכות האבלות בתשעה באב

צום תשעה באב נוהג בסוף תקופה הנקראת שלושת השבועות או "ימי בין המצרים", שמתחילה בי"ז בתמוז ומסתיימת בט' באב. בשלושת השבועות הללו יש הנוהגים מנהגי אבלות שונים, כמו לא להסתפר ולא להתחתן, להימנע משמיעת מוזיקה ומרחיצה של תענוג, כגון בים.

[עריכה] משך הצום

צום תשעה באב נמשך משקיעת החמה של היום שלפניו ועד צאת הכוכבים, כ־25 שעות; לפני השקיעה אוכלים סעודה מפסקת.

[עריכה] עינויי הגוף

מאחר ותשעה באב הוא החמור מכל צומות האבל, חלים בו חמשת העינויים הנוהגים ביום הכיפורים:

• הימנעות מ:
  • אכילה ושתייה
  • רחיצה - רחיצה כלשהי לשם הנאה, אולם רחיצה לצורך הסרת לכלוך מותרת.
  • סיכה - סיכת הגוף לטיפוח או הנאה.
  • נעילת הסנדל - נעילת נעליים העשויות מעור.
  • תשמיש המיטה - יחסי מין וכל קירבה גופנית בין איש ואישה.

בשונה מיום הכיפורים שהוא יום המיוחד לקדושה יתרה על ידי התענית, מהותו של תשעה באב היא האבלות, ולכן נהגו בו עינויים נוספים:

• נהגו שלא לשבת על כיסא עד חצות (כיסא הנמוך משלושה טפחים אינו נחשב לכיסא).
• נהגו שלא להריח מיני בשמים.
• נהגו להמעיט באמצעי הנוחות בשינה, כגון שימוש בכרית אחת במקום שתיים למי שרגיל בכך, או לישון על מזרן המונח על הרצפה.

[עריכה] לימוד תורה

על התורה נאמר "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים י"ט ט'), כלומר, התורה משמחת את הלב. משום כך בתשעה באב אסור ללמוד את רוב מקצועות התורה, למעט הכתובים העוסקים בפורענות עם ישראל, כגון מגילת איכה וספר איוב, חלקי הפורענות בספר ירמיה (להוציא נבואות הנחמה כדוגמת פרק ל"א), ופירושיהם השונים, וכן פרקים מן התורה שבעל פה העוסקים בפורענות ובאבלות. מותר ללמוד הלכות אבלות והלכות תשעה באב.

ילדים מתחת לגיל בר מצווה אינם לומדים בתשעה באב.

[עריכה] סדר התפילות ומנהגים

[עריכה] שינויים בסדרי ישיבה בבית הכנסת

בקהילות רבות נהוג שלא יושבים על הספסלים אלא יושבים על הארץ. בקהילות הספרדים במערב אירופה נהוג אמנם לשבת על ספסלים אך אין יושבים במקום הקבוע. נהוג להסיר את הפרוכות מן ההיכל או ארון הקודש. נוהגים בתפילה לכבות את האורות הגדולים ולהשאיר מעט אור או להדליק נרות.

[עריכה] תפילת ערבית

לפני תפילת ערבית נהוג בקהילות ספרדיות מסוימות לקרוא מספר קינות (קינות אלו היו נאמרות בעבר בשבתות של בין המצרים אך מנהג זה התבטל בשל האיסור לומר קינה בשבת), ובקהילות אחרות את שירת האזינו. בכל הקהילות הספרדיות וגם אצל יהודי תימן אומרים את מזמור קל"ז ("על נהרות בבל"). יהודי תימן אף מוסיפים את מזמור ע"ט. בקהילות אשכנז לא נהוג להוסיף קטעים לפני תפילת ערבית. מנהג קדום אצל יהודי ארם צובא הוא לקרוא את מגילת איכה לאחר שירת האזינו ולפני תפילת ערבית (ולא אחרי תפלת העמידה כמו ברוב העדות).^[3]

בתפילת שמונה עשרה מוסיפים את תפילת עננו (למעט יהודי אשכנז שאומרים אותה רק במנחה), ובחלק מן הקהילות גם את תפילת נחם. לאחר תפילת שמונה עשרה אומר החזן קדיש וקוראים את מגילת איכה, במרבית הקהילות קוראים את המגילה ללא ברכה, אך במספר קהילות אשכנזיות נהוג לברך לפניה "על מקרא מגילה", על פי דעת הגר"א. לאחר המגילה נהוג לומר קינות נוספות מדורות מאוחרים. בתום אמירת הקינות נהוג לומר קדושה דסידרא (למעט מנהג תימן הבלדי) אך מתחילים מ"ואתה קדוש" (כמו בבית האבל). לאחר מכן אומרים קדיש בלי המלים "תתקבל (צלותנא ובעותנא עם) צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל..." בניגוד לשאר ימות השנה (טור אורח חיים סימן תקנ"ט, הובא ברמ"א סעיף ד') אך יש נוהגים בכל זאת לומר תתקבל (כף החיים שם, סעיף קטן ט'). אצל הספרדים נהוג לומר קדיש מורחב עם הוספה של קטעים מסוימים, קדיש זה נאמר גם בסיום מסכת ובעת ההלוייה. אצל הספרדים ובעוד קהילות נהוג להכריז את מספר השנים לחורבן הבית; לפני הכרזה זו נהוג לכבות כמעט את כל הנרות בבית הכנסת ולהשאיר רק נר בודד דלוק.

[עריכה] טלית ותפלין בתשעה באב

ברוב הקהילות, בתפילת שחרית לא מתעטפים בטלית ולא מניחים תפילין, כדרך האבלים[1]. מנהג זה החל לקראת סוף תקופת הראשונים והוא הונהג כפשרה בין שיטות בהלכה שגרסו שאין להניח תפילין בתשעה באב כלל (כמו אבל ביום הראשון), לבין שיטות אחרות שסברו שיש להניחם כרגיל. בקהילות ספרדיות רבות נהוג להניח טלית ותפילין בבית לפני תפילת שחרית, לקרוא בהם קריאת שמע ולחלוץ אותם, ולהתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת בלי טלית ותפילין. הטעם למנהג זה הוא ההלכה האוסרת על קריאת שמע בלי טלית ותפילין. בקרב היישוב הספרדי הוותיק בארץ ישראל (בעיקר בירושלים) נהוג מתקופה קדומה להתפלל את תפילת שחרית עם טלית ותפילין, ולחלוץ אותם רק לפני אמירת הקינות. מנהג זה התפשט בשנים האחרונות גם אצל יהודים ספרדים שאינם מוותיקי היישוב שרצו לקבל עליהם את מנהג ארץ ישראל.

[עריכה] תפילת שחרית

ישנה מחלוקת בין הפוסקים אם מברכים בברכות השחר את ברכת "שעשה לי כל צרכי" שכן היא נתקנה על הנעליים ואין נועלים נעליים ביום זה, ולפיכך יש נוהגים לברך ויש נוהגים שלא לברך. (כגון: בקהילות גאורגיה). (ויש נוהגים לברך במוצאי הצום בעת שנועלים נעליים). יש מיהודי תימן הנוהגים להשמיט אף את ברכת "המעביר שינה". כמו כן קיימת מחלוקת האם אומרים את פסוקי הקרבנות. האוסרים סוברים שכיוון שאסור ללמוד תורה אין לאומרם, והמתירים סוברים שהם ככל סדר התפילה ולכן אומרים אותם, ולמעשה נהוג ברוב הקהילות כיום לאומרם.

במרבית קהילות ספרד, וגם בתימן, איטליה, וגאורגיה, אומרים בשחרית את שירת האזינו במקום את שירת הים. אך אצל האשכנזים וחלק מן הספרדים, אומרים את שירת הים כבכל יום. אצל הספרדים הנוהגים לומר את שירת הים, אומרים את שירת האזינו כפתיחה לקינות.

בקהילות רבות נהוג להשמיט אמירת ברכת כהנים. בחלק מקהילות הספרדים, ובקהילות גאורגיה משנים את אמירת נוסח הקדושה בדומה לנוסח אשכנז ("נקדש את שמך בעולמך" במקום "נקדישך ונעריצך"), ואף מקצרים את נוסח ברכת שים שלום לנוסח "עושה השלום ברכנו ברוב עוז ושלום, כי אתה אדון השלום. ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום. אמן" ואין אומרים את תפילת אלהי נצור. במרבית הקהילות נהגו לומר בחזרת הש"ץ קרובה לתשעה באב, מנהג שהשתמר רק בנוסח איטליה, ובשאר נוסחי התפילה התבטל או שנאמר לאחר החזרה כחלק מהקינות.

ברוב הקהילות נהוג שאין אומרים תחנון בתשעה באב, אך אצל יהודי תימן אומרים אותו. ביחס למיקום אמירת הקינות ישנה מחלוקת: לפי מנהג רוב קהילות הספרדים וכן במנהג איטליה ותימן אומרים את הקינות מיד לאחר החזרה לפני הוצאת ספר תורה (אצל התימנים אומרים תחנון לפני הקינות). לפי מנהג אשכנז וקצת מקהילות הספרדים אומרים את הקינות רק לאחר הקריאה בתורה.

ישנם מנהגים רבים ביחס לקריאת התורה הנהוגים בקהילות השונות. בין היתר קיימים המנהגים הבאים:

• לעטוף את ספר התורה במפית שחורה, ואצל יהודי גאורגיה, עוטפים את הספר תורה בחלוק שחור.
• לבטל את הגבהת הספר
• לקרוא בפינה צדדית של בית הכנסת ולא מן הבימה
• לומר לפני הברכה "ברוך דיין האמת" במקום אמירת "ה' עמכם"

קוראים בתורה בפרשת "כי תוליד בנים ובני בנים" (דברים, ד', כ"ה - מ'). ומפטירים בירמיה (ח',י"ג - ט',כ"ג, אך לפי מנהג תימן מוסיפים לפני כן את פסוקים ו, ט"ז - י"ז). בקהילות ספרדיות רבות נהוג לתרגם את ההפטרה לשפה המדוברת (לאדינו, ערבית יהודית וכו'), ואילו התימנים מתרגמים אותה לארמית. מברכים לאחר ההפטרה שלוש ברכות בלבד: ברכת האל הנאמן בכל דבריו, משמח ציון בבניה ומגן דוד. אצל יהודי תימן משנים את הברכה האמצעית ואומרים את הנוסח כמו בתפילת רחם. לאחר ההפטרה אומרים אשרי וקדושה דסידרא ממנה משמיטים את הפסוק "ואני זאת בריתי" (ישעיה, נ"ט, כ"ב) כיוון שהפסוק דן בלימוד תורה ואין לומדים תורה בתשעה באב.

בקהילות רבות נהוג להשמיט את סיום התפילה (שיר של יום, אין כאלהינו וכו') אך בכמה מקהילות הספרדים מסיימים כבכל יום. ברוב הקהילות נהוג לקרוא את מגילת איכה גם ביום, אך אצל האשכנזים לא נהוג בכך (אם כי יש מחזורים בנוסח אשכנז המציינים שראוי לקרוא את איכה גם ביום).

[עריכה] מנהגי תשעה באב לאחר חצות היום

לאחר חצות היום מקילים מעט בשניים ממנהגי האבלות של יום תשעה באב: מתירים לשבת על כיסא, ולא על הרצפה, ומניחים טלית ותפילין בתפילת מנחה (מי שלא הניח בתפילת שחרית). בחלק מקהילות צפון אפריקה נהוג להתחיל אחרי חצות היום בהכנות לביאת המשיח. ההכנות כוללות ניקוי יסודי של הבית ואפילו סיוד, כדי שאם המשיח יבוא אפשר יהיה לקבל את פניו כיאות.

[עריכה] תפילת מנחה

בכמה מקהילות צפון אפריקה אומרים לפני תפילת מנחה פיוטי נחמה, כדוגמת הפיוט "ארץ חפץ נדיחיך"[2] לריב"ש. בשאר הקהילות מתחילים כבכל יום עד לאחר אמירת חצי קדיש שאחר אשרי. אז מוציאים ספר תורה וקוראים "ויחל משה" (שמות ל"ב, י"א - י"ד ושמות ל"ד, א' - י') כבכל תענית ציבור. ברוב הקהילות מפטירים "שובה ישראל" (הושע י"ד,ב' - י"ד,י'. הספרדים מוסיפים גם מיכה ז',י"ח - ז',כ'). האשכנזים מפטירים "דרשו ה' בהימצאו" (ישעיהו נ"ה,ו' - נ"ו,ח') כפי מנהגם בכל תענית. אצל חלק מיהודי תימן נהוג כדעת הרמב"ם שלא להפטיר כלל במנחה של תשעה באב. מתפללים שמונה עשרה, ובברכת "בונה ירושלים" מוסיפים בכל הקהילות את תפילת נחם, העוסקת בציפייה שבית המקדש השלישי יבנה במהרה. בקהילות הספרדיות בהן משנים את נוסח הקדושה וברכת שים שלום בתפילת מנחה אומרים את הנוסח הרגיל. כמו כן אומרים ברכת כהנים גם בקהילות שאינן אומרות בשחרית. אחרי חזרת הש"ץ אומרים אצל הספרדים והתימנים פיוטי נחמה ופסוקים המלוקטים מנבואות הנחמה בספר ישעיה (אצל התימנים אומרים תחנון לפני כן) ואחר כך קדיש תתקבל, שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון (תהלים קכו) ועלינו לשבח (התימנים לא אומרים עלינו לשבח). אצל האשכנזים אומרים קדיש תתקבל מיד לאחר חזרת הש"ץ, עלינו לשבח ואחר כך אומרים את כל הקטעים שלא אמרו בשחרית (שיר של יום ופיטום הקטורת). המנהג הקדום בנוסח איטליה היה לומר תחנון בתפילת מנחה למרות שאין אומרים תחנון בשחרית, ונזכר בשבולי הלקט ^[4] ובמחזורים העתיקים כמחזור קמחא דאבישונא אבל במחזורים החדשים נכתב שאין אומרים תחנון גם במנחה.

[עריכה] שינוי המנהגים

בעשורים האחרונים, בעקבות תקומת מדינת ישראל והצלחתה ובניין ירושלים, היו קולות אצל רבנים מסוימים שקראו לעדכן את הלכות תשעה באב, בעיקר לשנות או לבטל את התפילה הקשורה לתשעה באב, תפילת נחם, שמתפללים אותה בתפילת שמונה עשרה, בה כתוב על ירושלים שהיא "בזויה ושוממה ומושפלת עד עפר, מבלי בניה בתוכה". בין המצדדים בשינוי נוסח תפלת נחם היה הרב לשעבר של תל אביב, חיים דוד הלוי, שהציע לשנות את הנוסח מלשון הווה ללשון עבר ("העיר שהיתה חרבה ובזויה" וכו'). בינתיים, בגלל התנגדות הרבנים לחדשנות הלכתית זו, תפילה זו נשארה כמו שהיא.

במהלך השנים דנו לגבי אמירת קינות על השואה, ואף שלא הושגה הסכמה בנושא, קהילות רבות מוסיפות קינות מעין אלו לסדר הקינות. הקינה הנפוצה ביותר היא אלי אלי נפשי בכי של יהודה ליב ביאלר, הנאמרת במנגינת הקינה המקובלת במחזורי אשכנז "אלי ציון ועריה".

תנועות רפורמיות ברחבי העולם שינו בצורות שונות את מנהגי תשעה באב. מתחילה חלקים מהתנועות האירופאיות וחלקים בתנועות הצפון-אמריקניות ביטלו את תשעה באב. אחרים נקטו בגישה הפוכה וטענו כי יש לשנות את סדרי התפילה לתיאטרליים יותר כדי לחבר את הקהילות לאבל על חורבן הבית. (על רק תפילה כזו עם לפידים בוערים, מוזיקת אבל ורצפה שכוסתה באפר נפרדו האורתודוקסיים בחלק מהמדינות האירופאיות מהקהילות שהפכו לרפורמיות). במאה ה20 המגמה השתנתה. כמעט כל התנועות הרפורמיות בעולם טענו כי אין לבטל את תשעה באב לחלוטין, אלא לשנות את מנהגיו. בעשורים האחרונים רבנים רבים קראו לצום עד לזמן מנחה בבחינת 'חצי הגאולה כבר בידינו' (קום מדינת ישראל ושוויון זכויות ליהודי התפוצות). רבנים אחרים שמרו על מנהגי צום שלמים ואחרים קראו לביטול הצום ולהפיכת היום מיום אבל ליום שמחה בשל הקמת מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים. חידוש ליטורגי חשוב הוא הציון בתוך סדר התפילה של תשעה באב לחורבנות שהתרחשו בקרב העם בתשעה באב (פרעות, גירושים, מלחמות וכדומה).

בשנת ה'תשס"ה (2005) החלה תוכנית ההתנתקות למחרת תשעה באב, ובאותה השנה התקינו מספר קבוצות של רבנים קינות שונות על חורבן היישובים וגירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון, ותיקנו לאמרם כבר משנת ה'תשס"ה (יום לפני תחילת ההתנתקות) כחלק מן הקינות [3].

[עריכה] תשעה באב בתרבות במדינת ישראל

חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב (הסמכה מיוחדת), תשנ"ח-1997 קובע כי רשות מקומית מוסמכת להתקין חוק עזר שיאסור קיום עינוגים ציבוריים בתשעה באב, או פתיחת בתי אוכל בליל תשעה באב. רשויות מקומיות רבות אכן התקינו חוקי עזר כאלה (גם לפני חקיקת החוק, מתוקף הסמכתן הכללית להתקין חוקי עזר), וגם משדרי הטלוויזיה מותאמים לאופיו של יום האבל.

עיקר פעילויות התרבות בתשעה באב מתרחש בליל תשעה באב, כאשר ביום עצמו ניתן להצביע על סימפוזיונים מעטים ועצרות.

לאחר מלחמת ששת הימים, הפעילות המרכזית בתשעה באב היא התכנסות בסביבת הכותל המערבי תוך קריאת מגילת איכה ואמירת תחנונים וקינות; התכנסות סביב הכותל מתרכזת בהתייחסות לחורבן בית המקדש הראשון והשני ועיקר המגיעים הם חרדים ודתיים לאומיים. דרומית לרחבת הכותל, מתקיים אירוע אמירת הקינות של התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית [4].

במשך השנים התקיימו תפילות בבתי הכנסת שגררו ציבור רב, הכולל דתיים ומסורתיים. לאחר העלייה מחבר העמים בשנות התשעים החלו לקיים במתנ"סים ברחבי הארץ במסגרת פרויקט "יהדות לכולם" פעילויות בהם הוקראה מגילת איכה והגיעו אישי ציבור לשאת דברים.

לאחר רצח רבין ובעקבותיו ארגונים שונים החלו לערוך (משנת 2001) פעילות הנושאת את הכותרת הלילה לא לומדים תורה, פעילות העוסקת בדיאלוג בין דתיים וחילוניים ובמשמעות בית המקדש והחורבן בהווה. אירועים אלו נערכים בשישה מקומות שונים בארץ, כשהמרכזי שבהם נערך במסגרת עיריית תל אביב בשיתוף תיאטרון תאיר בכיכר רבין. שם הערב מבוסס על הקביעה ההלכתית שבתשעה באב אסור ללמוד תורה; הפעילות מתחילה בקריאת מגילת איכה ובהמשך עולים נואמים ואישים מרכזיים המפתחים ביניהם דיאלוגים בנושאי עימות, בשנים האחרונות דנו בין השאר על אמירת קינות שנכתבו בעקבות תוכנית ההתנתקות [5].

המרכז לפלורליזם יהודי של התנועה הרפורמית פרסם קינה המאזכרת את רצח ראש הממשלה יצחק רבין, חוסר שירות צבאי של חרדים והיחסים המתוחים עם בית המשפט העליון.

בירושלים החל משנת 2005 נערכת פעילות תשעה באב בסגנון אחר בשיתוף ארגון זוכרים ועיריית ירושלים העוסקת במוטיבים של השכול והאבל האישיים והלאומיים הקשורים בתשעה באב; הפעילות מעניקה מענה גם לציבור חילוני שלא מזדהה עם העיסוק בבית המקדש ובחורבן, אך שואף להתחבר לתחומים נוספים בתשעה באב. בראיון לכל העיר ציטט מנכ"ל הארגון את הדברים המופיעים בספר "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים":

	כאשר כבשו הרומאים את החומה.. פרצו כנחל ברחובות, והכו בחרב את כל הנופל בידם, והמיתו אנשים לאין-מספר, ושרפו את הבתים באש על הנמלטים בתוכם. ואחרי אשר הרבו להרוס ולנתוץ את הבתים, באו בתוכם לשלוח ידם אל הבזה, ומצאו את החדרים מלאים חללי רעב ושערו שער למראה ויצאו בידם ריקות. אך אם גם נרתעו אנשי-הצבא מפני המתים האלה, הנה לא חסה עינם על החיים, וכל הנמצא נדקר בידיהם הם הקימו תלי חללים ברחובות והציפו את כל העיר במצולת דם, עד אשר כיבה הדם את הלהבה במקומות רבים

תוך שהוא טוען

"תשעה באב במשך השנים נקשר לגירוש ספרד, לשואה ולכלל הפרעות והרציחות ורצח העם שהתרחשו במהלך ההיסטוריה. אך אל לנו לשכוח שבפרעות אלו מתו אנשים, אל לנו לשכוח את הפרצופים, את השמות ואת מעשיהם. ואם כבר איננו יודעים את פרצופיהם, לפחות נזכירם ונביט בעיניהם על עתידנו" [6] [7].

בתשעה באב מתקיימים בעיקר בירושלים טקסים אלטרנטיביים שונים; כגון טקס "כיבוי משואות" בכיכר ציון שהתרחש בשנת 2004 [8].

[עריכה] ברל כצנלסון

עוד בטרם הקמת המדינה היו דיונים על המשך קיומם שך מנהגי האבלות בתשעה באב. אחת ההתבטאיות בנושא זה הייתה של ברל כצנלסון ממנהיגי תנועת העבודה בשנת 1934. בעקבות טיול ומחנה קיץ ביער בן שמן שערכו מדריכי המחנות העולים - תנועת הנוער של תנועת העבודה, הוא התבטא כך : לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן היום האיום מכל הימים, יום גורלנו וראה בכך רדידות חינוכית וחוסר אחריות תרבותית כלפי מסורת ישראל שפורסם במאמר ‏‏[5] וכן ממאמר המשך בשם מקורות לא אכזב. וביתר פירוט הוא כתב :

	את הזנחת התשעה באב בציבורנו בכלל, אני רואה כאות להפלגה שאין עימה הגה מכוון של אידאה מרכזית. אנו אומרים לחנך את הנוער לחיים חלוציים, לחי הגשמה...כיצד נגיע לכך ? האמנם יעלה זרע זה על סלע צחיח, על רצפת אספלט ! גם אידאה זקוקה לקרקע תחוח בה תוכל להעמיק שורשים. נהרוס עדי יסוד את העולם הישן, נשרוף את כל רכושו שנצבר במשך הדורות ונתחיל הכל מחדש - כתינוקות שנולדו. דור מחדש ויוצר אינו זורק את גל האשפה את ירושתם הדורות...מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה להזין את נפש הדור המחדש.

[עריכה] עימותים תרבותיים

בשיח הציבורי תשעה באב עומד במשך השנים בדיון סביב חוקי העזר העירונים האוסרים על הפעלת בתי עינוגים. עיקר החיכוך נסב סביב העיר תל אביב, שם חלק גדול מהציבור החילוני לא חש שייכות ליום זה, כשציבור זה יצא לבתי עינוגים. בשנת 2001 החלטה של עירית תל אביב לא לקנוס בתי אוכל שיהיו פתוחים ביום זה עוררה דיון סוער בתקשורת ובכנסת [9]; דיונים שמאז התקיימו בכל שנה [10]. בעת כהונת אברהם פורז כשר הפנים הוא הודיע כי לא יפעל כנגד רשויות שלא יפעילו את חוק העזר העירוני בנוגע לבתי עינוגים בתשעה באב; אמירתו העלתה את הדיון הציבורי בשאלת צביונו של תשעה באב לשיא חדש. כיום, מרבית בתי העינוגים בעיר תל אביב סגורים במועד זה והעיר לובשת אווירת אבל במספר אופנים.

[עריכה] בעבודה

הבנקים ומקומות עבודה אחדים במגזר הציבורי סגורים בתשעה באב, ולעובדיהם זהו יום חופשה. בחלק ממקומות העבודה האחרים תשעה באב הוא יום בחירה, כלומר יום שעובדים החפצים בכך רשאים שלא לעבוד בו.

לפי ההלכה עבודה בתשעה באב תלויה במנהג המקום. מקום בו נהגו לעשות מלאכה עושים מלאכה ובמקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אסור לעשות מלאכה. גם במקום שנהגו לעשות מלאכה, לתלמידי חכמים אסור לעשות מלאכה, וכל אדם אפילו אינו תלמיד חכם הרוצה לנהוג כתלמיד חכם ולא לעשות מלאכה גם במקום שעושים מלאכה יכול שלא לעשות ואין בכך משום יוהרה שמראה עצמו כאילו הוא תלמיד חכם. ואפילו במקום שנהגו לעשות מלאכה מי שעושה מלאכה אינו רואה בה סימן ברכה.

[עריכה] ראו גם

• מגילת איכה
• קינות לתשעה באב
• בית המקדש
• אגדות החורבן
• ימי בין המצרים

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ משנה תורה, זמנים, הלכות תעניות, פרק ה' הלכה ו
2. ^ פרק ז בזכריה מתרחש בשנת ארבע לדריוש, ומספר חגי פרק ב' אנו רואים שהמקדש החל להיבנות בשנת שתיים לדריווש ועפ"י הכתוב בעזרא (ו, ט"ו) אנו רואים כי הוא הסתיים בשנת שש לשלטונו.
3. ^ הרב אברהם עדס, דרך אר"צ מנהגי ארם צובא (חלב), בני ברק, ה'תש"ן עמוד צ"ה
4. ^ סימן רסט
5. ^ ‏ בעיתון דבר ביום י"ד באב תרצ"ד – 1934‏

[עריכה] לקריאה נוספת

• יום-טוב לוינסקי, ספר המועדים, הוצאת דביר.
• י' תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים תש"ס (מהדורה שלישית)
• מ' אביעוז, "התאריך של חורבן בית המקדש הראשון במקרא ובמקורות הבתר-מקראיים", חידושים בחקר ירושלים יא (תשס"ו), עמ' 23--34

[עריכה] קישורים חיצוניים

• שיעורי וידאו לתשעה באב, באתר כיפה
• תשעה באב וימי בין המצרים, באתר aish.co.il
• אברהם בורג, הצעה להפיכת חצי יום תשעה באב ליום משתה ושמחה, ynet
• לאה קורצויל, לא עובר מסך, בעקבות עבודת דוקטורט העוסקת בלוח השידורים של תשעה באב, באתר- nrg
• ישעיהו ליבוביץ, תשעה באב בימינו, מתוך הספר "יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", אתר עמותת לשמה

מיזמי קרן ויקימדיה
טקסט בוויקיטקסט: הלכות תשעה באב בשולחן ערוך
טקסט בוויקיטקסט: הלכות תשעה באב בערוך השולחן

[עריכה] הלכות תשעה באב

• הלכות תשעה באב בקיצור שולחן ערוך
• הלכות תענית לרמב"ם במכון ממרא (טקסט מלא)
• בן איש חי - הלכות תשעה באב
• אליעזר מלמד, הלכות תשעה באב, באתר "ישיבה"
• אליעזר מלמד, התפילות בתשעה באב, באתר "ישיבה"

ימי האבלות לציון חורבן בית המקדש

ארבע תעניות: עשרה בטבת | שבעה עשר בתמוז | תשעה באב | צום גדליה ימי בין המצרים: תלת דפורענותא | תשעת הימים | שבת חזון | שבוע שחל בו תשעה באב שבע דנחמתא