באר אורה (בסיס)

באר אורה

מחנה הגדנ"ע בבאר אורה, 1951
מידע כללי
סוג	בסיס צבאי
מיקום	הנגב
מדינה	ישראל
קואורדינטות	29°42′43″N 34°58′42″E
beer-ora.org.il
(למפת דרום הנגב מוגדלת)   באר אורה (למפת דרום הנגב רגילה)   באר אורה (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום באר אורה (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום באר אורה

בסיס באר אורה הוא בסיס גדנ"ע נטוש ששוכן בערבה, כ-10 ק"מ מדרום למכרות תמנע, וכ-17 ק"מ צפונית לאילת.

היסטוריה

לפני קום המדינה

ביר חִנדיס (תרגום מערבית - באר צלמוות, חשכה), אתר ובו באר ישנה ששימשה את בני השבט הבדואי עַרַבּ אֶל-אַחֵיוָאת, הוזכר לראשונה בתיאור המסע בארץ ישראל שערך רובינסון האמריקאי בשנת 1838. במפות הבריטיות של ארץ ישראל, שם המקום הובא בתעתיק "Bir Hindis".

מקור מי השתייה של אילת

שאיבת ניסיון בבאר אורה ב-1949. בעיגול, דוד בן-גוריון, במלבן, אליעזר קפלן.

לאחר כיבוש הנגב במבצע עובדה והשתלטות צה"ל על אום רשרש, הוחל בתכנונה של העיר אילת. מספר קשיים עמדו בפני מתכנניה ובהם המחסור במקורות מים ראויים לשתייה. מקור המים שעמד לרשות השוהים באילת היה מי ים מותפלים שסיפק הצבא בעלות של 240 דולר (דאז) למטר מעוקב.

מקורות המים בערבה אשר היה ידוע על קיומם באותו זמן היו בעלי דרגת מליחות גבוהה. מסיבה זו גויס חיל ההנדסה להשתתפות במבצע קידוחים בערבה לחיפוש אחרי מים, מבצע שבמהלכו התגלתה הבאר, הרוסה בחלקה.

שמחה בלאס, מנהל אגף המים במשרד החקלאות הורה להקציב למבצע הקידוחים, מעבר לתקציב שנקבע לכך (8,000 ל"י), גם את התקציב לקידוחים אחרים (6,000 ל"י) וכן להמשיך בקידוחים גם לאחר ניצול מלוא התקציב. רק לאחר שהחריגה מהתקציב הגיעה לכדי 40,000 ל"י, נמצאו מים בביר הינדיס, בסמוך לבור ממנו שאבו בעבר הבדואים מים.

מי הקידוח הכילו כמה מינרלים בכמויות החורגות בהרבה מהמקובל למי שתייה, בעיקר מגנזיום (175 מ"ג/ ל במקום 50 מ"ג/ל כערך מרבי רצוי) וסולפטים (1360 מ"ג/ל במקום 250 מ"ג/ל). ריכוזי מינרלים אלה גרמו לטעמם הגרוע של המים. תכולת מגנזיום גופרתי ("מלח אנגלי") במים גרמה לשלשולים לשותים אותו. מחוסר ברירה היה קידוח זה מקור המים הראשון לאילת.

בסוף שנת 1949 נערכה שאיבת ניסיון בבאר בנוכחות ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שר האוצר אליעזר קפלן וראשי משרד החקלאות ואגף המים.

במקום הוקם מחנה של חיל ההנדסה ולאחר פינויו, הוקמה בו היאחזות של חברי גרעין שח"ל.

ייסוד חוות הגדנ"ע ופעילותה

מסדר גדנ"עים בבאר אורה - 1958

כאשר עקיבא עצמון, מפקד פיקוד הגדנ"ע השני, ביקש את עצתו של קצין ההנדסה של פיקוד דרום לבחירת מקום מומלץ להקמת יישוב בערבה, הקצין השיב כי אפשר לפתור את בעיית השמירה על באר המים בהקמת יישוב. תוכניתו של עצמון הייתה להקים "מדינת נוער" בנגב. הרמטכ"ל יגאל ידין וראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהיה ידוע כתומך נלהב של הגדנ"ע, הוכנסו בסוד העניין בסופו של דבר, אך ועדת השרים שמונתה על ידי בן-גוריון לא השלימה את עבודתה וכמו כן חלומו של עצמון נבלם על ידי ביורוקרטיה ממשלתית. ב-16 בדצמבר 1950 הגיעו אל "באר הנדסה" אנשי הסגל הראשונים של החווה לעתיד, שהייתה בשלבים מתקדמים של הקמה, והשלימו את הקמתה בסיוע חיל ההנדסה ועם ציוד שהושאר על ידי צוותי הקידוח ומעודפי הצבא הבריטי. כשבוע לאחר מכן, ב-22 בדצמבר, הוטס לחווה מחזור ראשון של גדנ"עים. במסדר הפתיחה של המחזור הראשון, הוחלף שמה של החווה באופן רשמי לשם שהוצע על ידי ועדת השמות הממשלתית – באר אורה, כניגוד ל"באר החשכה".

על הנטיעות והנוי בחווה הופקד רב-סרן נח וולפובסקי, "סבא נח", שהתגורר שם שנים רבות. הקמת החווה האיצה את פיתוח אזור הערבה. בין היישובים שהוקמו תודות למאמץ זה היה יטבתה. מלבד מי השתייה, החווה סיפקה ירקות טריים לאילת.

ב-18 במרץ 1968 אוטובוס תלמידים עלה על מוקש באזור הבסיס, המדריך והרופא המלווה נהרגו ו-26 תלמידים נפצעו. עקבות המחבלים שהניחו את המוקש הובילו מזרחה אל הגבול הירדני הסמוך. ב-21 במרץ פתח צה"ל בפעולת כראמה, בעיירה שהפכה לבסיס של הפת"ח.

צינור המים הראשון לאילת

מפקדי באר אורה

שם	תקופה	הערות
שמחה זעירא	1950	יסוד החווה: 16 דצמבר 1950
שלום גפן	1951	בשנים ראשונות מפקדי החווה התחלפו מדי מספר חודשים
אברהם איילון	1951
אברהם שכטר	1951
יעקב הוף	1952
יצחק מטלון	1952
יוסף תומר	1952-1953	לימים סגן מפקד הגדנ"ע
שלום אביבי	1953-1956	בתקופתו הגדנעים פרצו דרך למעלה סיירים כציר חליפי לכיוון אילת
אליהו הכהן	1956-1957	חוקר זמר עברי, חתן פרס ישראל למפעל חיים 2013
אלי קן	1957-1959
ארטור גרוס	1959-1961
אלכס רובין	1961-1964
עזריאל פרל	1964-1967
אברהם עיני	1967-1970	בימיו יצא לאור עיתון החווה בשם "לדוד משה הייתה חווה" בעריכת רזי אמיתי
יוסי פרוכטמן	1970-1972
מנחם הופן	1972-1974	לימים פעיל חברתי ופוליטי באילת
לאון בלאו	1974-1975
יקי לקס	1975-1976
משה מאיו	1976-1978
יורי מרק	1978-1981
איציק רייכר	1981-1983	סופר ומשורר
ברנרד סידון	1983-1985
יער ארז	1985-1987
שלמה גיספין	1987-1989
יוסי דאבוש	1989-1991
שלום וועקנין	1991	בימיו ננטשה החווה

הרס הבסיס

בספטמבר 2011, מינהל מקרקעי ישראל הרס את הבסיס הנטוש. היו שתי גרסאות מנוגדות זו לזו בנוגע לאחריות להרס הבסיס; האחת, של מינהל מקרקעי ישראל כי "הכל נעשה בתיאום" עם המועצה האזורית חבל אילות שבתחומה נמצא הבסיס, ולעומתה, הגרסה השנייה, זו של המועצה האזורית כי "נעשתה טעות" וכי הסיכום שלה עם מינהל מקרקעי ישראל היה פינוי מבני האזבסט וגגות אזבסט של בלוקדות שהיו במקום, ואילו בפועל הרסו את כל המבנים. באתר הבסיס נותרו על מקומם בריכת השחיה, הבאר והבונקר.

ראו גם

• באר אורה - יישוב קהילתי שהוקם בשנת 2001 באזור הבסיס הישן.

לקריאה נוספת

• שמחה בלאס, מי מריבה ומעש, מסדה, 1973

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של באר אורה
• אתר אודות החווה שהוקם כחלק מיוזמה להקים במקום מוזיאון ומדרשה
• באר אורה בת שבע, יומני כרמל 1958 (התחלה 6:13)