120 הימים של סדום

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: תרגמת.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

120 הימים של סדום, או בית הספר של הפקרות (Les 120 journées de Sodome or l'école du libertinage) הוא נובלה שכתב הסופר הצרפתי המרקיז דה-סאד בשנת 1785. העלילה מגוללת את סיפורם של קבוצת נערים ונערות הנאספת על ידי אגודת אצילים צרפתים למטרות עינוי (סאדיזם) וניצול מיני. האצילים משתמשים בנערים למימוש פנטזיות מיניות, ביניהן כאלו ברוטאליות, כמו הכאתם, אכילת צואתם האישית וזו של חבריהם בכפייה, השתנה וביצוע מעשי סדום.

סוף המעשה הוא הריגתם של הנערים במסכת עינויים.

עבודה זו לא פורסמה עד המאה ה-20. לאחרונה היא תורגמה לשפות רבות, ביניהן אנגלית, יפנית וגרמנית. בשל תוכנה הכולל אלימות מינית ואכזריות קיצונית, היא הוחרמה לעתים רבות.

ב-1975 צילם הבמאי האיטלקי פייר פאולו פאזוליני סרט קולנוע בשם "סאלו או 120 ימי סדום" בהשראת ספרו של דה סאד. הסרט קשה מאוד לצפייה ונאסר לשידור במדינות רבות. הבמאי העביר את עלילת הספר לרפובליקה של סאלו, מדינת בובות פשיסטית בחסות נאצית שקמה במהלך מלחמת העולם השנייה (שלא כבמקור, בצרפת של המאה ה-17). דמויות האצילים הוחלפו בשופטים, במנהיגים ובפוליטיקאים איטלקים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה סאד כתב את 120 הימים של סדום במהלך שלושים ושבעה ימים בשנת 1785 בזמן שהיה כלוא בבסטיליה. היות שחסרו לו חומרים ומחשש להחרמה, הוא רשם זאת בכתב זעיר על גליל נייר רציף באורך של 12 מטרים. כשהתערו ובזזו את הבסטיליה ב-14 ביולי 1789 בשלהי המהפכה הצרפתית, דה סאד האמין כי העבודה אבדה לנצח והביע צער על אובדנה.

אף על פי כן, גליל הנייר הארוך נמצא לאחר מכן בתאו ולא נלקח על ידי הבוזזים. הוא פורסם לראשונה בשנת 1904 על ידי הפסיכיאטר הגרמני איאן בלוך (אשר השתמש בשם בדוי, "ד"ר אאוגן דוהרן", על מנת להימנע ממחלוקת). רק בחלקה המאוחר של המאה ה-20 הוא נהפך לזמין יותר במדינות כמו הממלכה המאוחדת, ארצות הברית וצרפת. כתב היד המקורי נמצא בספריית בודמר, ז'נבה, שווייץ.

הערכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דה סאד תיאר את עבודתו "סיפור הבדייה הכי טמא שסופר מאז שעולמנו התחיל." המפרסם הראשון של העבודה, ד"ר בלוך, בהתייחס לסיווג היסודי של כל גינון הקשור בפטישים מיניים "חשיבות מדעית... לדוקטורים, משפטנים ואנתרופולוגים." הוא השווה זאת לפסיכותרפיה מינית של ריכרד פון קראפט-אבינג. הסופרת הפמיניסטית סימון דה בובואר כתבה חיבור תחת הכותרת "האם אנו מחויבים להעלות באש את דה סאד?", בו היא מגוננת על 120 הימים של סדום בשל חשיבות האור שהוא שופך על הצדדים האפלים ביותר של האנושות.

מצד שני, סופרת פמיניסטית אחרת, אנדריאה דבורקין, התייחסה לספר כאל "פורנוגרפיה מתועבת" ואל מחברו כהתגלמות המיזוגניה, בעיקר בשל האונס, עינויים ורציחות שמבצעים גברים על קורבנות אשר ברובם נשים.

קמילה פגליה מתייחסת לעבודתו של דה סאד "תגובה סרקסטית לז'אן-ז'אק רוסו" בפרט, ומושג נאורות הטוּב הטבוע בדמו של האדם באופן כללי. חלק רב מהאלימות המינית בספר נשאבת מהמקרים ההיסטוריים הידועים לשמצה של ז'יל דה רה וארז'בט בתורי. ז'יל דלז מתייחס ל120 הימים של סדום ביחד עם שאר קבצו של דה סאד בשיתוף עם ליאופולד פון זאכר-מאזוך, מעיר, "עבודותיהם של דה סאד ומאזוך אינן יכולות לבוא בחשבון כפורנוגרפיה; הוא מזכה תואר נעלה יותר של 'פורנוגרפיה' בגלל שהשפה הארוטית בו אינה יכולה להיות מופחתת אל הפונקציות היסודיות של הציווי והתיאור."

תקציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

120 הימים של סדום מתרחש בטירה בימי הביניים, גבוה בהרים ומוקף ביערות, מנותק משאר העולם, או בסוף מלוכתו של לואי הארבעה עשר, או בתחילת העוצרות.

הנובלה מתרחשת בתקופת זמן של חמישה חודשים, נובמבר עד מרץ. ארבעה אצילים מופקרים נועלים את עצמם בטירה, טירת סילינג (Château de Silling), ביחד עם מספר קורבנות ושותפים. (התיאור של סילינג תואם את טירתו הפרטית של דה סאד, טירת החוף.) הם מתכננים להקשיב למגוון סיפוריהן של ארבע פרוצות ותיקות, אשר לאחר מכן יהוו השראה עבורם להתעסק בפעילויות דומות עם קורבנותיהם.

זוהי אינו נובלה גמורה. רק הקטע הראשון נכתב במפורט. לאחר מכן, שלושת החלקים הנותרים נותרו כתובים כטיוטה, בנוסח ציונים, כאשר הערות השוליים של דה סאד לעצמו עדיין נוכחות במרבית התרגומים. בהתחלה, או בעת תקופת כתיבת העבודה, דה סאד החליט באופן מוכח כי לא יוכל לסיים אותה במלואה ובחר לכתוב את שלושת-רבעי החלקים הנותרים בקצרה ולסיים אותם אחר כך.

הסיפור אכן מתאר הומור שחור, ודה סאד נראה כמעט קליל במבואו, בהתייחסותו לקורא "חבר קורא". במבוא זה, הוא סותר את עצמו, בנקודה אחת מתעקש כי אין להזדעזע מ-600 התשוקות המתוות בסיפור משום שלכל אחד יש את הטעם שלו, אך באותו הזמן יוצא מגדרו להזהיר את הקורא מהזוועות המחכות לפניו, מציע שלקורא יהיה ספקות לגבי המשך קריאת הספר. כתוצאה מכך הוא מאדיר ובו בזאת משמיץ את ארבעת הדמויות הראשיות, לסירוגין מכריז עליהם גיבורים בעלי חופש מחשבתי ונבלים מושפלים, לעתים קרובות אף באותה הפיסקה.

דמויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ארבעת הדמויות הראשיות הן גברים עשירים מאוד ומופקרים, חסרי רחמים להפליא, ו"...פורע חוק ללא דת, אשר משועשע מפשעיו, ואשר עניינו היחיד הוא להיטויותיו... ואין לו דבר לציית לו מלבד גזירותיה הרודניות של תשוקתו הבוגדנית." אין זה ביד המקרה שהם דמויות בעלות מקצועות סמכותיים. דה סאד תיעב דת וסמכות ובהרבה מעבודותיו נהנה ללעוג להם על ידי תיאור כמרים, בישופים, שופטים וכדומה כסוטי מין ופושעים. והם:

  • הדוכס בלנגיס - בגיל חמישים, אריסטוקרטי אשר רכש את עושרו על ידי הרעלת אימו למטרות ירושה, והתניית אותה האמונה לאחותו כאשר גילתה את זממו. בלנגיס מתואר בהיותו גבוה, בנוי היטב ובעל יכולת מרבית מינית גבוהה, על אף שמודגש כי הוא פחדן מוחלט, ואף גאה בזאת.
  • הבישופ (l’Évêque) - אחיו של בלנגיס. בגיל ארבעים-וחמש, איש חלש וכחוש, "בעל פה מטונף." הוא בעל תשוקה רבה למין אנאלי אפילו בעת קיום יחסי מין עם נשים או ילדות, מסרב לערוך יחסי מין ואגינאלים איתן.
  • הנשיא קורוול - בגיל שישים, אדם גבוה ורזה, "מלוכלך באופן נוראי לגבי גופו וחיבור חושניות אל תוכו." הוא שופט ונהג ליהנות מנתינת גזרי דין מוות לנאשמים אשר ידע שחפים מפשע.
  • דורקט - בגיל חמישים-ושלוש, בנקאי המתואר כנמוך קומה, חיוור וענוג.

שותפיהם הם:

  • ארבע פרוצות, נשים בגיל-המעבר אשר יספרו אנקדוטות על מקצוען המושחת על מנת לעורר השראה בארבעת הדמויות הראשיות על מנת לבצע מעשים דומים של שחיתות.
  • שמונה סוסי-הרבעה/זונות ממין זכר (או 'מזיינים') אשר נבחרו אך ורק על פי גודל איבר המין שלהם.

הקורבנות הם:

  • הבנות של ארבעת הדמויות הראשיות, בהן הם התעללו מינית במשך שנים. כולן מתות מלבד בתו של הדוכס ג'ולי, אשר נחמלה על הפיכתה למופקרת בעצמה.
  • שמונה ילדים ושמונה ילדות בגילאים 12-15. כולם נחטפו ונבחרו בשל יופיים. כמו כן כולם בתולים.
  • ארבע נשים זקנות, אשר נבחרו בשל כיעורן על מנת להציג ניגודים כנגד הילדים.
  • ארבע מתוך שמונה סוסי-ההרבעה המצוינים קודם לכן.

כמו כן ישנם מספר טבחים ומשרתות, אשר בקטגוריה השנייה נמשכים אל תוך רצף העלילה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]