1994 בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: חלק ניכר של המלל בערך הוא שיכפול של ערכים אחרים אודות אירועים בשנה זו. יש לצמצם משמעותית מידע פרטני שמופיע בערכים המורחבים.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
««« 
1993
1992
1991
Flag of Israel.svg
1994
בישראל
 »»»
1995
1996
1997
כל ערכי השנים בישראל · אירועים בולטים בעולם ב-1994
כרונולוגיה של אזור ארץ ישראל
פורטל ישראל · לוח שנה של שנת 1994

1994 בישראל (ה'תשנ"ד - ה'תשנ"ה) הייתה השנה בה חגגה מדינת ישראל 46 שנה מיום היווסדה. האירוע הבולט בה היה הסכם השלום עם ירדן.

הנהגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חתימת הסכם קהיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם קהיר

בעת האינתיפאדה הראשונה, מתוך שאיפה לשים קץ לאלימות בין שני הצדדים (ישראל והפלסטינים), נבחר יצחק רבין לראשות ממשלת ישראל ב1992 אחרי תמיכתו בשלטון פלסטיני עצמי, פחות משנה לאחר העלייה לשלטון החל "תהליך אוסלו". מטרת התהליך הייתה להביא לסיום הסכסוך בין ישראל והפלסטינים בדרך של פשרה טריטוריאלית. בסופו של דבר נחתמה "הצהרת עקרונות על הסדרי ביניים של ממשל עצמי" בין יצחק רבין ובין יאסר ערפאת. הטקס נערך ב-13 בספטמבר 1993 בוושינגטון. ההצהרת שינתה את יחסי ישראל-אש"ף לחלוטין. ישראל הכירה באש"ף כייצוג את הפלסטינים, וכמו כן הכירה בזכותם של הפלסטינים למדינה ולמשטר משל עצמם. מנגד הכירו הפלסטינים בקיומה של מדינת ישראל ובנוסף הבטיחו לסור מדרך הטרור.

לאחר "הצהרת העקרונות" היה על שני הצדדים ליישמו. יישומם ופירוטם של העקרונות מגולמים בהסכם קהיר. ההסכם חייב את שני הצדדים בשיתוף פעולה אמיתי זאת מתוך רצון לתרגם את ההצהרות המשותפות לכדי מעשה. הסכם קהיר עוסק בהסדרי הביניים בין ישראל והפלסטינים. במסגרת ההסכם נסוג צה"ל מרצועת עזה ואזור יריחו, אזורים שימשו על-מנת לבחון את הצלחתו של ההסכם ויישומו. נסיגת צה"ל מהאזורים המוזכרים בהסכם כונתה "הפעימה הראשונה" כאשר אחריה היו אמורות לבוא עוד שתי נסיגות. הסכם קהיר מצהיר על הקמתה של "הרשות הפלסטינית" כמימוש עיקרון הממשל העצמי הפלסטיני שנקבע בהסכמי קמפ דייוויד (ספטמבר 1978) ואומץ בהצהרת העקרונות. ההסכם מפרט את סמכויותיה וזכויותיה של הרשות הפלסטינית. הסכם קהיר מפרט גם את ההתחייבות המשותפות של שני הצדדים וכן שיתופי פעולה העתידיים.

במהלך טקס החתימה על ההסכם התרחשה תקרית שכמעט הביאה לביטולו כאשר התברר שערפאת סירב לחתום על המפות המצורפות להסכם, לבסוף, לאחר הפסקה בטקס ולחץ כבד אל מול המצלמות מצידם של קלינטון ומובאראק (שקילל את ערפאת בשידור חי), הוכנס שינוי במפות שינוי שעליו הוסכם בעל פה קודם לכן וערפאת הסכים לחתום עליהן.‏‏ ‏‏‏[1].

תהליך אוסלו כולו גרר עמו פולמוס ציבורי רחב. חלק ניכר בציבור האמין בתהליך, אך רבים היו בטוחים שההסכמים לא יניבו את התוצאות הרצויות. בישראל התפתחה מחלוקת חריפה סביב ההסכמים, המדינה געשה והפגנות רבות בגנות ההסכמים נערכו ברחבי הארץ. מספר חודשים לאחר הסכם קהיר החלו התקפות טרור, אלה רק העמיקו את הקונפליקט הציבורי הישראלי. הטרור הגואה השפיע לרעה על עמדת הציבור הישראלי לגבי תהליך אוסלו. רוב הציבור החל לאבד את אמונו בפלסטינים ובמנהיגם, יאסר ערפאת. ההפגנות בגנות תהליך אוסלו הלכו והחריפו. ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, הואשם בוויתור על חלקים נרחבים מ"מולדתו ההיסטורית של העם היהודי" ובערעור הביטחון של ישראל ואזרחיה. תגובתם של ערביי ישראל הייתה הרבה יותר אופטימית. הם קיוו שהסכמי אוסלו יגאלו אותם ממעמדם כאזרחים סוג ב' וכן יפתרו, סוף סוף, את בעיית הזהות הלאומית שלהם. בסקרים ומחקרים שנערכו באותה תקופה ניתן לראות שפרט לזרמים מאוד קיצוניים, ערביי ישראל היו התומכים הנלהבים ביותר של הסכמי אוסלו.

התגובות הפלסטיניות לתהליך אוסלו היו מעורבות. הפת"ח, שבאותה תקופה שלט באזור, אימץ את ההסכמים. מנגד הארגונים הקיצוניים התנגדו להסכמים נחרצות ושללו באופן מוחלט את קיומה של מדינת ישראל. יאסר ערפאת, בדיוק כמו יצחק רבין, הואשם בבגידה בעקרונותיו ובהפקרת הפלסטינים. ב-1 ביולי, בעקבות הסכם קהיר, הגיע יאסר ערפאת לשטחים והתקבל בתגובות מעורבות על ידי אזרחיו.

ב-25 במאי, בהתאם להסכם קהיר, נסוג צה"ל מעזה ויריחו. מדינת ישראל אפשרה את חזרתו של יאסר ערפאת לשטחים, מתוקף היותו מנהיגם של הפלסטינים הרשמי. אך ערפאת לא הצליח להשליט את שלטונו באזור. הפלגים הקיצוניים בקרב הפלסטינים התנגדו לו ולהסכמי אוסלו, התנגדותם התבטאה בהחרפת פיגועי הטרור. החל מאוקטובר 1994 הוביל החמאס גל של התקפות טרור ופיגועי התאבדות נגד ישראל. באוקטובר 1994 נהרגו 22 ישראלים בפיגוע התאבדות באוטובוס בתל אביב, בינואר 1995 נהרגו 21 חיילים בפיצוץ שני מטעני נפץ בתחנת אוטובוס בצומת בית-ליד, ביולי באותה שנה נהרגו 5 ישראלים בפיגוע התאבדות ברמת-גן וכך הלאה. לשם השוואה, בתקופת האינתיפאדה הראשונה (87'-91') נהרגו 97 ישראלים ואילו בתקופת הסכמי אוסלו (94'-96') נהרגו 256 ישראלים מהתקפות טרור ופיגועי התאבדות. בתגובה לכך ישראל ביצעה מעצרים המוניים והרבתה בהטלת סגר ועוצר על האזור. פועלים פלסטינים לא יכלו לצאת לעבודה בשטחי ישראל ולעתים אף נמנע מהם לנוע בתוך שטחיהם-הם. המציאות החדשה אף גרמה למשטרת ישראל להקים מחוז שישי - מחוז ש"י שנועד לתת מענה לנושאי הביטחון הסבוכים והעקובים מדם בשטחי איו"ש.

הסכם השלום בין ישראל לירדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחיצת יד בין חוסיין מלך ירדן ויצחק רבין במהלך החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן, 26 באוקטובר 1994

ההסכם התגבש באמצע 1994 לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם חוסיין מלך ירדן, שלא הסכים לקיים איתם שיחות גלויות. ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס קיימו מספר פגישות עם חוסיין והבהירו לו, כי לאחר שנחתם ההסכם עם אש"ף, עלולה ירדן להישאר "מחוץ למשחק". חוסיין נועץ בנשיא מצרים חוסני מובארק, שעודד אותו להגיע להסכם, ונשיא סוריה חאפז אל אסד שעודד את חוסיין לקיים שיחות עם ישראל, אך לא לחתום על הסכם.

נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, שהיה זקוק להישג מדיני במזרח התיכון, לחץ על חוסיין להצטרף לעגלת השלום. בין השאר הבטיח קלינטון למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית. בחודשי הקיץ נערכו שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לגלויות ופרסום "הצהרת וושינגטון" שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות.

ביולי 1994 הכריז עבד א-סלאם אל-מג'אלי, ראש ממשלת ירדן, על "סוף עידן המלחמות". שמעון פרס הצהיר: "בא רגע השלום". רבין וחוסיין ערכו מפגש פסגה אצל הנשיא קלינטון בבית הלבן בוושינגטון.

נקודות המחלוקת העיקריות בשיחות השלום היו שטח של כ־400 קמ"ר בערבה, שהירדנים טענו כי ישראל סיפחה במהלך השנים, וחלוקה במשאבי המים של נהר הירדן, שרוב מימיו נעצרו בסכר דגניה והוטו למפעל המוביל הארצי. ישראל הסכימה להחזיר את רוב השטח ולהקצות מים ממקורותיה לירדן, ובכך למעשה נפתרה הבעיה הטריטוריאלית.

טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן נערך ב־26 באוקטובר 1994 במעבר הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה ביל קלינטון. רבין ואל-מג'אלי חתמו על ההסכם. המלך חוסיין, נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן, שמעון פרס וקלינטון לחצו ידיים. הסעיפים העיקריים בחוזה השלום היו:

  • הוסכם על גבול משותף כאשר התוואי של נהר הירדן הוא הגבול, ובמקרה של שינוי זרימתו הוא יקבע מחדש לפי התוואי. ישראל מסרה 300 קמ"ר. נקבעו הסכמי חכירה לחלק מהשטחים. קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן לא סומן, מפני שירדן טענה שהרשות הפלסטינית צריכה להיות שותפה בקביעת גבול זה.
  • מסגרת נורמליזציה מלאה, כינון יחסים דיפלומטיים ופתיחת שגרירויות, אשרות לתיירים, פתיחת קו אווירי, חופש גישה הדדי לנמלי הים, והקמת אזור סחר חופשי ופארק תעשיות בערבה. במסגרת שכנות טובה, איסור על תעמולה עוינת ועל ביטויים שליליים בחוקי המדינות.
  • כיבוד הטריטוריה של המדינה השכנה, אי כניסה אליה ללא רשות, שיתוף פעולה במניעת טרור, ואי מתן אפשרות או שיתוף פעולה עם גורמים או קואליציה שיפעלו כנגד המדינה השנייה, כולל פעולות סיכול כנגד מחבלים או מבריחים.
  • נתינת מעמד מיוחד ועדיפות לירדנים בירושלים במקומות הקדושים, בהסכמי שלום עתידיים עם הפלסטינים.
  • במסגרת חלוקה צודקת של המים בירדן, בירמוך ובמי התהום של הערבה, התחייבה ישראל להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת ולחלוק את מימי הירמוך כך שירדן תקבל 3/4 ממנו. כמו כן, לפתח מקורות נוספים למים כמו בניית שני מאגרים על הירדן וסיוע הדדי במשאב זה בשנים בעיתיות.
  • ישראל וירדן ישתפו פעולה במטרה להקל את סבלם של העקורים והפליטים, כולל הקמת ועדה מרובעת הכוללת את ישראל, ירדן הפלסטינים ומצרים שתנסה למצוא דרכי פתרון.

מצרים בירכה, סוריה התעלמה ומחבלי החזבאללה, שיגרו פצצות מרגמה לעבר אצבע הגליל לפני החתימה. בעקבות הסכמי השלום נפתחו הגבולות, עשרות אלפי ישראליים ביקרו באתרים שונים בירדן, ואף הועברו מפעלים לירדן שם כוח העבודה זול יותר.

אירועים אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

צבא וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

האירועים הביטחוניים הבולטים בשנת 1994 פיגועי טרור רבים וקשים של פלסטינים נגד ישראלים בהם פיגוע מכונית התופת בעפולה וחטיפת נחשון וקסמן. חלק מהפיגועים נעשו בנסיון לפגוע בתהליך אוסלו[2] וחלקם כנקמה על טבח מתפללים מוסלמים במערת המכפלה שבוצע על ידי יהודי.

אירועים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לזכרם של קורבנות פיגוע מכונית התופת בעפולה

חברה ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- 9 בינואר בשעות הלילה רצחו שני נערים כבני 14 מהרצליה נהג מונית באזור המלונות בהרצליה פיתוח. השניים נתפסו ונידונו ל-16 שנות מאסר.

בפסח הפיץ הרב עוזי משולם עלונים בנושא "חטיפת ילדי תימן", שבהם טען כי אלפי ילדים של עולי תימן נמכרו לארצות הברית לצורך ניסויים בנוסח ד"ר מנגלה.

חסידי משולם התבצרו בביתו תוך שהם מתחמשים בנשק רב במשך שבועות ארוכים. ב-10 במאי פרצו השוטרים אל ביתו ו-11 חסידים נעצרו. חסיד אחד כבן 19, נהרג במהלך ההשתלטות. משולם עצמו הורשע במתן הוראה לזרוק בקבוקי תבערה על כוחות המשטרה ובשיבוש הליכי משפט. הוא נידון למאסר של 8 שנים אך זוכה מאחת העבירות ועונשו הופחת לשש שנים וחצי,‏[3]

באוקטובר 1994 נורה איש שירות בתי הסוהר, רב כלאי בני אבירם מכלא ניצן, על ידי שניים מחסידי משולם, אך חייו ניצלו. השניים הורשעו ונידונו לתקופת מאסר ארוכה.

ב-24 בנובמבר, נעלמה אלכסנדרה ברנדט בת העשר. הילדה נראתה לאחרונה בגן ציבורי ברמת גן, בצהרי אותו יום. מקרה זה, הוא מן המפורסמים שבמקרי ההיעדרות הבלתי מפוענחים במדינת ישראל.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • באירוויזיון, ישראל לא השתתפה. לפני אירוויזיון 1993 הוחלט כי שש המדינות שייסימו בששת המקומות האחרונים באירוויזיון 1993 לא ישתתפו באירוויזיון 1994. ישראל סיימה באירוויזיון 1993 במקום ה-24 והלפני האחרון, ולכן נעדרה מאירוויזיון 1994.

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנה זו החלו השידורים של מגוון רחב של תוכניות שבינהים: הקומדי סטור, ששודרה בערוץ 2 עד שנת 1996 במשך שלוש עונות, פלטפוס, ששודרה עד שנת 1997 במשך שלוש עונות בטלוויזיה החינוכית, פספוסים, ששודרה על ידי הזכיינית רשת בערוץ 2 עד שנת 2008, לילה גוב, ששודרה בערוץ 2 עד שנת 1998.

בנוסף בשנה זו הופסקו השידורים של מסיבת גן ששודרה מנובמבר 1989.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-16 באוקטובר, הטנסאי עמוס מנסדורף פורש בעקבות פציעות חוזרות ונשנות, לאחר שהפסיד בגמר טורניר רמת השרון האחרון שלו לויין פריירה הדרום אפריקאי. בטקס מרגש שנערך לכבודו לאחר המשחק, הודה מנסדורף בבכי לאלפי האוהדים באצטדיון. את משחקו האחרון בסבב שיחק כשלושה שבועות לאחר מכן באנטוורפן. ב-11 באוגוסט, הכדורסלן מיקי ברקוביץ' עובר להפועל תל אביב.

בשנה זו גם מכבי חיפה זוכה באליפות המדינה בעונה שלמה ללא הפסד (28 ניצחונות ו-11 תיקו) והפיינל פור האירופאי מתקיים בתל אביב והאלופה היא חובנטוד בדאלונה מספרד.

חינוך, מדע ובריאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 9 בינואר-3 באפריל - שביתה רחבת היקף על ידי המרצים באוניברסיטאות לאחר שנדחתה דרישתם לשכר כפול.

נולדו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפטרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נפטר יגאל הורוביץ, ממקימי הליכוד

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נסים משעל, ישראל 60 (1994, עמ' 308 - 313), ידיעות ספרים, 2008
  • יהודה שיף, דני דור, בן כספית ואילן כפיר, 50 לישראל (1994), גלי אלפא תקשורת, 1997

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1994, באתר הכנסת

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏‏‏תיאור האירוע בnew york times‏‏
  2. ^ ‏יהודה שיף ודני דור "50 שנה לישראל", הפרק "שנת 1994", בהוצאת מעריב
  3. ^ דנ"פ 1294/96 עוזי אזולאי משולם ואחרים נגד מדינת ישראל, ניתן ב-29.6.1998
שנים בישראל (1948–הווה)

194819491950
1951195219531954195519561957195819591960
1961196219631964196519661967196819691970
1971197219731974197519761977197819791980
1981198219831984198519861987198819891990

1991199219931994199519961997199819992000

2001200220032004200520062007200820092010

2011201220132014