1994 בישראל

«««  1993 1992 1991		1994 בישראל	»»» 1995 1996 1997
כל ערכי השנים בישראל · אירועים בולטים בעולם ב-1994 כרונולוגיה של אזור ארץ ישראל פורטל ישראל · לוח שנה של שנת 1994

1994 בישראל (ה'תשנ"ד - ה'תשנ"ה) הייתה השנה בה חגגה מדינת ישראל 46 שנה מיום היווסדה. האירוע הבולט בה היה הסכם השלום עם ירדן.

הנהגה

• ראש ממשלת ישראל - יצחק רבין (מפלגת העבודה)
• נשיא המדינה - עזר ויצמן
• הרמטכ"ל - אהוד ברק
• ממשלה - ממשלת ישראל ה-25
• כנסת - הכנסת השלוש עשרה
• ממלא מקום ראש הממשלה - שמעון פרס
• שר הביטחון - יצחק רבין
• שר החוץ - שמעון פרס

פוליטיקה

חתימת הסכם קהיר

האינתיפאדה הראשונה, שהתרחשה בין ישראל לבין הפלסטינים, גבתה פצועים והרוגים רבים משני העמים. מתוך שאיפה לשים קץ לאלימות בין שני הצדדים, נבחר יצחק רבין לראשות ממשלת ישראל ב1992 לאחר שהצהיר שבכוונתו לפעול למען הסכם על שלטון פלסטיני עצמי. ואכן, פחות משנה לאחר ניצחונו של יצחק רבין התחיל תהליך מדיני המכונה "תהליך אוסלו". מטרת התהליך הייתה להביא לסיום הסכסוך בין ישראל והפלסטינים בדרך של פשרה טריטוריאלית. בסופו של דבר נחתמה "הצהרת עקרונות על הסדרי ביניים של ממשל עצמי" בין יצחק רבין ובין יאסר ערפאת. הטקס נערך ב-13 בספטמבר 1993 בוושינגטון. הצהרת העקרונות שינתה את יחסי ישראל-אש"ף לחלוטין. ישראל הכירה באש"ף כארגון הרשמי שייצג את הפלסטינים, וכמו כן הכירה בזכותם של הפלסטינים למדינה ולמשטר משל עצמם. מנגד הכירו הפלסטינים בקיומה של מדינת ישראל ובנוסף הבטיחו לסור מדרך הטרור.

לאחר החתימה על "הצהרת העקרונות" היה על שני הצדדים ליישם את אותם עקרונות אשר נחתמו ב-13 בספטמבר 1993. יישומם ופירוטם של העקרונות מגולמים בהסכם קהיר. ההסכם חייב את שני הצדדים בשיתוף פעולה אמיתי זאת מתוך רצון לתרגם את ההצהרות המשותפות לכדי מעשה, על אף הקונפליקטים שעודם קיימים. הסכם קהיר עוסק בהסדרי הביניים בין ישראל והפלסטינים. במסגרת ההסכם נסוג צה"ל מרצועת עזה ואזור יריחו, אזורים אלו שימשו כמעין "מקרה בוחן" על-מנת לבחון את הצלחתו של ההסכם ויישומו. נסיגת צה"ל מהאזורים המוזכרים בהסכם כונתה "הפעימה הראשונה" כאשר אחריה היו אמורות לבוא עוד שתי נסיגות. הסכם קהיר מצהיר על הקמתה של "הרשות הפלסטינית" כמימוש עיקרון הממשל העצמי הפלסטיני שנקבע בהסכמי קמפ דייוויד (ספטמבר 1978) ואומץ בהצהרת העקרונות. ההסכם מפרט את סמכויותיה וזכויותיה של הרשות הפלסטינית. הסכם קהיר מפרט גם את ההתחייבות המשותפות של שני הצדדים וכן שיתופי פעולה העתידיים.

במהלך טקס החתימה על ההסכם התרחשה תקרית שכמעט הביאה לביטולו כאשר התברר שערפאת סירב לחתום על המפות המצורפות להסכם, לבסוף, לאחר הפסקה בטקס ולחץ כבד אל מול המצלמות מצידם של קלינטון ומובאראק (שקילל את ערפאת בשידור חי), הוכנס שינוי במפות שינוי שעליו הוסכם בעל פה קודם לכן וערפאת הסכים לחתום עליהן.‏‏ ‏‏.

תהליך אוסלו כולו גרר עימו פולמוס ציבורי רחב. חלק ניכר בציבור האמין בתהליך, אך רבים היו בטוחים שההסכמים לא יניבו את התוצאות הרצויות. בישראל התפתחה מחלוקת חריפה סביב ההסכמים, המדינה כולה געשה והפגנות רבות בגנות ההסכמים נערכו ברחבי הארץ. מספר חודשים לאחר הסכם קהיר החלה שורה של התקפות טרור. התקפות אלו רק העמיקו את הקונפליקט הציבורי הישראלי. הטרור הגואה השפיע לרעה על עמדת הציבור הישראלי לגבי תהליך אוסלו. רוב הציבור החל לאבד את אמונו בפלסטינים ובמנהיגם, יאסר ערפאת. ההפגנות בגנות תהליך אוסלו הלכו והחריפו. ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, הואשם בוויתור על חלקים נרחבים מ"מולדתו ההיסטורית של העם היהודי" ובערעור הביטחון של ישראל ואזרחיה. תגובתם של ערביי ישראל הייתה הרבה יותר אופטימית. הם קיוו שהסכמי אוסלו יגאלו אותם ממעמדם כאזרחים סוג ב' וכן יפתרו, סוף סוף, את בעיית הזהות הלאומית שלהם. בסקרים ומחקרים שנערכו באותה תקופה ניתן לראות שפרט לזרמים מאוד קיצוניים, ערביי ישראל היו התומכים הנלהבים ביותר של הסכמי אוסלו.

התגובות הפלסטיניות לתהליך אוסלו היו מעורבות. הפת"ח, שבאותה תקופה שלט באזור, אימץ את ההסכמים. מנגד הארגונים הקיצוניים התנגדו להסכמים נחרצות ושללו באופן מוחלט את קיומה של מדינת ישראל. יאסר ערפאת, בדיוק כמו יצחק רבין, הואשם בבגידה בעקרונותיו ובהפקרת הפלסטינים. ב-1 ביולי, בעקבות הסכם קהיר, הגיע יאסר ערפאת לשטחים והתקבל בתגובות מעורבות- רוב הציבור הפלסטיני הגיב בהתלהבות לשובו של ערפאת, אך מנגד פלגים וקבוצות שונות בקרב הפלסטינים חששו למעמדם הפוליטי.

ב-25 במאי, בהתאם להסכם קהיר, נסוג צה"ל מעזה ויריחו. מדינת ישראל אפשרה את חזרתו של יאסר ערפאת לשטחים, מתוקף היותו מנהיגם של הפלסטינים הרשמי. אך ערפאת לא הצליח להשליט את שלטונו באזור. הפלגים הקיצוניים בקרב הפלסטינים התנגדו לו ולהסכמי אוסלו, התנגדותם התבטאה בהחרפת פיגועי הטרור. החל מאוקטובר 1994 מוביל החמאס גל של התקפות טרור ופיגועי התאבדות נגד ישראל. באוקטובר 1994 נהרגו 22 ישראלים בפיגוע התאבדות באוטובוס בתל אביב, בינואר 1995 נהרגו 21 חיילים בפיצוץ שני מטעני נפץ בתחנת אוטובוס בצומת בית-ליד, ביולי באותה שנה נהרגו 5 ישראלים בפיגוע התאבדות ברמת-גן וכך הלאה. לשם השוואה, בתקופת האינתיפאדה הראשונה (87'-91') נהרגו 97 ישראלים ואילו בתקופת הסכמי אוסלו (94'-96') נהרגו 256 ישראלים מהתקפות טרור ופיגועי התאבדות. בתגובה לכך ישראל ביצעה מעצרים המוניים והרבתה בהטלת סגר ועוצר על האזור. פועלים פלסטינים לא יכלו לצאת לעבודה בשטחי ישראל ולעתים אף נמנע מהם לנוע בתוך שטחיהם-הם. המציאות החדשה אף גרמה למשטרת ישראל להקים מחוז שישי - מחוז ש"י שנועד לתת מענה לנושאי הביטחון הסבוכים והעקובים מדם בשטחי איו"ש.

הסכם השלום בין ישראל לירדן

לחיצת יד בין חוסיין מלך ירדן ויצחק רבין במהלך החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן, 26 באוקטובר 1994

ההסכם התגבש באמצע 1994 לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם חוסיין מלך ירדן, שלא הסכים לקיים איתם שיחות גלויות. ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס קיימו מספר פגישות עם חוסיין והבהירו לו, כי לאחר שנחתם ההסכם עם אש"ף, עלולה ירדן להישאר "מחוץ למשחק". חוסיין נועץ בנשיא מצרים חוסני מובארק, שעודד אותו להגיע להסכם, ונשיא סוריה חאפז אל אסד שעודד את חוסיין לקיים שיחות עם ישראל, אך לא לחתום על הסכם.

נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, שהיה זקוק להישג מדיני במזרח התיכון, לחץ על חוסיין להצטרף לעגלת השלום. בין השאר הבטיח קלינטון למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית. בחודשי הקיץ נערכו שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לגלויות ופרסום "הצהרת וושינגטון" שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות.

ביולי 1994 הכריז עבד אל-סלאם אל-מג'אלי, ראש ממשלת ירדן, על "סוף עידן המלחמות". שמעון פרס הצהיר: "בא רגע השלום". רבין וחוסיין ערכו מפגש פסגה אצל הנשיא קלינטון בבית הלבן בוושינגטון.

נקודות המחלוקת העיקריות בשיחות השלום היו שטח של כ־400 קמ"ר בערבה, שהירדנים טענו כי ישראל סיפחה במהלך השנים, וחלוקה במשאבי המים של נהר הירדן, שרוב מימיו נעצרו בסכר דגניה והוטו למפעל המוביל הארצי. ישראל הסכימה להחזיר את רוב השטח ולהקצות מים ממקורותיה לירדן, ובכך למעשה נפתרה הבעיה הטריטוריאלית.

טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן נערך ב־26 באוקטובר 1994 במעבר הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה ביל קלינטון. רבין ואל-מג'אלי חתמו על ההסכם. המלך חוסיין, נשיא מדינת ישראל עזר ויצמן, שמעון פרס וקלינטון לחצו ידיים. הסעיפים העיקריים בחוזה השלום היו:

• הוסכם על גבול משותף כאשר התוואי של נהר הירדן הוא הגבול, ובמקרה של שינוי זרימתו הוא יקבע מחדש לפי התוואי. ישראל מסרה 300 קמ"ר. נקבעו הסכמי חכירה לחלק מהשטחים. קטע הגבול מעין גדי ועד בית שאן לא סומן, מפני שירדן טענה שהרשות הפלסטינית צריכה להיות שותפה בקביעת גבול זה.
• מסגרת נורמליזציה מלאה, כינון יחסים דיפלומטיים ופתיחת שגרירויות, אשרות לתיירים, פתיחת קו אווירי, חופש גישה הדדי לנמלי הים, והקמת אזור סחר חופשי ופארק תעשיות בערבה. במסגרת שכנות טובה, איסור על תעמולה עוינת ועל ביטויים שליליים בחוקי המדינות.
• כיבוד הטריטוריה של המדינה השכנה, אי כניסה אליה ללא רשות, שיתוף פעולה במניעת טרור, ואי מתן אפשרות או שיתוף פעולה עם גורמים או קואליציה שיפעלו כנגד המדינה השנייה, כולל פעולות סיכול כנגד מחבלים או מבריחים.
• נתינת מעמד מיוחד ועדיפות לירדנים בירושלים במקומות הקדושים, בהסכמי שלום עתידיים עם הפלסטינים.
• במסגרת חלוקה צודקת של המים בירדן, בירמוך ובמי התהום של הערבה, התחייבה ישראל להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת ולחלוק את מימי הירמוך כך שירדן תקבל 3/4 ממנו. כמו כן, לפתח מקורות נוספים למים כמו בניית שני מאגרים על הירדן וסיוע הדדי במשאב זה בשנים בעיתיות.
• ישראל וירדן ישתפו פעולה במטרה להקל את סבלם של העקורים והפליטים, כולל הקמת ועדה מרובעת הכוללת את ישראל, ירדן הפלסטינים ומצרים שתנסה למצוא דרכי פתרון.

מצרים בירכה, סוריה התעלמה ומחבלי החזבאללה, שיגרו פצצות מרגמה לעבר אצבע הגליל לפני החתימה. בעקבות הסכמי השלום נפתחו הגבולות, עשרות אלפי ישראליים ביקרו באתרים שונים בירדן, ואף הועברו מפעלים לירדן שם כוח העבודה זול יותר.

אירועים אחרים

• 30 בינואר - חיים רמון נושא בוועידת מפלגת העבודה את "נאום הלווייתנים"
• 10 במאי - חיים חדשים, מפלגתו של חיים רמון זוכה בבחירות לראשות ההסתדרות.
• 4 במאי - יצחק רבין ויאסר ערפאת חותמים על הסכם קהיר המפרט את מימוש הסכם אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית ברצועת עזה ויריחו
• 15 ביוני - ישראל והוותיקן מכוננות יחסים דיפלומטיים מלאים
• 25 ביולי - המלך חוסיין ויצחק רבין נפגשים לראשונה בפומבי בבית הלבן וחותמים עם ביל קלינטון על הצהרת וושינגטון
• 24 באוגוסט - נחתם הסכם ראשוני בין ישראל לאש"ף המאפשר ממשל עצמי חלקי לפלסטינים בשטחי הגדה המערבית
• 26 באוקטובר - נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן
• 10 בדצמבר - יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום

צבא וביטחון

הטבח במערת המכפלה

ב-25 בפברואר, בפורים, הגיע גולדשטיין למערת המכפלה כשהוא לבוש מדי צה"ל. ב"אולם יצחק" התפללו באותה עת כ-800 מוסלמים, בתפילת יום השישי שלפני תחילת צום הרמדאן. גולדשטיין הלך ל"אולם יצחק", ובאמצעות רובה "גליל" שהיה ברשותו, רצח 29 מתפללים ופצע 125 מהם. לאחר שירה ארבע מחסניות ונשקו נעצר, הצליחו המתפללים להשתלט עליו ולהרגו בעזרת מטף כיבוי.

בעקבות הטבח פרצו מהומות במרבית היישובים הפלסטיניים וצה"ל הטיל עוצר ממושך על השכונות הפלסטיניות בחברון, כדי למנוע נקמת דם .

ראש הממשלה, יצחק רבין נפגש עם ועדת המעקב של ערביי ישראל על מנת לדון באירוע ובתגובות בעקבותיו. בנוסף, בעקבות הפיגוע הכריזה ממשלת ישראל על תנועת כך, שבה היה חבר גולדשטיין, כארגון טרור, והוציאה אותה אל מחוץ לחוק.

גורמים מכל גוני הקשת הפוליטית גינו את הטבח. ארגוני השמאל טענו שהרצח היא עדות לסכנה הטמונה בקיומו של יישוב יהודי בלב חברון ודרשו לפנות אותו ואת קריית ארבע לאלתר. לימים פורסם כי למחרת הטבח ניסו כמה חברים לשכנע את ראש הממשלה יצחק רבין לנצל את ההלם והזעם בציבור ולפנות את היישוב היהודי בחברון, על ידי ביטול צווי ההפקעה "לצרכים ביטחוניים" שמכוחם יושבים המתנחלים בבתיהם, אולם רבין סירב ‏‏. דניס רוס סיפר ששנה אחרי הטבח רבין אמר לו שהוא "תוהה אם שגה" כאשר סירב לפנות את היישוב‏‏.

התגובות מימין היו מעורבות. בגילוי דעת שפרסמה מועצת קריית ארבע נאמר, בין השאר: "אנו משתתפים בכאב ובצער המשפחות שיקיריהן נפלו, אך את כתב האישום יש לכוון נגד ממשלת ישראל והעומד בראשה שלא פעלו כנגד הפיגועים, ובכך גרמו בעקיפין לטבח". שעות ספורות לאחר הטבח, הופיע חנן פורת אל מול מצלמות הטלוויזיה, ולשאלת המראיין אודות תגובתו לטבח השיב כי "חובה לשמוח בפורים" - ואף בירך את הצופים בברכת "חג שמח" לבבית ומחוייכת.

כשנשאל הרב דב ליאור על הרצח, ביקש להזכיר לשואלים שברוך גולדשטיין היה רופא וטיפל בהרבה מקרים, וייתכן שנטרפה דעתו ממה שראה, והיו שהעידו שקודם הטבח אמר "אני לא מסוגל יותר".

הרב יהודה עמיטל, ראש תנועת מימד כתב כי גולדשטיין "הצליח להכתים את העם היהודי ואת תורת ישראל בכתם של שפיכת דם נקיים. מעבר לשפלות המוסרית והדתית של הריגת חפים מפשע, שעה שכרעו ברך בפני בורא עולם - הרצח הנורא הביא לידי חילול שם שמים בעיני העולם כולו."

הטבח גונה על ידי כל הקהילה הבינלאומית ובראשה מועצת הביטחון של האו"ם (החלטה 904 ב־18 במרץ).

ב-6 באפריל 1994, עם תום תקופת האבל המוסלמית של 40 יום לאחר הטבח, בוצע פיגוע מכונית התופת בעפולה שהיה פיגוע ההתאבדות הראשון בתוך תחומי הקו הירוק ופתח גל פיגועים אשר החמאס הכריז עליו כנקמה על הטבח. לטענת המזרחן מתי שטיינברג המעבר של חמאס ממיקוד פיגועי ההתאבדות ביעדים צבאיים ובתחומי השטחים, ליעדים אזרחיים בתחומי הקו הירוק נבע ישירות מטבח גולדשטיין ‏

לאחר הטבח הוקמה ועדת חקירה ממלכתית. בראש הוועדה עמד נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר. ועדת החקירה הגיעה למסקנה שגולדשטיין פעל לבדו, אולם כוחות הביטחון לא היו ערוכים כיאות במערה ולא הקפידו שלא לאפשר כניסה עם נשק למקום. כן נמתחה ביקורת קשה על המשטרה בשטחים שלא פעלה די בקרב המתנחלים.

הוועדה המליצה על הפרדה מוחלטת בין יהודים למוסלמים במערת המכפלה. אולם יצחק וג'ועליה למוסלמים, ואולם הבריתות, אולם יוסופיה, חצר פנימית, אוהל יעקב ואוהל אברהם ליהודים. אולם יצחק הוא הגדול והמפואר מבין כל האולמות, ובאולם זה נמצא הפתח שממנו אפשר להיכנס למערה עצמה (אך הפתח סגור). עוד הוחלט כי יישמר במערה הסטטוס קוו, שבמסגרתו לא תאושר הכנסה למבנה של ספרים, תמונות לתלייה, כתבי תעמולה, רמקול, כלי נגינה (כולל שופר), ולא ייערכו שינויים במבנה (שיפוץ ייערך רק באישור מיוחד). משטרת ישראל מופקדת על שמירת המבנה וקיום המלצות הוועדה.

פיגוע מכונית התופת בעפולה

ערך מורחב – פיגוע מכונית התופת בעפולה

אנדרטה לזכרם של קורבנות פיגוע מכונית התופת בעפולה

ב-6 באפריל 1994, בסביבות השעה 11 לפני צהריים, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה הגיע מחבל מתאבד לתחנת אוטובוס בצמוד לאוטובוס בעפולה. המחבל שהשתייך לארגון החמאס, הגיע עם מכונית עמוסה בחומר נפץ לרחוב חטיבה תשע בעפולה, שהינו רחוב מרכזי בעיר ושימש אז כנתיב תחבורה בציר צפון-דרום, מכביש הסרגל לצפון הארץ. המחבל נצמד עם מכוניתו לאוטובוס, בזמן שהתחנה הייתה עמוסה בנוסעים, פוצץ עצמו עם מכוניתו וגרם להרג ולפציעת הנוסעים. בין הנוסעים שנרצחו היו נהג האוטובוס, תושבי עפולה ויישובים סמוכים, תלמידים שסיימו לימודיהם בשני בתי הספר התיכוניים שבקרבת מקום, או הגיעו לתחנה לאחר שנטלו חלק בטקס זיכרון של יום השואה בהיכל התרבות העירוני הסמוך, ונוסעים אחרים. רוב הפצועים היו תלמידים. ראש הממשלה יצחק רבין ספד לנרצחים.

את הפיגוע תכנן המחבל יחיא עיאש. לפיגוע זה קדם פיצוץ בצומת מחולה ב-16 באפריל 1993, בו נהרג ערבי ישראלי, תושב הכפר ברדלה, ושני חיילים נפצעו.

מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, סירב לגנות את הפיגוע, ועורר את כעסן של ממשלות ישראל וארצות הברית שדרשו ממנו לעשות כן.

הפיגוע היה חלק מסדרת פעולות אלימות של החמאס, שניסה לפגוע בתהליך אוסלו. הוא גרם לזעזוע רב, הן מבחינת מספר הקורבנות וזהותם ובעיקר מכיוון שהיה פיגוע ההתאבדות הראשון בתחום הקו הירוק. הפיגוע חל ביום הארבעים לטבח מערת המכפלה, הוא סיום תקופת האבל על פי דת האסלאם, והחמאס הכריז כי הפיגוע, כמו גם סדרת הפיגועים שבאה לאחריו, בוצע כנקמה. לטענת המזרחן מתי שטיינברג אכן ניתן להצביע על הטבח בחברון כגורם ישיר למעבר החמאס לפגיעה ביעדים אזרחיים בתוך הקו הירוק, החל מפיגוע זה. ‏.

פעולת החילוץ של נחשון וקסמן

ב-9 באוקטובר 1994 המתין וקסמן בצומת הטייסים שליד יהוד לטרמפ שייקח אותו לביתו. הוא עלה למכונית ובה ארבעה מחבלים מארגון חמאס, אשר התחפשו למתנחלים יהודים. המחבלים לקחו את וקסמן כבן ערובה. בקלטת וידאו שהפיצו נראה וקסמן כשאקדח מוצמד לרקתו, מבקש מראש הממשלה יצחק רבין שישחרר את השייח' אחמד יאסין ועוד 200 אסירים ביטחוניים. לפי המסר שהעביר וקסמן, אם לא תיכנע ישראל לדרישה, יוציאו אותו להורג ביום שישי בשעה 20:00.

ביום שישי, 14 באוקטובר 1994, איתר השב"כ את המקום שבו הוחזק וקסמן, ביר נבאללה שמצפון לירושלים.

בשעה 19:15, עם רדת החשיכה, יצא כוח חילוץ של סיירת מטכ"ל, בפיקודו של סרן ניר פורז, לעבר הבית שבביר נבאללה. הכוח ניסה לפרוץ לבית במהירות תוך ניצול גורם ההפתעה. על פי ספרו של ראש השב"כ דאז כרמי גילון, "שב"כ בין הקרעים", עקב שימוש במטען חלש מדי לפריצת דלתות הברזל של הבית, התעכבה הפריצה לחדר שבו הוחזק וקסמן, בקומה השנייה של הבניין. מיד כשנשמע הפיצוץ בדלת ירה אחד המחבלים שבעה כדורים בווקסמן והרגו.

במבצע החילוץ הכושל נהרג סרן ניר פורז כאשר אחר המחבלים ירה לעבר הכוח הפורץ. שבעה חיילים נוספים נפצעו במהלך הפריצה. לסרן ניר פורז ולסרן ליאור לוטן הוענק צל"ש הרמטכ"ל על חלקם בפעולה זו.

הפיגוע בקו 5

ב-19 באוקטובר 1994 באוטובוס של קו 5 של חברת דן ברחוב דיזנגוף, תל אביב, בבוקר פוצץ מטען של חומר נפץ, שהוכן בידי יחיא עיאש, בידי מחבל מתאבד בתוך האוטובוס בזמן שזה עמד בתחנה והעלה נוסעים מצפון לכיכר דיזנגוף. היה זה אחד מפיגועי ההתאבדות הראשונים בישראל והגדול ביותר עד לאותה עת. מהפיצוץ נהרגו 21 איש, ואישה נוספת נפטרה מפצעיה בחלוף ארבעה ימים. בעקבות הפיגוע הוטל סגר על השטחים ובית משפחתו של המחבל, סאלח עבד א-רחים נזאל, נהרס בידי צה"ל באישורו של בג"ץ. במקום הפיגוע נבנתה אנדרטה לזכר הקורבנות. ספריית הכ"ב ביפו ד' קרויה על שם 22 חללי הפיגוע.

אירועים אחרים

• 12 בינואר - התרסקות מסוקו של האלוף נחמיה תמרי, יחד עימו נהרגו שלושה קצינים נוספים
• 6 באפריל - 8 ישראלים נרצחים בפיגוע מכונית התופת בעפולה
• 13 באפריל - פיגוע התאבדות באוטובוס בתחנה המרכזית בחדרה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. 5 הרוגים ו-30 פצועים
• 16 במאי - במסגרת הסכמי אוסלו צה"ל יצא מרצועת עזה
• 21 במאי - המחבל הלבנוני, מוסטפא דיראני, נחטף מביתו לישראל באישון לילה
• 7 ביולי - החייל, אריה פרנקנטל, נחטף ונרצח כשהיה בדרכו למושב גמזו
• 8 באוגוסט - נחנך מעבר ערבה, מעבר הגבול הראשון בין ישראל לירדן

חברה ותרבות

פלילים

רצח דרק רוט

בליל ה-9 בינואר 1994 עלו שני נערים מהרצליה, על מונית באזור המלונות בהרצליה פיתוח. נהג המונית היה דרק רוט. בשעה 20:30 ירו השניים בגבו של רוט. חמישה כדורים פגעו ואחד החטיא. רוט נהרג במקום. עד היום לא ידוע מי מבין השניים לחץ על ההדק. השניים נתפסו ונידונו ל-16 שנות מאסר. באחת מחופשותיהם מהכלא, בפברואר 1998, הספיקו השניים לבצע שוד מזוין של חנות ולפצוע את המוכרת, ונידונו לעוד 5 שנים בנוסף ל-16 על הרצח. במאי 2004 יצא אחד הרוצחים, בן-איבגי לחופשה מהכלא, ובמהלכה נמלט מישראל. הוא המריא מהארץ כשהוא מצויד בדרכון מזויף, והגיע לבואנוס איירס שבארגנטינה.

פרשת חסידי עוזי משולם

בפסח הפיץ עוזי משולם עלונים בנושא "חטיפת ילדי תימן", שבהם השווה, בין שאר האשמות, את נושא ילדי תימן החטופים למעשי הנאצים בתקופת השואה וטען כי אלפי ילדים של עולי תימן נמכרו לארצות הברית לצורך ניסויים בנוסח ד"ר מנגלה.

חסידי משולם ביצרו את ביתו תוך שהם מתחמשים בנשק רב. כוחות רבים של משטרה, צלפים ויס"מ כיתרו את הבית במשך שבועות ארוכים וב-10 במאי, השאיר משולם את חסידיו בביתו לצורך פגישה עם מפכ"ל המשטרה, אסף חפץ. השוטרים פרצו אל הבית ו-11 חסידים נעצרו. חסיד משולם בן 19, נהרג על ידי המשטרה.

חסידי משולם הואשמו בשורה של עבירות. הם נידונו לתקופות מאסר של בין 15 חודשים לחמש שנים. משולם עצמו הורשע במתן הוראה לזרוק בקבוקי תבערה על כוחות המשטרה ובשיבוש הליכי משפט. הוא נידון למאסר של 8 שנים אך זוכה מאחת העבירות ועונשו הופחת לשש שנים וחצי, מהן ריצה בפועל 5 לאחר שנשיא המדינה, עזר ויצמן ניכה מעונשו 7 חודשים.

באוקטובר 1994 נורה איש שירות בתי הסוהר, רב כלאי בני אבירם מכלא ניצן, על ידי שניים מחסידי משולם, אך חייו ניצלו. השניים הורשעו ונידונו לתקופת מאסר ארוכה.

היעלמותה של אלכסנדרה ברנדט

ב-24 בנובמבר, נעלמה אלכסנדרה ברנדט בת העשר. הילדה נראתה לאחרונה בגן ציבורי ברמת גן, בצהרי אותו יום. מקרה זה, הוא מן המפורסמים שבמקרי ההיעדרות הבלתי מפוענחים במדינת ישראל.

מוזיקה

• באירוויזיון, ישראל לא השתתפה. לפני אירוויזיון 1993 הוחלט כי שש המדינות שייסימו בששת המקומות האחרונים באירוויזיון 1993 לא ישתתפו באירוויזיון 1994. ישראל סיימה באירוויזיון 1993 במקום ה-24 והלפני האחרון, ולכן נעדרה מאירוויזיון 1994.

• במצעד הפזמונים העברי השנתי, להקת אתניקס נבחרה ללהקת השנה בעקבות אלבומה החמישי, "אתה", והשחילה בפעם החמישית ברציפות שיר למקום השני במסגרת המצעדים השנתיים. אביב גפן הוציא את אלבומו השלישי, "אביב גפן III" וזכה שוב בתואר זמר השנה. גפן גם ביצע את שיר השנה, "האם להיות בך מאוהב". מלבד אלבום זה הוא גם כתב את כל השירים לאלבום הבכורה של קרן הכט שיצא בשנה זו. אלבום בכורה נוסף שנקרא "קח אותי לשם" שייך לשרון חזיז שנבחרה לזמרת השנה, וגברה על זמרות ותיקות כמו יהודית רביץ, גלי עטרי וריקי גל. הערוץ הראשון שידר את המצעד במקביל לשידור בקול ישראל.

קולנוע

• הזוכים בפרס אופיר בשנת 1994 היו: הסרט שחור (פרס הסרט הטוב ביותר), שמואל הספרי (פרס הבמאי הטוב ביותר), שמיל בן-ארי (פרס השחקן הראשי הטוב ביותר), רונית אלקבץ (פרס השחקנית הראשית הטובה ביותר), עמוס לביא (פרס שחקן המשנה הטוב ביותר), אורלי זילברשץ-בנאי (פרס שחקנית המשנה הטובה ביותר), דוד גורפינקל (פרס הצילום הטוב ביותר), אסי דיין (פרס התסריט הטוב ביותר), ערה לפיד (פרס העריכה הטובה ביותר), יעקב תורג'מן (פרס העיצוב האמנותי הטוב ביותר), רותה שאודינסקי (פרס עיצוב התלבושות הטוב ביותר), ארקדי דוכין (פרס המלחין הטוב ביותר), ישראל דור ואלי ירקוני (פרס הפסקול הטוב ביותר), אל תגעו לי בשואה (פרס הסרט התיעודי הטוב ביותר) ומנחם גולן (פרס על מפעל חיים).

טלוויזיה

בשנה זו החלו השידורים של מגוון רחב של תוכניות שבינהים: הקומדי סטור, ששודרה בערוץ 2 עד שנת 1996 במשך שלוש עונות, פלטפוס, ששודרה עד שנת 1997 במשך שלוש עונות בטלוויזיה החינוכית, פספוסים, ששודרה על ידי הזכיינית רשת בערוץ 2 עד שנת 2008, לילה גוב, ששודרה בערוץ 2 עד שנת 1998.

בנוסף בשנה זו הופסקו השידורים של מסיבת גן ששודרה מנובמבר 1989.

ספורט

ב-16 באוקטובר, הטנסאי עמוס מנסדורף פורש בעקבות פציעות חוזרות ונשנות, לאחר שהפסיד בגמר טורניר רמת השרון האחרון שלו לויין פריירה הדרום אפריקאי. בטקס מרגש שנערך לכבודו לאחר המשחק, הודה מנסדורף בבכי לאלפי האוהדים באצטדיון. את משחקו האחרון בסבב שיחק כשלושה שבועות לאחר מכן באנטוורפן. ב-11 באוגוסט, הכדורסלן מיקי ברקוביץ' עובר להפועל תל אביב.

בשנה זו גם מכבי חיפה זוכה באליפות המדינה בעונה שלמה ללא הפסד (28 ניצחונות ו-11 תיקו) והפיינל פור האירופאי מתקיים בתל אביב והאלופה היא חובנטוד בדאלונה מספרד.

חינוך, מדע ובריאות

• 9 בינואר-3 באפריל - שביתה רחבת היקף על ידי המרצים באוניברסיטאות לאחר שנדחתה דרישתם לשכר כפול.

נפטרו

• 10 בינואר - יגאל הורביץ, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1918)
• 12 בינואר - נחמיה תמרי, אלוף פיקוד מרכז (נולד ב-1946)
• 23 בינואר - בני אמדורסקי שחקן וזמר (נולד ב-1931)
• 13 בפברואר - שמחה הולצברג, אבי הפצועים (נולד ב-1925)
• 19 בפברואר - יצחק יצחקי, חבר כנסת מטעם שלומציון (נולד ב-1936)
• 25 בפברואר - ברוך גולדשטיין, רופא ורוצח יהודי (נולד ב-1959)
• 2 באפריל - אהרן רמז, מפקדו השני של חיל האוויר הישראלי (נולד ב-1919)
• 28 באפריל - אבנר חזקיהו, שחקן תיאטרון וקולנוע ישראלי, אחד משחקניו הבולטים של תיאטרון הקאמרי. (נולד ב-1926)
• 1 במאי - יגאל מוסינזון, סופר ומחזאי ישראלי (נולד ב-1917)
• 7 במאי - חיים בר-לב, הרמטכ"ל השמיני, חבר כנסת ושר (נולד ב-1924)
• 6 ביוני - יוחאי בן-נון, מייסד שייטת 13 ומפקד חיל הים (נולד ב-1924)
• 12 ביוני - הרב מנחם מנדל שניאורסון, "הרבי מלובביץ'" (נולד ב-1902)
• 16 ביוני - יוחנן בדר, חבר כנסת מטעם חרות (נולד ב-1901)
• 6 ביולי - ברוך אזניה, פוליטיקאי ישראלי (נולד ב-1905)
• 18 באוגוסט - ישעיהו ליבוביץ, פילוסוף ומדען יהודי (נולד ב-1903)
• 5 בספטמבר - שמשון עמיצור, מתמטיקאי ישראלי, חתן פרס ישראל (נולד ב-1921)
• 7 באוקטובר - יעקובוס קאן, בנקאי הולנדי שתרם לייסודה של העיר העברית הראשונה (נולד ב-1872)
• 14 באוקטובר - נחשון וקסמן, חייל צה"ל שנחטף והוחזק כבן ערובה למשך 6 ימים בידי החמאס, ונהרג בעת הניסיון לחלצו (נולד ב-1975)
• 14 באוקטובר - ניר פורז, קצין צה"ל שנהרג במבצע לחילוץ נחשון וקסמן שנחטף בידי החמאס (נולד ב-1971)
• 29 באוקטובר - הרב שלמה גורן, מייסד הרבנות הצבאית והרב הראשי לישראל (נולד ב-1918)
• 28 בדצמבר - אבא בנדויד, חוקר הלשון העברית והיועץ הלשוני של קול ישראל (נולד ב-1911)

לקריאה נוספת

• נסים משעל, ישראל 60 (1994, עמ' 308 - 313), ידיעות ספרים, 2008
• יהודה שיף, דני דור, בן כספית ואילן כפיר, 50 לישראל (1994), גלי אלפא תקשורת, 1997

קישורים חיצוניים

• 1994, באתר הכנסת