9K31 סטרלה-1
 | |
| מידע בסיסי | |
|---|---|
| קוד נאט"ו |
Gaskin  |
| ייעוד |
מודל נשק |
| ארץ ייצור |
ברית המועצות |
| מלחמות ומבצעים |
הסכסוך הישראלי-ערבי |
| תקופת השירות |
1968–הווה (כ־56 שנים) |
| ראש קרב והנחיה | |
| הנחיה |
התבייתות אינפרה-אדום |
  | |
9K31 סטרלה-1 (ברוסית: 9К31 Стрела-1 (חץ), קוד דיווח נאט"ו: SA-9 Gaskin), היא מערכת טילי קרקע-אוויר מתוצרת ברית המועצות. זוהי מערכת ניידת לטווח קצר, נגד מטוסים מנמיכי טוס, המשגרת טילים המתבייתים על קרינה תת-אדומה. המערכת מורכבת משני משגרים הכוללים כל אחד זוג טילים מוכנים לשיגור, מותקנים על גבי רק"מ מסוג BRDM-2 (ברד"מ 2).
פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
טילי ה-9K31 פותחו בד בבד עם פיתוח טילי ה-9K32 סטרלה-2 (SA-7) בשנות ה-60 של המאה ה-20. שני הדגמים יועדו לשמש כטילי כתף, אך המפתחים נוכחו עד מהרה ביתרונותיו של ה-SA-7 כנשק נישא, ולכן שונו יעדי הפיתוח של ה-9K31 מנשק גדודי נישא אדם למערכת טילי קרקע אוויר מתנייעת שנועדה להשלים את היכולות של תותח הנ"מ ZSU-23-4. התוצאה של שינוי יעדי התכנון התבטאה בין השאר בפחות מגבלות על משקל הטילים, מה שהוביל לתכנון טילים כבדים ומשוכללים בהרבה מה-SA-7. ההבדלים העיקריים בין הטילים מתבטאים בראש ביות גדול יותר, ראש קרב כבד פי שניים, מרעום קרבה ומערכת נחייה המאפשרת תמרון עדיף. התוצאה הסופית הייתה טיל כבד פי ארבעה, בעל טווח שאינו גדול בהרבה אך עם ביצועים משופרים.
המשגר[עריכת קוד מקור | עריכה]
לכל רכב חובר משגר ובו ארבעה טילים מוכנים לפעולה, אך ללא תחמושת לטעינה מחדש. טעינה מחדש נעשתה באופן ידני, בתהליך שארך כ-5 דקות. בזמן תנועה המשגר הוחזק במצב מונמך על מנת להקטין את הצללית של הרק"מ. בתנועה קרבית עם מדפים סגורים התצפית התאפשרה למפקד ולנהג באמצעות פריסקופים.
בברד"מ מספר שינויים: הצריחון הוחלף, הגלגלים המרכזיים הוסרו (בברד"מ 2 רגיל ישנם ארבעה זוגות גלגלים), הותקנו עבור המפקד והנהג אמצעי ראיית לילה, מערכת מיגון אב"כ הכוללת מפוח על לחץ. משגרי הטילים חוברו מצידי הצריחון.
המשקל הכולל של המערכת כ-7 טון, עם מנוע של 140 כוחות סוס ומערכת בקרת לחץ אוויר בצמיגים.
חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
טילים מדגם 9M31[עריכת קוד מקור | עריכה]
הטילים המקוריים של המערכת, ה-9M31, בעלי טווח יעיל ממינימום 800–900 מטר ועד 4200–6500 מטר, בתלות בכיוון תנועת המטרה. הטיל יעיל כנגד מטרות שמהירותן אינה עולה על 220 מטר לשנייה (כ-800 קמ"ש או 430 קשר). במקור נועד הטיל לפגוע פיזית במטרה ("הקשה"), והכיל מרעום הקשה ומרעום מגנטי, אך בנוסף הותקן בטיל כגיבוי מרעום קרבה אופטי לפיצוץ במקרה של החטאה קרובה. הטיל מכיל גם מנגנון ביטחון, אשר נכנס לפעולה במידה והטיל לא התביית על מטרה בתוך 13–16 שניות, ומונע את פיצוצו כתוצאה מפגיעה.
הטיל משוגר באמצעות מטען נפץ קטן שמעיף אותו למרחק מטרים ספורים מהמשגר. בזמן השיגור מחובר לטיל תיל מתכתי קצר, אשר עם ניתוקו מהטיל מצית מנוע רקטי חד שלבי הפועל על דלק מוצק.
ראש הביות פועל באמצעות גבישי גלנה לא מקוררים, המגיבים לשינוי טמפרטורה היחסית לרקע השמיים האופייני לכלי טיס, בטכנולוגיה המכונה "ביות ניגוד תמונה אופטי" (באנגלית: optical photocontrast homing ברוסית: фотоконтрастное наведение). לטכנולוגיה זו יתרון מובהק על טכנולוגיות ביות תת-אדום במקרה של מטרות בעלות חתימת חום קטנה מאוד בחזית, אשר נעות לכיוון מערכת היירוט.
