AIM-132 אסראם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
AIM-132 אסראם
AIM-132 ASRAAM Mockup on a eurofighter.jpg
מידע בסיסי
ארץ ייצור Flag of Europe.svg  האיחוד האירופי
יצרן MBDA
פעילות מבצעית ראשונה 1998
פלטפורמת שיגור מטוסי קרב בריטיים, ו-F/A-18 אוסטרליים
מאפיינים כלליים
הנעה מנוע דלק מוצק
משקל 88 ק"ג
ממדים
אורך 2.90 מטר
קוטר 16.6 ס"מ
מוטת כנפיים 45 ס"מ
ביצועים
מהירות 3.5 מאך
טווח 18 ק"מ
גובה טיסה בתלות בגובה שיגור
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי 10 ק"ג של חומר נפץ מרסק
מרעום קרבה והקשה משולב
הנחיה ביות חום תת אדום
AIM-132 ASRAAM

AIM-132 אסראםאנגלית: ASRAAM, ראשי תיבות של המילים: Advanced Short Range Air-to-Air Missile) הוא טיל אוויר-אוויר קצר טווח, בעל ביות חום תת אדום מתקדם, מתוצרת קונצרן MBDA של האיחוד האירופי (ובמקור - תוצרת בריטית).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-80 של המאה ה-20, התפתחה הסכמה בתוך מדינות נאט"ו שעל פיה ארצות הברית תפתח טילי אוויר-אוויר לטווח בינוני (ה-AIM-120 אמראם), על מנת להחליף את ה-AIM-7 ספארו המתיישן, ואילו בריטניה וגרמניה המערבית יפתחו טילי אוויר-אוויר לטווח קצר (ה-AIM-132 אסראם), על מנת להחליף את ה-AIM-9 סיידווינדר הוותיק.
גרמניה פרשה מפיתוח הטיל בתחילת שנות ה-90, עם איחוד גרמניה, ובאביב 1995 יזמה פרויקט נפרד - האיריס-טי. החלטה זו הונעה עקב הבנת הביצועים של הטיל הסובייטי וימפל R-73 (קוד נאטו: AA-11 ארצ'ר) שנשאו מטוסי המיג 29 שירשה גרמניה במהלך האיחוד (הסתבר כי נאט"ו הפחיתה בצורה משמעותית מערך הטיל הרוסי). למעשה, גרמניה ביקשה לעצב מחדש את האסראם, כך שיוכל להתחרות בארצ'ר מבחינת יכולת תמרון, בעוד בריטניה העדיפה לעשות זאת באמצעות יצירת טיל מהיר במיוחד, בעל גרר נמוך, שאמנם יהיה מוגבל תמרון ביחס לארצ'ר, אך בעל יתרון משמעותי בטווח הפעולה ביחס לסייווינדר המערבי. מאחר ששתי המדינות לא יכלו להגיע לעמק השווה בעניין, פרשה גרמניה מכלל פעילות בפיתוח האסראם.
עקב התקדמות איטית במיוחד ועיכובים רבים במהלכי הפיתוח, החליטה גם ארצות הברית לזנוח את מעורבותה בפרויקט, ובמקום זאת להשקיע בפיתוח גרסה מתקדמת של הסייווינדר - AIM-9X. באופן אירוני, שלושת הטילים השונים (AIM-9X, אסראם ו-איריס-טי) משתמשים באותו חיישן הדמיית תמונה תת-אדומה מתוצרת ריית'און-יוז.

לאחר שנים רבות של פיתוח, נכנס הטיל בשנת 1998 לשירות מבצעי בחיל האוויר המלכותי, וכיום נושאים אותו מטוסי טייפון, טורנדו והארייר. גם חיל האוויר האוסטרלי רכש את הטילים לשימוש במטוסי ה-F/A-18 הורנט שבשירותו.

עתידו של הטיל לוטה בערפל, עקב עלותו הגבוהה ביחס למתחרו העיקרי (הסיידווינדר AIM-9L/M) שהוכח לאורך השנים בקרבות אוויר רבים כיעיל דיו, ועקב היותו טיל ייחודי המצריך התאמות בתוכנות המטוסים עצמם, דבר המעלה את עלות קניית המערכת.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ניהוג באמצעות ארבעה כנפוני היגוי בלבד הממוקמים בחלקו האחורי (לעומת אחד ממתחריו, הפיתון 5, שמשתמש במקום זאת ב-12 משטחי היגוי וייצוב משוכללים).
  • חיישן הדמיית תמונה תת אדומה (בעל רזולוציה של 128X128) ייחודי מתוצרת ריית'און-יוז.
  • נעילה לאחר השיגור (LOAL), לצורך שימוש במטוסים מתקדמים בעלי תא טילים פנימי (כגון ה-F-22 או ה-F-35).
  • יכולת זיהוי חלקים ייחודיים במטוס (כגון תא טייס, מנוע וכדומה).
  • זווית נעילה של 90 מעלות.
  • עמידות גבוהה בפני אמצעי נגד, כגון נורי הטעיה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]