AIR-2 ג'יני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
AIR-2 ג'יני
AIR-2A Genie 2.jpg

רקטת אוויר-אוויר גרעינית, AIR-2A ג'יני
מידע בסיסי
ייעוד אוויר-אוויר
ארץ ייצור Flag of the United States.svg  ארצות הברית
פיתוח דאגלס
יצרן דאגלס
שימוש ראשון 19 ביולי 1957
כניסה לשירות 1957
יציאה משירות 1988
משתמשים Flag of the United States.svg  ארצות הברית , Flag of Canada.svg  קנדה
פלטפורמת שיגור F-89 סקורפיון, F-101 וודו,
F-106 דלתא דארט
גרסאות AIR-2A,‏ AIR-2B,‏ ATR-2 (גרסת אימון)
מאפיינים כלליים
הנעה מנוע רקטי
משקל 373 ק"ג
ממדים
אורך 2.95 מ'
קוטר 0.44 מ'
מוטת כנפיים 1.02 מ'
ביצועים
טווח כ-10 ק"מ (6.2 מייל)
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי ראש חץ ביקוע גרעיני, דגם W25,
עוצמה נומינלית - 1.5 קילוטון,
רדיוס השמדה - 300 מ'
הנחיה מערכת ניווט אינרציאלית (בילתי מונחה)
מטוס F-106 "דלתא דארט" יורה טיל אימונים ATR-2A "ג'יני"
צילום של הירי ה"חי" היחיד של טיל הג'יני, במסגרת ניסויי בכלי נשק גרעיניים, ה-19 ביולי 1957
מטוס ה-F-89J סקורפיון שירה את טיל הג'יני ה"חי" היחיד.

הדאגלס AIR-2 ג'יני (Genie) היא רקטת אוויר-אוויר בלתי מונחית, בעלת ראש חץ גרעיני. היה זה נשק האוויר-אוויר הגרעיני הראשון בעולם וכן נשק האוויר-אוויר העוצמתי ביותר אשר נכנס לשירות בחיל האוויר האמריקני. הג'יני נכנס לשירות בחיל האוויר האמריקני (ה-USAF) בשנת 1957, וכן שימש את פיקוד האוויר הקנדי בין השנים 1965 ו-1984,‏[1] במהלך המלחמה הקרה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היירוט של מפציצים סובייטים בדרכם לתקיפה גרעינית בארצות הברית היה עיסוק מרכזי של חיל האוויר האמריקני בשנות ה-40 וה-50 המאוחרות של המאה ה-20. השילוב של המפציץ הסובייטי טופולב Tu-4 (קוד דיווח נאט"ו "Bull"-שור), שהיה למעשה גרסה מהונדסת לאחור של הבואינג B-29 סופרפורטרס, אשר הוצג לראשונה בשנת 1947, ואשר היה יכול להגיע לשטח ארצות הברית (בטיסה לכיוון אחד), עם הפצצה הגרעינית הסובייטית (אשר פותחה ב-1949), היה מקור מרכזי לדאגה.

כלי הנשק של מטוסי הקרב של תקופת מלחמת העולם השנייה, שהורכבו ממקלעים ותותחים, לא סיפקו מענה מספק כנגד מבני ענק של מפציצים מהירים ומגביהי טוס, החמושים בכלי נשק גרעיניים. גם השימוש במטחים של רקטות אוויר-אוויר שנורו לעבר מבנים אלה היה לא מספק בעוד שטילי אוויר-אוויר מונחים היו עדיין בחיתוליהם. בשנת 1954 החלה חברת דאגלס לחקור את פוטנציאל השימוש בנשק גרעיני למטרות אוויר-אוויר. לשם הפשטות והאמינות נקבע כי הנשק יהיה בלתי מונחה ובעל רדיוס פיצוץ גדול אשר יהפוך את הדיוק בעת הירי ללא רלוונטי.

התוצאה הייתה נשק אוויר-אוויר בעל ראש חץ גרעיני בעל עוצמה נומינלית של 1.5 קילוטון (כלומר שווה ערך ל-1,500 טון של TNT) אשר צויד במנוע רקטי בעל דלק מוצק שהפיק כ-16,500 ק"ג דחף. לג'יני היה טווח של כמעט 10 ק"מ (6.2 מייל). טווח, חימוש וירי הנשק בוצע באמצעות מערכת בקרת האש במטוס המשגר. פיצוץ ראש החץ בוצע באמצעות מנגנון דריכה, אשר דרך את הנשק לאחר שהמנוע הרקטי סיים את פעולתו, ובאמצעות מרעום השהייה, וזאת במטרה לאפשר למטוס המשגר זמן מספיק להתרחק למרחק בטוח. רדיוס ההשמדה הוערך בכ-300 מטרים.

מתאר השימוש התבסס על ירי של טיל ג'יני (או מספר טילים) לתוך מבנה המפציצים המתקרב, במטרה שרדיוס ההשמדה הגדול ישמיד חלק ממטוסי המבנה, בעוד שגל ההדף שנוצר מהפיצוץ יגרום לשאר המפציצים לאובדן שליטה שיביא להתרסקותם או יגרום להם להנמיך גובה ולהאט את מהירותם, דבר שהיה אמור להשאירם חשופים למתקפות קונוונציונליות יותר דוגמת מטוסי ירוט או אש נ"מ.

ניסויי הירי הראשונים של יחידות אינרטיות של הנשק בוצעו בשנת 1956, והנשק נכנס לשימוש תחת הציון "MB-1" בשנת 1957. הכינוי הפופולרי לנשק היה ה"ג'יני" ("Genie") על שם שד המנורה מסיפורו של אלאדין ב"סיפורי אלף לילה ולילה". כ-3,150 טילי ג'יני יוצרו עד להפסקת הייצור בשנת 1963. בשנת 1962, במסגרת שינוי כולל לשיטת הציון לכלי נשק אשר הייתה נהוגה בארצות הברית, שונה ציונו ל-AIR-2A (מלשון "רקטה ליירוט אווירי" - "Air Interception Rocket") והשם ג'יני הפך לשם הרשמי. דגמים אינרטיים לאימונים צויינו MB-1-T, ובהמשך ATR-2. במשך השנים שודרגו יחידות רבות של הנשק באמצעות החלפת מנוע הרקטה במנוע בעל משך בערה ארוך יותר - יחידות אלה צויינו AIR-2B.

השימוש היחיד בג'יני "חי" נערך במסגרת סדרת ניסויים בירי של כלי נשק גרעיניים שנודעה בשם מבצע "פלאמבוב", ב-19 ביולי 1957. הנשק שוגר ממטוס F-89J סקורפיון של משמר האוויר הלאומי של מונטנה בגובה של 4,500 מטרים. קבוצה של חמישה קצינים של חיל האוויר התנדבו לעמוד מתחת לנקודת הפיצוץ, כאשר הם לבושים במדים קיציים ובלא כובעיהם, כדי להוכיח כי הנשק בטוח לשימוש מעל אזורים מאוכלסים. החמישה צולמו על ידי ג'ורג' יושיטקה, אשר עמד עימם. רמות קרינת הגמא והנייטרונים להם נחשפו המתנדבים היו זניחות. רמות הקרינה שנמדדו אצל צוות האוויר היו הגבוהות ביותר אצל הטייסים שטסו דרך ענן הפטרייה 10 דקות לאחר הפיצוץ.[2][3]

הג'יני נכנס לשימוש במטוסי ירוט של חיל האוויר האמריקני מדגמי F-89 סקורפיון, F-101B וודו, ו-F-106 דלתא דארט. בהתאם לדרישת פיקוד ההגנה האווירית, פותחה גם עבור מטוס ה-F-104 סטארפייטר מערכת שתאפשר לו לשאת את הג'יני על התקן מיוחד דמוי טרפז שנועד להרחיק את הג'יני מגחונו של הסטארפייטר בעת הירי. המערכת פותחה בזמן שיא של 60 יום, אולם בסופו של דבר היא לא נכנסה לשירות והסטארפייטר מעולם לא נשא את הג'יני באופן מבצעי. השימוש המבצעי בג'יני נמשך ברציפות עד להוצאתם משירות של אחרוני מטוסי ה-F-106 משרות מבצעי בשנת 1988.

המפעילה הזרה היחידה של הג'יני הייתה קנדה. מטוסי הCF-101 וודו‏‏[4] הקנדיים נשאו את הג'יני עד שנת 1984 תחת הסדר של "מפתח כפול" לפיו הטילים הוצבו בקנדה תחת בעלות אמריקאית, ושוחררו לשימוש רק בהתקיים נסיבות מתאימות. חיל האוויר המלכותי הבריטי שקל את השימוש בג'יני על מטוסי הלייטנינג שלו, אך באותו שלב התקדמו טילי האוויר-אוויר כברת דרך מספקת, והרעיון נזנח לטובת טילי האוויר-אוויר הקונוונציונליים (פיירסטריק ו-רד טופ).

מפעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Flag of Canada.svg - קנדה

Flag of the United States.svg - ארצות הברית

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]