AMX-30

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
AMX-30
AMX-30 img 2330.jpg
מידע כללי
סוג טנק מערכה
מדינה מייצרת Flag of France.svg  צרפת
שנת ייצור 1963
מערכה מרכזית מלחמת המפרץ הראשונה
מידע טכני
אורך 9.48 מטר (עם אורך קנה התותח קדימה)
רוחב 3.1 מטר
גובה 2.29 מטר (2.86 כולל צריחון המפקד)
משקל 36 טון (מוכן לקרב)
מהירות 65 קמ"ש (כביש), 35-40 קמ"ש (שטח)
טווח פעולה 600-500 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 105 מילימטר
חימוש משני מקלע מקביל בקוטר 20 מ"מ או 12.7 מ"מ

מקלע נ"מ בקוטר 7.62 מ"מ

מנוע היספנו סוזה HS‏ 110, 720 כוח סוס
מיגון עד 80 מילימטר
צוות 4

AMX-30 הוא טנק מערכה עיקרי, הראשון מסוגו אשר פותח על ידי צרפת ונמצא בשירות הצבא הצרפתי ומספר מדינות נוספות משנת 1966. תכנונו של ה-AMX-30 החל בפרויקט משותף מ-1957, של גרמניה צרפת ואיטליה ביצירת טנק מערכה אירופי משותף. שלוש המדינות הסכימו על מאפייני הטנק החדש, והגרמנים והצרפתים פיתחו כל אחד דגם אב-טיפוס בנפרד, כאשר המטרה הייתה לבחור את הדגם המוצלח ביותר. לבסוף נפל הפרויקט המשותף כתוצאה מחילוקי דעות בין הגרמנים לצרפתים, והמדינות המשיכו ואימצו טנק נפרד.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

AMX-50, טנק צרפתי עם צריח הנדנדה שלא התקבל לשירות.

למרות שכיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית ב-1940 במהלך מלחמת העולם השנייה הפריע לפיתוח טנקים צרפתיים, נמשכו מחקרים חשאיים על ידי המהנדסים הצרפתיים תחת הכיבוש הגרמני. מאמצים אלו הובילו לפיתוחו של הטנק הכבד ARL 44 (ראשי תיבות בצרפתית של Atelier de Construction de Rueil) שיוצר לראשונה ב-1946. ה-ARL 44 ששקל כ-48 טון, היה חמוש בתותח בקוטר 90 מילימטר בעל מהירות לוע של 1,000 מטר לשנייה. למרות שמבחינת כוח אש ונפח מנוע הטנק נחשב לשווה לטנקים אחרים בני זמנו, הוא כלל מספר מאפייני עיצוב ישנים, דוגמת מבנה הזחלים שלו. לפיכך נועד ה-ARL 44 להיות רק פתרון ביניים, עד לפיתוחו של טנק מודרני יותר. כ-60 יחידות יוצרו, אולם אלה הוצאו משירות בתחילת שנות ה-50‏[1].

כבר בחודש מרץ 1945, עוד לפני שה-ARL-44 הראשון יוצר, החלה העבודה על טנק מודרני ועוצמתי יותר תחת השם AMX 50 (ראשי תיבות בצרפתית של Atelier de Construction d'Issy-les-Moulineaux, המרכז לפיתוח כלי רכב משוריינים של הצבא הצרפתי, 50 מציין את משקל הטנק). טנק זה פותח כחלק מתוכנית ההצטיידות של הצבא הצרפתי לאחר המלחמה שקראה לפיתוחו של טנק בודד לצבא, זאת בניגוד לצבאות ארצות הברית, בריטניה או ברית המועצות שהמשיכו להתמקד בייצור שני סוגי טנקים שונים במקביל (טנקים בינונים או בעלי תותח בינוני, וטנקים כבדים או בעלי תותח כבד)‏[2].

המפרט הטכני שהוביל לפיתוחו של ה-AMX 50 הושפע רבות מטנקי הפנתר והטיגר הגרמנים שהופיעו בשלביה היותר מאוחרים של מלחמת העולם השנייה. המהנדסים הצרפתיים שבחנו מקרוב את שני הטנקים הללו תכננו לשלב את הניידות של הפנתר יחד עם כוח האש של הטיגר. כתוצאה מכך, ה-AMX 50 היה חמוש בתותחים בקטרים שונים בני 90, 100 ולבסוף 120 מילימטר, ושאל מספר מאפיינים מהטנקים הגרמנים כמו מנוע המייבאך, תצורת הזחלים וגלגלי המרכוב, ותיבת ההילוכים. ה-AMX 50 כלל גם מספר מאפיינים מקוריים, ביניהם הצריח הייחודי בצורת "נדנדה" (Oscilating Turret) המורכב משני חלקים, שבו התותח מקובע לחלק העליון של הצריח, וחלק זה מגביה ומנמיך על גבי ציר הקבוע בחלקו התחתון. תצורת הצריח הזו פישטה את ציוד מערכת בקרת האש, ואפשרה הכנסתה של מערכת טעינה אוטומטית, המשחררת את הצורך בטען. הטנק הראשון הושלם ב-1949 וייצור של כ-100 תוכנן ב-1956. אולם ה-AMX 50 מעולם לא נכנס לייצור סדרתי, בעיקר בגלל סיבות כלכליות, ומאחר והצורך המיידי של הצבא הצרפתי לטנק מודרני יותר מטנקי ה-M4 שרמן המיושנים שבהם הוא צויד נענה במשלוח של כמה מאות טנקים בינוניים מדגם M47 פטון תחת תוכנית הסיוע של הצבא האמריקאי‏[3].

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שה-AMX 50 בוטל באמצע שנות ה-50, היה ברור לצרפתים, כי ארגונן מחדש של יחידות חיל-השריון הצרפתי יחייב אותם לייצר טנק מודרני רב-עוצמה. התפתחויות מדיניות וכלכליות הביאו את צרפת, ב-1957, להשתלבות עם גרמניה בייצור טנק מערכה משותף. בשנת 1958 הצטרפה גם איטליה לתוכנית זו, והוקם צוות מחקר לקביעת איפיון הטנק המשותף, לפי סדר העדיפויות הבא: חימוש עיקרי - שיהיה מצויד בתותח בקוטר 105 מ"מ, אשר מסוגל להכריע את טנקי האויב הכבדים ביותר בטווח 2,500-2,000 מטרים. ניידות - שתושג על ידי הגבלת משקלו של הטנק ל-30 טונות, יחס הספק למשקל של 20 כ"ס לטון, ולחץ קרקע של 0.7 עד 0.8 ק"ג/סמ"ר. מיגון - הגנה בפני קליעי נשק אוטומטי עד קוטר 20 מ"מ, רסיסי ארטילריה, וקרינת אב"כ. הוחלט לוותר על המיגון, זאת מאחר ששריון עבה לא נחשב יעיל כמו פעם, עם פיתוחם של טילי נ"ט מונחים וראשי נפץ בעלי מטען חלול. ב-1958 החלו שתי המדינות לעבוד על דגמי אב טיפוס משלהם, כשבסופו של דבר המטרה הייתה לבחור את הדגם הטוב ביותר שישמש כטנק אירופי‏[4].

דגם אב-טיפוס של ה-AMX-30.

מבחני השוואה נערכו בין דגמי האב טיפוס הצרפתים והגרמנים בין אוגוסט לאוקטובר 1963, תחילה במאיי לה קמפ (Mailly-le-Camp), בורג' (Bourges) וסאטורי (Satory) שבצרפת ואחר כך במפן שבגרמניה, כל זאת תחת פיקוחם של האיטלקים. מבחני הניסוי הוכיחו כי לדגם הגרמני, שקיבל את השם הרשמי לאופרד היה יתרון קל על פני הדגם הצרפתי, ה-AMX-30. אולם שינוי במדיניות משרד ההגנה הצרפתי, יחד עם בעיות מימון מנעו מהצרפתים לרכוש טנקים חדשים עד 1965. זאת, בנוסף להתעקשותם של הגרמנים לאמץ את תותח ה-L7 הבריטי בקוטר 105 מילימטר‏[5] - ממנו רכשו כ-1,500 יחידות בסתיו 1962, על פני תותח ה-105 מ"מ הצרפתי, סתמו את הגולל על הרעיון לטנק משותף והתוכנית בוטלה. שתי המדינות המשיכו ואימצו טנק נפרד משלהם, ואילו איטליה החליטה לרכוש את טנקי ה-M60A1 פטון האמריקאים‏[6].

על פיתוח ויצור ה-AMX 30 הייתה אחראית חברת Atelier de Construction d'Issy-les-Moulineaux, אשר השלימה שני דגמי אב טיפוס, הראשון ב-1960 והשני ב-1961. שבעה נוספים נבנו בין 1961 ל-1963. תכנונו של ה-AMX-30 היה שונה בתכלית מקודמיו ומטנקים אחרים בני זמנו. דגמי האב טיפוס שקלו רק 32.5 טון, והיו בעלי מידות קומפקטים; רוחבם היה רק 3.1 מטר, שניתן להשוותו רק לטנק השווייצרי Panzer 61, והודות לכך הוקל מאוד שינוע הטנק על רכבת מאחר שזה היה רוחב המסילה הבינלאומי. גובה הטנק עד לתקרת הצריח היה רק 2.28 מטר, שני רק לטנק הסובייטי T-54. בניגוד ל-AMX 50 ול-AMX 13, צריח הטנק היה קונבנציונלי, מאחר שנמצא כי היה קשה לאטום את צריחי ה"נדנדה" מפני אבק רדיואקטיבי ומים בזמן צליחת נהרות. בנוסף, צריחים אלו היו כבדים יותר וגבוהים יותר מצריחים קונבנציונלים, ובעלי זווית הגבהה מוגבלת לתותח.

מנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שני אבות הטיפוס הראשונים הונעו על ידי מנוע הצתה בניצוץ (מערכת הצתה הנפוצה במנועי בנזין) מדגם SOFAM 12 GSds, מקורר אויר המפיק 720 כוחות סוס. עוד קודם לפיתוח ה-AMX 30, צבאות נאט"ו השתמשו במנועי הצתה בניצוץ לכלי הרכב המשוריינים שלהם, אשר היו מועדפים בתום מלחמת העולם השנייה מאחר שהביקוש בכלכלה האזרחית גרם לכך שבנזין היה זמין יותר מדיזל במקרה חירום. אולם במהלך פיתוחו של ה-AMX 30, צבאות נאט"ו הכירו לבסוף ביתרונות של שימוש במנועי הצתה בדחיסה בטנקים (מערכת הנפוצה במנועי דיזל). אך במקום לאמץ את האלטרנטיבה הברורה של שימוש במנועי דיזל, הם בחרו במנוע רב-דילקי - כלומר מנוע שניתן יהיה לתדלקו במגוון סוגי דלק החל בסולר ובנזין. לפיכך, בהתאם למדיניות החדשה של נאט"ו, הותקן מנוע חדש רב דילקי עם הצתה בדחיסה של חברת היספנו-סויזה בעל הספק זהה של 720 כוחות סוס ב-2,800 סיבובים לדקה ב-AMX 30. מנוע זה בן 12 בוכנות אופקיות מנוגדות, מקורר מים.

מערכת העברת הכוח מבוססת על מצמד דיסקיות ותיבת הילוכים בת 5 הילוכים קדמיים ואחד אחורי. ניתוק ההילוך מתיבת ההילוכים הוא חשמלי, ונעשה על ידי מתג. המנוע והממסרה נמצאים בחלקו האחורי של הטנק, ומופרדים בכך מתא הלחימה. במקרה הצורך, ניתן להחליף את כל חטיבת הכח של הטנק, המורכבת מהמנוע, תיבת הילוכים ויחידת ההיגוי בפרק זמן של 45 דקות‏[7].

ניידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף כי גורם הניידות היה השני בסדר העדיפויות שקבעו הצרפתים, ל-AMX-30 כושר ניידות מעולה, הודות לגורמים הבאים: משקלו של הטנק, כשהוא ערוך לקרב, הוא 36 טונות בלבד, ועוצמת מנועו היא 720 כ"ס. תוצאת שילוב שני אלה הוא יחס של 20 כוחות סוס לטון בין ההספק למשקל, מהגבוהים ביותר בטנקים בינונים בני זמנו. מהירותו המקסימלית של הטנק על כביש היא 65 קמ"ש. קיבולת מכלי הדלק - 970 ליטר, העניקו לטנק טווח פעולה בין 500 ל-600 קילומטרים על כביש, או מעל 20 שעות עבודה רצופות, ללא צורך בעצירה או תדלוק. אחד הגורמים במשקלו הנמוך יחסית של הטנק הוא מערכת המזקו"ם, אשר גלגלי המרכוב והתמך שלה עשויים תרכובת מתכת קלה. מבנה המזקו"ם פשוט יחסית, וקפיציותה הרבה מאפשרת לצוות הטנק לעמוד בטלטולי הטנק בתנאי שטח קשים. משקלו של הטנק מחולק על פני חמישה גלגלי מרכוב כפולים בכל צד, ורוחב זחל 570 מילימטר, כאשר לחץ הזחלים על הקרקע הוא רק 0.77 ק"ג/סמ"ר. בנוסף, לזחלי הטנק אורך חיים של 5000 קילומטר או יותר, זאת בהתאם לתנאי הקרקע. כושר הטיפוס של הטנק הוא 31 מעלות, וכושר מעבר תעלה 2.89 מטר.

ה-AMX 30 מסוגל לצלוח מכשולי מים לגובה של עד 1.3 מטרים ללא כל הכנה. בנוסף, הוכשר הטנק לחציית מכשולי מים בעומק גדול יותר על ידי הכנה קצרה בלבד. מערכת של אטמי גומי, הנמצאים בכל הפתחים והחלקים הנעים והמנופחים תוך פחות מדקה על ידי מדחס אויר שמתחת לרצפת הצריח, מאפשרת חציית מכשולי מים עד עומק 2.2 מטרים. ניתן גם לחצות מכשולי מים בעומק של עד 4 מטרים, עם התקנת ארובת צלילה על פתח הטען‏[8].

הגנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, הייתה הגנת השריון המרכיב השלישי והאחרון בסדר העדיפויות שקבעו לעצמם המתכננים. שריון ה-AMX 30 היה קל, עד 80 מילימטר בחזית הטנק, וגופו משופע בזוויות חדות מאוד, לשיפור הגנתו הבליסטית. כתוצאה מכך, שריון ה-AMX 30 היה דק יותר מכל טנק מערכה בן זמנו, לרבות המתחרה שלו הלאופרד 1 הגרמני, ונועד להגן עליו בעיקר מפני תותחים בעלי קליבר קטן ורסיסי ארטילריה‏[9]. עם זאת, ניסו המתכננים לחפות על הגנת השריון החלשה על ידי צללית נמוכה של הטנק, שגובהו 2.28 מטר (ממדיו הקטנים של הטנק אמנם משאירים חתימה קטנה בשדה הקרב, אך צריחון המפקד הגבוה והמורכב פוגם ביתרון זה)‏[10]. בטנק ישנה גם מערכת התרעה אוטומטית במקרה של שריפה בתא המנוע.

שימת-לב מיוחדת הוקדשה מצד המתכננים לנושא ההגנה מפני חומרים אטומים ביולוגים וכימיים (אב"כ). לדעת הצרפתים הטנק הוא כלי הנשק המתאים ביותר ללוחמה הקונבנציונלית וללוחמה הגרעינית כאחד. באותה עת החזיקו האסטרטגים הצרפתים בדעה כי הדיוויזיה המשוריינת היא אשר תישאר בשדה הקרב הגרעיני המודרני, ותביא להכרעה. כאמור לעיל, הטנק מצויד באטמים מתנפחים סביב טבעת הצריח ופתחי התצפית והירי. אטמים אלו מאפשרים ליצור בחלל הטנק מצב של על לחץ, על מנת למנוע חדירת אוויר מזוהם פנימה. את האוויר המטוהר הדרוש לצוות יספק בתנאי קרינה מסנן מרכזי, הנמצא בחלקו האחורי של הצריח. בנוסף לכך, מד קרינה המצוי בטנק משמש כמתריע על קרינה רדיו אקטיבית.

חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

AMX-30 של הצבא הצרפתי.

הצרפתים קבעו את חימוש הטנק כמרכיב החשוב ביותר בתכונותיו. הם פיתחו תותח מחורק קנה בקוטר 105 מ"מ מדגם -CN 105 F-1 עם אורך קנה של 56 קליבר[11]. התותח הוא אוטומטי-למחצה, וטעינתו ידנית. ברם, הנקודה המעניינת ביותר בחימוש העיקרי היא התחמושת. לתותח אין תחמושת חודרת-שריון קינטית‏[12], תחמושת סטנדרטית לטנקים בצבאות מקבילים, והמתכננים הצרפתים שמו דגש בפיתוח פגז נגד-טנקים בעל מטען חלול, ה- Obus à Charge Creuse de 105 mm Modèle F1, הנודע גם בשם Obus G. ה-Obus G פותח בעקבות החלטה שהתקבלה ב-1953 על ידי יצרנית הנשק הממשלתית D.E.F.A (ראשי תיבות של: Direction des Études et Fabrications d'Armement), לפתח קלע שיוכל לנצל את מלוא יכולת חדירת השריון של מטען חלול. פגזים החמושים בראש קרב בעל מטען חלול איבדו חלק ניכר מכושר החדירה שלהם בגלל הסיבוב הנגרם להם מתותחים מחורקי קנה‏[13]. לפיכך פגז ה-Obus G הוא מיוצב סנפירים‏[14], אינו מסתחרר במעופו, ועשוי 2 חלקים עיקריים: מעטה חיצוני כבד ביחס ועליו טבעת סחרור; מיכל פנימי, ובתוכו 780 גרם של מטען חלול, מרעום ומאיץ. שני החלקים מסתובבים באופן בלתי תלוי זה בזה, באמצעות מיסב כדורי ומיסב לחץ. לפני הירי מחוברים שני החלקים זה לזה על ידי טבעת נעילה, הנפתחת בשעת הירי. הודות לכך המעטה החיצוני הסתחרר ושמר על מידה גבוהה של דיוק, בעוד ראש הקרב איננו מסתחרר ובכך שומר על מלוא כושר חדירת השריון.

הפגז, שמשקלו 11 קילוגרם, עוזב את הקנה במהירות לוע של 1,000 מטר לשנייה ומסוגל לחדור שריון בעובי 360 עד 400 מ"מ, כלומר כל עובי שריון ברכב משוריין בן זמנו. דיוק התותח רב ביותר, ובניסויים שנערכו פגע הצוות במטרה בטווח 2,500 מטרים בתשעה מתוך עשרה פגזים. מאחר שכושר החדירה של הפגז איננו תלוי במרחק, שילוב עם דיוק טוב הפך אותו לאפקטיבי כנגד טנקים למרחק של עד 3,000 מטר. לטענת הצרפתים, ה-Obus G משחרר את הצוות מן הצורך להתאים את התחמושת לאופי המטרה וסוגה, מאחר שהוא יעיל לכל יעוד ולכל מטרה. אף-על-פי-כן, ישנו סוג נוסף של תחמושת בטנק - הפגז הנפיץ, משקלו 12 קילוגרם, מתוכם 2 קילוגרם חומר נפץ מרסק. קיים גם פגז אימונים ופגז עשן‏[15]. קצב אש ממוצע הוא 8-7 פגזים לדקה. בבטן הטנק 50 פגזים, 22 מתוכם בצריח והשאר מאוחסנים בחרטום התובה, לצד הנהג.

תותח ה-105 מ"מ מותקן בצריח המצודד על ידי מנוע הידראולי, כאשר זוויות העלאה והנמכה לתותח הן +20 עד -8 מעלות. בתותח מותקן שרוול תרמי, אולם הוא אינו מצויד במפנה גזים[16]; במקום זאת, יש בטנק התקן הפולט אויר דחוס מן הסדן כלפי לוע הקנה, המפנה את הגזים הרעילים הנוצרים כתוצאה מפעולת הירי. לקנה מעטה מחורר מסגסוגת אלומיניום, שמטרתו לשמור על טמפרטורה אחידה לכל אורך הקנה ולבודד אותו בפני השפעות טמפרטורה חיצונית. משמאל לתותח נמצא מקלע מקביל בקוטר 12.7 מ"מ או תותח אוטומטי בקוטר 20 מ"מ לירי נ"מ, המצודדים יחד עם התותח הראשי, אולם ניתן להגביהם באופן עצמאי ב-20 מעלות יותר מהתותח הראשי. מקלע נוסף בקוטר 7.62 מ"מ מותקן על צריחון המפקד, וניתן להפעילו מתוך הטנק אף במדפים סגורים. שתי מדוכות עשן ממוקמות בצידי הצריח למיסוך הטנק‏[17].

בשלהי שנות ה-60 פיתחו הצרפתים תותח בן 142 מילימטר לטנק ה-AMX, המסוגל לירות טיל נגד טנקים על-קולי, מונחה קרן לייזר מדגם אקרא (ACRA), לצד פגזים נפיצים. אולם, למרות יתרונותיו, עלותו הגבוהה של הטיל גרמה לצבא הצרפתי לזנוח את הפרויקט ב-1972.

מערכות בקרה תצפית ואש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיפת המפקד או הצריחון מאפשרת למפקד הטנק ראיה פנורמית מצוינת של 360 מעלות, באמצעות 10 פריסקופים. בכיפת המפקד גם פריטלסקופ בעל כושר הגדלה פי 10, המשמש הן לאיכון מטרות והן כמכשיר כינון למקלע המפקד. מד טווח קואינצידנטלי‏[18], המודד טווחים בין 600 ל-3,500 מטרים, משמש למפקד בדרך כלל לקביעת הטווח, וגם כטלסקופ לכינון התותח, כך שהמפקד יכול לכוון התותח לא עזרת התותחן. לתותחן ולטען-קשר היושבים בצריח, 2 פריסקופים מסתובבים לתצפית; לכל אחד מהם שדה ראיה אופקי של 42 מעלות, ואנכי של 26 מעלות. שלושה פריסקופים קבועים, אחד לתצפית התותחן לימין, והשניים האחרים לשימוש הטען-קשר לתצפית לאחור ולשמאל. הנהג היושב בחרטום הטנק, מצויד לנהיגה ביום בשלושה פריסקופים בעלי שדה ראיה אופקי של 95 מעלות ושדה ראיה אנכי של 28 מעלות.

ב-AMX 30 מותקנות מערכות לנהיגה וללחימה בלילה למפקד, לנהג ולתותחן במקרה הצורך. לרשות הנהג 2 זרקורים שעליהם מסננים תת-אדומים, ופריסקופ תת-אדום. ציוד תת-אדום לתצפית המפקד מורכב בכיפת המפקד, הכולל זרקור תת-אדום על הצריחון. על מגן התותח בצד שמאל מורכב זרקור תת-אדום לשימוש התותחן. הוא מקביל לתותח, ומותאם עם טלסקופי הכינון של התותחן.

AMX-30B2[עריכת קוד מקור | עריכה]

AMX-30B2.

ב-1979 החל הצבא הצרפתי בתוכנית מודרניזציה לכל צי טנקי ה-AMX-30 שברשותו, וכך גם לטנקים הבאים שייכנסו לייצור, אשר כללה שיפורים בעיקר למערכת בקרת האש ולתמסורת. הטנק החדש כונה AMX-30B2. הצבא הצרפתי הזמין תחילה כ-50 יחידות של ה-AMX-30B2 מתקציב הביטחון של 1982-1981, כשהטנקים הראשונים מונפקים לרגימנט השריון ה-503 בינואר 1982.

שיפורים למערכת בקרת האש מדגם APX M-508 כוללים מד טווח לייזר בעל טווח מרבי של 10,000 מטרים, כוונות טלסקופיות לתותחן ולמפקד, ומצלמה תרמית חיצונית המשדרת למסך טלוויזיה למפקד ולתותחן. המסך מציג סימון כוונות המאפשר למפקד ולתותחן לתקוף מטרות במרחק מרבי של 4,000 מטר. כוח האש של התותח הראשי גדל, זאת על ידי הצגת תחמושת קינטית חדשה - APFSDS - פגז חודר שריון מיוצב סנפירים בעל מנעל נתיק. המנוע שודרג לדגם חדיש יותר, ה-HS 110-2, לו אורך פעילות טוב יותר. התמסורת הוחלפה בתמסורת חצי-אוטומטית, וכך גם המתלים ששיפרו את ניידות הטנק בתנאי שטח. בנוסף, נעשו מספר ניסיונות לשפר את רמת המיגון של הטנק; המיגון בבסיס התותח עובה, ונוספו פלטות בזוקה (התקני מיגון בצידי הטנק המגנים על המזקו"ם). חברת GIAT הצרפתית פיתחה ערכת מיגון ריאקטיבי לצי טנקי ה-AMX-30B2, אולם בפועל רק ארבעה רגימנטים צוידו בה. ערכה זו אשר מורכבת מלוחות נפץ המותקנות על הטנק, שווה למיגון של 400 מילימטר של פלדה בזווית של 60 מעלות. מ-1998, החל הצבא הצרפתי להחליף את מנועי ה-AMX-30 ודגמיו השונים במנוע דיזל של חברת רנו מדגם Mack E9, המפיק 750 כוחות סוס. מנוע זה הוא מחליף ישיר למנוע ההיספנו סוזה, ולא נדרש לבצע כל שינוי בחטיבת הכח על-מנת להתקינו.

ה-AMX 30 שימש גם כבסיס לניסוי טכנולוגיית חמקנות, שמטרתה להקטין את חתימת המכ"ם והאינפרא אדום של הטנק. בין היתר נוספו לטנק חומרים "בולעי" אותות המכ"ם, ומבנהו החיצוני שונה כדי להקטין את חתימת המכ"ם למינימום. לפי החברה המפתחת GIAT, הטנק עבר מספר ניסויים מוצלחים, אך לא נכנס לשלב הייצור‏[19].

השוואה בין טנקי מערכה מקבילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינה
וסוג הטנק
חימוש עיקרי עובי שריון מרבי
(מ"מ)
משקל
(טונות)
הספק מנוע
(כ"ס)
מהירות מרבית
(קמ"ש)
טווח פעולה
(ק"מ)
צרפת
AMX-30
תותח 105 מ"מ
56 קליבר
80 36 680 65 600-500
ארצות הברית
M60 פטון
תותח 105 מ"מ
52 קליבר
254 50 750 50 480
גרמניה
לאופרד 1
תותח 105 מ"מ
52 קליבר
70 40 830 62 600
בריטניה
צ'יפטיין
תותח 120 מ"מ
55 קליבר
195 55 750 48 500
ברית המועצות
T-62
תותח 115 מ"מ
242 40 580 50 450

ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייצור סדרתי של ה-AMX 30 התרחש במפעל Atelier de Construction de Roanne השוכן בעיר רואן. מפעל זה נבנה במהלך מלחמת העולם הראשונה וייצר פגזי ארטילריה, אולם משנת 1952 הוסב לבניית כלי רכב משוריינים כמו סדרת ה-AMX 13, ממנו הושלמו כ-1,900 יחידות. תחילה הזמין הצבא הצרפתי כ-300 טנקי AMX 30 ב-1963, אולם מאוחר יותר תפחה ההזמנה ל-1,000 יחידות. מ-1966 ואילך עמד קצב הייצור על 10 טנקים בחודש, כשהחמישה הראשונים הונפקו לרגימנט השריון ה-501 (Régiment de Chars de Combat) באוגוסט אותה שנה. ב-1971 היו כ-180 AMX 30 בשירות. למעלה מ-3,000 טנקים ורכבים מבוססי שלדה נבנו עם תום הייצור ב-1994. ה-AMX-56 לקלרק אשר נכנס לשירות בצבא הצרפתי ב-1992, יועד להחליף את ה-AMX 30 כטנק המערכה המרכזי של צרפת‏[20]. למרות זאת, ה-AMX-30B2 נשאר בשירות לעוד מספר שנים, והוצא בהדרגה מיחידות הטנקים הצרפתיות. כיום הטנק איננו פעיל בשירות הצבא הצרפתי, למעט למטרות אימונים גרידא‏[21].

ייצוא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתוצאה מהחלטה שנתקבלה ב-1964 בצה"ל להקמת קו ייצור לטנקים בישראל, נבדקה האפשרות להרכבתו של ה-AMX 30 ברישיון, מאחר שצרפת הייתה ספקית הנשק המהימנה ביותר לישראל. הכוונה הייתה לייצר את שלדות הטנק בארץ, בעוד הצריח מיובא מצרפת. באותה תקופה היו טנקי הצנטוריון הבריטיים בשירות נרחב בצה"ל, וחיל השריון, בפיקודו של האלוף ישראל טל נטה יותר לכיוון אסכולת המחשבה הבריטית בתחום השריון שהדגישה את חשיבות המיגון על פני ניידות, בשונה מהחשיבה הצרפתית שהאמינה בניידות על פני מיגון, כפי שנתגלם ב-AMX 30. לבסוף נפל רעיון יצור הטנק הצרפתי בישראל, הודות לעסקה שנחתמה בין בריטניה לישראל, במרכזה הסכמת הבריטים לאפשר יצור טנק המערכה מדגם צ'יפטיין, לו מיגון עדיף על כל טנק מערבי בן זמנו‏[22].

AMX-30 של הצבא הספרדי.

ב-1969 רכש המשטר היווני טנקי AMX-30, כחלק מניסיון להפחית את התלות בציוד תוצרת ארצות הברית. חלקם נמכרו לצבא קפריסין, וכיום הטנקים מוחזקים בעתודה. בשנות ה-60, כתוצאה מהחרם שהטילה ארצות הברית על מכירת נשק לספרד, נאלצה ספרד לפנות אל השוק האירופי לרכישת ציוד צבאי. תחילה פנו הספרדים לרכישת טנק הלאופרד הגרמני, אולם מחמת סירובה של בריטניה לאפשר את מכירת הלאופרד - המצויד בתותח בריטי - למשטר פשיסטי פנתה ספרד לצרפתים שהסכימו לאפשר את ייצור ה-AMX-30 בספרד. הספרדים רכשו 19 טנקים ב-1970, וחתמו על עסקה להרכבתם של 180 נוספים בספרד. ב-1979 יוצרו 100 טנקים נוספים, ובסך הכל שירתו בצבא הספרדי 299 טנקים. סימון הטנק בצבא הספרדי היה AMX-30E. בינואר 1987 החלה תוכנית מודרניזציה בת שתי שלבים ל-150 מטנקי ה-AMX הספרדיים; בשלב הראשון הותקנה חטיבת כוח חדשה ובשלב השני הותקנה מערכת בקרת-אש חדשה. מספר שנים מאוחר יותר הוצאו ה-AMX משירות בצבא הספרדי והוחלפו בטנקי M-60 פטון אמריקאים.

ערב הסעודית חתמה ב-1972 על חוזה ראשוני לרכישת 190 AMX-30, המותאמים לתנאים המדבריים של המדינה. הטנקים הועברו לערב הסעודית בין השנים 1979-1973; בנוסף, היא רכשה גם 59 טנקי חילוץ AMX-30D, ‏12 טנקי גישור, ו-51 תותחים מתנייעים. ב-2002, מחצית מ-290 AMX-30 שעמדו לרשות הצבא הסעודי הושמו באחסון‏[23], זאת מאחר שהם לקו בתחום המיגון, וכוח האש, וערכם המבצעי כנגד טנקי מערכה מודרניים היה מוטל בספק. למעשה, מרבית טנקי ה-AMX שימשו למטרות אימונים גרידא, וחלקם צברו פחות מ-80 קילומטר של נסיעה. על אף שברשותה טנקי מערכה מודרניים אמריקנים מדגם M1 אברהמס, לא מן הנמנע שערב הסעודית תדחה את פרישת טנקי ה-AMX מסיבות כלכליות‏[24].

ונצואלה הזמינה 142 AMX-30 ב-1972, אך בפועל רכשה רק 82. ב-1985 החלה ונצואלה בתוכנית מודרניזציה להשבחת טנקי AMX-30 שברשותה: בין היתר, הותקנו מנוע דיזל חדש עם הספק של 908 כ"ס יחד עם ממסרת אוטומטית; קיבולת מכלי הדלק הוגדלה, וכתוצאה טווח הפעולה עלה מ-535 ק"מ ל-721 ק"מ; מערכת בקרת האש שודרגה על ידי הוספת מד טווח לייזר ומערכת ייצוב לתותח‏[25].

מדינות נוספות שרכשו טנקי AMX-30 וכלים ייעודיים על בסיס הטנק: קטאר, איחוד האמירויות הערביות, צ'ילה, קרואטיה, בוסניה, וכווית.

שירות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

AMX-30 של צבא צרפת במהלך מלחמת המפרץ הראשונה.

טנקי AMX-30 לקחו חלק במלחמת המפרץ הראשונה, שם הופעלו על ידי הדיוויזיה המשוריינת הקלה ה-6 של צבא צרפת. הדיוויזיה הוצבה בחלקו המערבי של כוחות הקואליציה, והגנה על אגפו השמאלי של הגיס המוטס ה-18 האמריקאי. עם תחילת המתקפה הקרקעית ב-24 בפברואר 1991, כוחות צרפתים תקפו את מטרתם הראשונית, שהוגנה על ידי בריגדה מדיויזיית הרגלים ה-45 העיראקית. הכוחות העירקים שהופצצו מהאוויר על ידי מטוסי קרב ומסוקי תקיפה מדגם איירוספסיאל גאזל, נכנעו במהרה. ביום המחרת, דיווח הרגימנט הרביעי מהדיוויזיה הצרפתית ה-6 על השמדתם של 10 טנקי אויב, שלושה נגמ"שי BMP, ו-15 רכבים, ותפיסתם של שבויים רבים.

AMX-30 קטארים השתתפו גם הם במלחמת המפרץ, בקרב חאפג'י. ב-30 בינואר 1991, במהלך מתקפת נגד קטארית על חאפג'י השמידו ה-AMX הקטארים שלושה טנקי T-55 עיראקים ותפסו ארבעה נוספים, במחיר AMX בודד שנפגע.

כלים מבוססי שלדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

AMX 30D - טנק חילוץ מחוסר צריח על מרכב ה-AMX 30, הנועד למלא שלושה מטרות: חילוץ טנקים אשר נפגעו, חילופם של חלקים עיקריים כמו המנוע, וביצוע משימות הנדסיות. לשם כך מצויד ה-AMX 30D בכננת המונעת על ידי המנוע, המסוגלת לגרור כ-35 טון בעזרת כבל באורך 80 מטר. בצידו הימני של הכלי מותקן עגורן הידראולי המסוגל להרים משקל כולל של 13 טון בגזרה בת 240 מעלות, ו-20 טון כאשר הוא פועל בחזית הרכב. להב הדחפור שרוחבו 3.14 מטרים, מצוי בחרטום הטנק, ומופעל באופן הידראולי מתוכו. הוא משמש בנוסף לעבודות חפירה לייצוב הרכב בזמן שהעגורן או הכננת מרימים משקל כבד. משקלו של הטנק 36 טון, ועם חלקי חילוף רזרביים - 40 טון. צוות הטנק מונה 4 אנשים: נהג, מפקד, ושני מכונאים. בכיפת המפקד, בחלקה הקדמי, על התובה, מותקן מקלע עליון בקוטר 7.62 מ"מ לאבטחה קרקעית קרובה ונגד-מטוסים.

גרסת טנק חילוץ.

טנק גישור - (Poseur de pont), זהו טנק חסר צריח, הנושא גשר מספריים בן 8 טונות, המופעל באופן הידראולי. משקל התובה ללא הגשר הוא 32 טונות, ואורך הגשר, בהיותו פרוש, 22 מטרים ורוחבו 3.1 מטר. העומס המותר על הגשר הוא מעט מעל 40 טונות. צוות הטנק מונה שלושה אנשים, נהג, מפקד, ומפעיל הגשר, ומסוגל תוך 8 דקות להניח גשר למעבר מכשול שרוחבו 20 מטרים, בלי להזדקק לעזרה נוספת. הגשר בנוי כך שניתן להניחו בשיפועים שונים לאורך ולרוחב כאחת, וכן בכיוון ניצב לטנק הגישור. ניידותו של טנק הגישור דומה לזו של טנק AMX-30 רגיל. על תובתו מורכב תא-תפעול, בצורת תובה המשמשת מטען לגשר, והמבטיחה את הצוות בפני פגיעת נשק קל. הטנק מוגן בפני קרינת אב"כ. הצבא הצרפתי לא עשה שימוש בטנק גישור זה, אך מספר כלים הופעלו בידי ערב הסעודית‏[26].

תותח נגד-מטוסים - בסוף שנות ה-60, החל הצבא הצרפתי בפיתוח מערכת נ"מ על בסיס טנק ה-AMX-30, שיועדה לספק הגנה כנגד כלי טיס מנמיכי טוס. מערכת הנ"מ כללה תותח אוטומטי כפול בן 30 מ"מ של חברת היספנו-סוזה, בתוך צריח סובב סגור לחלוטין. מערכת זו הותקנה בהצלחה בטנק הקל AMX-13, ונכנסה לייצור ב-1962, אולם כעת הייתה זמינה שלדת ה-AMX-30, שהייתה רחבה יותר והציעה פלטרפורמה עדיפה למערכת הנ"מ. חשוב מכל, היא אפשרה לשאת כמות תחמושת כפולה לתותחי הנ"מ מה-AMX-13 ‏- 1,200 קליעים. התותחים ירו בצרורות בני 5 או 15 קליעים, וקצב האש לדקה עמד על 650 קליעים. התותחים נשלטים באמצועותו של מחשב אנלוגי, המקבל את נתוניו ממכ"ם דופלר. מאחר שהמכ"ם מסתמך על מעקב חזותי, הוא שמיש רק בתנאי מזג אויר בהירים. את המכ"ם ניתן לקפל לתוך תיבה משוריינת כאשר הוא איננו בשימוש. הצוות מונה שלושה. בעוד הצבא הצרפתי לא עשה שימוש במערכת נ"מ זו, ערב הסעודית הזמינה 53 כלים.

תותח מתנייע 155 מ"מ - הצורך בתותח מתנייע חדש לצבא הצרפתי המספק לצוותו גנה מפני חומרים אטומים ביולוגים וכימים, הוביל לפיתוחו של תותח ארטילרי בקוטר 155 מ"מ המורכב בצריח גדול על מרכב ה-AMX-30. התותח בן 40 קליבר, וטעינתו האוטומטית מאפשרת לו קצב אש של 8 פגזים בדקה, לטווח מרבי של 23.5 ק"מ. לצריח המיוחד סיבוב בן 360 מעלות, וזווית הגבהה מרבית עד 66 מעלות. בבטן הכלי נישאים 42 פגזים. הצוות מונה 4 אנשים, ומשקלו מוכן לקרב 38 טון.

משגר טילי פלוטון גרעינים על מרכב AMX-30.

מערכות שיגור טילים - שלושה מערכות שיגור טילים שונות הותקנו על מרכב ה-AMX-30. הראשונה, כן שילוח נייד של טילי קרקע-קרקע פלוטון גרעיניים. הצרפתים היו מהראשונים (יחד עם הסובייטים) לזהות את הצורך במשגר נייד לטילים טקטים עם ראש נפץ גרעיני, והעבודה על המערכת החלה ב-1963, ועשר שנים מאוחר יותר נכנס הרכב לייצור. משקלו של הטיל 2.4 טון, ואורכו 7.6 מטר. לטיל מערכת הנחיה אינרטית פשוטה, וטווח מרבי של 120 קילומטר. ניתן לשגר את הטיל לאחר הכנות מועטות בלבד. המערכת השנייה כוללת שני כני שיגור לטילי קרקע-אויר מדגם "רולנד", תוצרת צרפת-גרמניה. ברכב המשגר נמצא מכ"ם המזהה מטרות עד לטווח 16 קילומטר, ו-10 טילים, שניים מתוכם על כני השיגור, ו-8 נוספים בתוך הרכב. מערכת טילים זו נכנסה לשירות באמצע שנות ה-70, ויוצאה למספר מדינות, ביניהן: קטר, ספרד, וניגריה. המערכת השלישית פותחה ב-1975 במיוחד כדי להיענות לצרכיה של ערב הסעודית. היא מורכבת משני רכבים, רכב השיגור, הנושא שישה טילי קרקע-אוויר במצב מוכן לשיגור, ורכב לרכישת מטרות, המצויד במכ"ם גדול המותאם לפעילות בכל תנאי מזג האויר.

ב-2004 דווח כי משרד ההגנה הצרפתי חתם על עסקה עם חברת רפא"ל הישראלית, במסגרתה תספק רפא"ל לצרפתים מערכת לפינוי מוקשים, המכונה ריצוף, המבוססת על רקטות עם ראש קרבי שפותח בטכנולוגיית דלק-אוויר, שהיא טכנולוגיה ייחודית הנמצאת בידי מדינות מעטות. המערכת תורכב על טנקי AMX-30, ותשגר את הרקטות המיוחדות לעבר שדה המוקשים. הרקטות יוצרות מעל המטרה ענן המכיל חמצן מהאוויר ואדי דלק, ובעזרת מרעומים המתפוצצים בתוך הענן גורמים לפיצוץ המשמיד את המוקשים הטמונים בקרקע. המערכת הזו מבצעית בצה"ל מספר שנים, ומהווה את עמוד השדרה בפריצת שדות מוקשים בחיל ההנדסה בצה"ל. היא נבחנה במשך כ-3 שנים על ידי מערכי הניסויים של משרד ההגנה הצרפתי בתרחישים שונים, מזג אוויר משתנה וסוגי מוקשים רבים, וסיימה ניסויים אלו בהצלחה. מערכת נשק זו הוגדרה על ידי מספר מדינות באירופה כמערכת הטובה ביותר הנמצאת כיום על המדף‏[27].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ R. M. Ogorkiewicz. AFV Weapons Profile No. 63: AMX-30 Battle Tank, Profile Publications. p.3
  2. ^ מדיניות זו של ייצור סוג אחד של טנק התבררה ככדאית יותר, ומאוחר יותר בשנות ה-50, התמקדו גם יתר הצבאות בפיתוח סוג אחד של טנק.
  3. ^ Ogorkiewicz, עמ' 4-3
  4. ^ Ogorkiewicz, עמ' 5-4
  5. ^ תותח ה-L7 על גרסאותיו שימש את טנקי הצנטוריון וטנקים נוספים בשירות צה"ל.
  6. ^ Jerchel, Michael. Leopard 1 Main Battle Tank 1965-1995. Oxford, United Kingdom (1995), pp.4-7
  7. ^ Ogorkiewicz, עמ' 6-5
  8. ^ Foss, Christopher F. Jane's Armour and Artillery 2005–2006, Jane's Information Group, (2005). pp. 28-29
  9. ^ Foss, Christopher F. (1976). Jane's World Armoured Fighting Vehicles. Macdonald and Jane's Publishers Limited, p.14
  10. ^ Gelbert, Marsh. Tanks: Main Battle and Light Tanks, Brassey's UK Publishing (1996), p.26
  11. ^ קליבר התותח הוא היחס שבין אורך הקנה לבין קוטרו. כלומר, התותח היה בעל אורך קנה של 5880 מ"מ (56*105=5880). אורך התותח משפיע על דיוק התותח ועל כושר החדירה של הקליע.
  12. ^ קלע חודר-שריון קינטי הוא קלע מתכת, המנצל את האנרגיה הקינטית של לחדירת השריון.
  13. ^ בתותח בעל קנה מחורק (rifled barrels)ישנן חריטות דמויות סליל על הדופן הפנימית של הקנה, הגורם לקליע לצאת ממנו כשהוא מסתובב סביב צירו ולפתח מומנט התמד סיבובי המגביר את יציבותו ואת דיוקו
  14. ^ בקצהו האחורי של הפגז מותקנים סנפירים שתפקידם לייצבו בזמן המעוף, ולגרום לכך שהוא לא יסתחרר כאשר הוא נורה מקנה מחורק.
  15. ^ Ogorkiewicz, עמ' 6-5
  16. ^ מפנה גזים הוא מתקן הנמצא על קנה התותח ומטרתו למנוע הצטברות אדי גזים לתא הלחימה, דבר אשר מהווה סכנה לאנשי הצוות.
  17. ^ Foss (2005), עמ' 29
  18. ^ מד טווח קואינצידנטלי, בעל שתי עיניות, פועל על פי עקרון דומה למצלמה. כאשר הדמויות הנראות בשתי העיניות מתלכדות ומושג מיקוד נמדד הטווח למטרה.
  19. ^ (Foss (2005, עמ' 30-29
  20. ^ Foss (2005), p.27
  21. ^ "Les chiffres clés de la Défense – Édition 2011", האתר הרשמי של משרד ההגנה הצרפתי, Defense.gouv.fr
  22. ^ Dunstan, Simon (2003). Chieftain Main Battle Tank 1965–2003. Osprey Publishing, p.13. בקיץ 1966 הובאו לישראל זוג טנקי "צ'יפטיין" כדי שהטנק החדש ינוסה על ידי השריון הישראלי. ישראל התכוונה לרכוש טנקי צ'יפטיין ואף לייצרם בארץ. בסופו של דבר ביטלה בריטניה את העסקה. לקריאה נוספת על העסקה: שאול ברונפלד, 11 אוקטובר 2010: "אלביון הבוגדנית" - התיק, באתר יד לשריון
  23. ^ מתוך 1,055 טנקי מערכה באותה עת.
  24. ^ Cordesman, Anthony H.; Burke, Arleigh A. (30 October 2001) Saudi Arabia Enters the 21st Century: The Military and International Security Dimension, IV. The Saudi Army.. Center for Strategic and International Studies
  25. ^ (Foss (2005, עמ' 30
  26. ^ (Foss (2005, עמ' 31
  27. ^ אריה אגוזי, צבא צרפת רוכש מערכת נשק מבצעית ישראלית, באתר ynet