Chanson Pour L'auvergnat

"**Chanson Pour L'auvergnat**"
	סינגל בביצוע ז'ורז' ברסנס
	מתוך האלבום Les Sabots d'Hélène
יצא לאור	1954
סוגה	שאנסון
שפה	צרפתית
אורך	3.01
חברת תקליטים	פולידור רקורדס
כתיבה	ז'ורז' ברסנס

Chanson pour l'Auvergnat (בתרגום לעברית: "שיר לאיש אוברן"; תעתיק: "שנסון פור ל'אוברניה") הוא שיר שכתב והלחין ז'ורז' ברסנס. השיר יצא לאור ב-1954, באלבומו השלישי של ברסנס, "Les Sabots d'Hélène". השיר, העוסק באנשי החסד המעטים התומכים בפרט הדחוי על ידי החברה, תורגם על ידי נעמי שמר ב-1969 לעברית בשם "לאיש חסדי" ובוצע על ידי יוסי בנאי בתוכניתו "אין אהבות שמחות".^[1]

תוכן השיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השיר הוא שיר תודה לאנשי החסד הבודדים שסייעו למחבר בשעותיו הקשות. בשיר שלושה בתים: בראשון הוא מודה לאיש מאוברן שנתן לו ארבעה בולי עץ לחימום בחורף הקר. בשני הוא מודה לפונדקית שנתנה לו ארבע פרוסות לחם בזמן שרעב ובשלישי, הוא מודה לזר שחייך אליו בתמיכה בעת שהשוטרים עצרו אותו. הוא מאחל להם שבמותם ישלח אותם הקברן היישר לשמים, אל האב הנצחי.

בשלושת הבתים מגנה ברסנס את שאר האנשים, אלו שהשאירוהו לקפוא מקור, לרעוב ולעגו בעת שהובל על ידי השוטרים. אותם הוא מכנה "Les croquants", שניתן לפרש בהקשר שלילי כ"ממזרים".^[2]

גם ההתייחסות לאנשי אוברן היא סמלית. אנשי אוברן הגיעו לפריז מהמחוז הכפרי שבמרכז-דרום צרפת. הם התפרנסו בעיקר ממכירת יין ופחמים ויצא להם שם של קמצנים.^[2] ברסנס הופך את היוצרות ורואה בהם, באנשים הפשוטים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם ואינם נחשבים כמופת של מוסר, את אנשי החסד האמיתיים.^[2]

זיהוי "האיש מאוברן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת מחלוקת לגבי זהותם של אנשי חסדו של ברסנס מאוברן, עליהם נסב השיר. מועמד אחד הוא מרסל פלאנש (Marcel Planche) ואשתו ז'אן שבביתם בפריז הסתתר ברסנס ב-1944 לאחר שנמלט בעת חופשה משירות במחנה עבודת כפייה (צר') בגרמניה. פלאנש היה בן משפחה של יוצאי אוברן שנולד וחי בפריז. המועמד השני הוא לואי קמבון (Louis Cambon) שגם הוא היה במוצאו מחבל אוברן והחזיק ב"בר החברים" (Le Bar des Amis) בפריז שברסנס נמנה עם באיו. כשהופיע ברסנס לראשונה באולם "בּוֹבִּינוֹ" שבמונפרנאס, הוא הזמין את משפחתו של לואי קמבון להופעה.^[3]

גרסאות כיסוי בצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר אמנים צרפתים הוציאו ביצועים שלהם לשיר. בהם: ז'ולייט גרקו, הקומפניון דה לה שנסון ואנריקו מסיאס.

גרסאות כיסוי בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשיר יצאו שתי גרסאות כיסוי בעברית:

כמה אפשר לשבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1965 הוציא יהורם גאון את אלבום הסולו הראשון שלו, "כל העיר מרכלת עלינו". במסגרתו נכלל השיר "כמה אפשר לשבת" שהוא על פי הלחן של ברסנס "Chanson pour l'Auvergnat". את המילים בעברית חיבר יוסי גמזו והן מרוחקות מנושאו המקורי של השיר ועוסקות במכתב מאת אסיר אל חברתו.

לאיש חסדי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעמי שמר תרגמה את השיר עבור תוכניתו של יוסי בנאי שהוקדשה לשיריו של ז'ורז' ברסנס, ונקראה "אין אהבות שמחות". התוכנית עלתה על הבמות ב-1969 וזכתה להצלחה גדולה. בתקליט הראשון שיצא לתוכנית, "יוסי בנאי שר ברסאנס - "הגורילה"", השיר לא הופיע. השיר יצא על גבי תקליט של חברת הד ארצי בשם "יוסי בנאי שר ברסאנס - "אין אהבות שמחות"" שיצא לאור רק ב-1974. את העיבוד המוזיקלי לביצוע זה עשו אלכס וייס וסטו הכהן. מאוחר יותר הקליט בנאי גרסאות נוספות לשיר זה: הראשונה ב-1997, בדיסק "יוסי בנאי שר בראסנס" בהד ארצי לעיבוד מוזיקלי של אלי מגן והמאוחרת יותר בדיסק "שר ברסאנס - אין אהבות שמחות" ב-NMC.

תרגומה של שמר אינו מילולי, אך הוא שומר במידה רבה על תוכן המילים המקוריות:

שביום רעב וביום צמא
מימיה נתנה ולחמה
זו שפתחה לי צריף קטן
כשברחובי המהוגן
כל הדודות החסודות
פשוט הסתתרו בביתן
...
ובזכותם תבוא גם היא
אל הרקיע השביעי
לנשמתה שם מחכים
כל הצדיקים

— "לאיש חסדי", נעמי שמר

למרות שהשיר אינו קשור לשואת העם היהודי, הכניס מוסד "יד ושם" את השיר למערך הלימוד של נושא חסידי אומות העולם כדוגמה ל"ממד האנושי הכללי של היחיד הפועל מתוך הכרעה מוסרית ומחויבות אנושית, ואף בניגוד למקובל בהתנהגותם של רוב האחרים".^[4]