DIR (טיפול)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

DIR (ראשי תיבות אנגליים של‏[1]Developmental Individual Relationship – מילולית: התייחסות מפתחת אל הפרט; מכונה גם שיטת גרינשפן), היא שיטה לשיפור התפקוד התקשורתי של אנשים בעלי לקות עצבית, ובמיוחד של ילדים מהקשת האוטיסטית. מרכיבה הטיפולי העיקרי של השיטה הוא משחק ששמו תורגם לעברית כ-"זמן ביחד" (באנגלית Floor time).

הספר המרכזי המתאר את השיטה, ופונה להורים ולמטפלים, הוא ילדים עם צרכים מיוחדים, מאת סטנלי גרינשפן וסרינה ויידר. את הטיפולים בשיטת DIR אמורים לתת קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק, פסיכותרפיסטים ובעיקר בני משפחת המטופל.

השיטה מתבססת על תאוריה מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית, שגורסת שפגמים במוח אינם מונעים מאנשים בהכרח הגעה לתפקוד תקשורתי טוב יותר מזה שיש להם, אלא מונעים מהם רק את מסלול ההתפתחות הספונטני אל עבר תפקוד טוב יותר. השיטה מציעה הקניית חוויות משחקיות ספציפיות שמאפשרות התפתחות תקשורתית בדרך חליפית. השיטה פותחה לראשונה בעזרת מידע רב שהצטבר ממשחקים וטיפולים בילדים מהקשת האוטיסטית בעזרת שיטות אחרות כמו ABA ואופשן.

שלבי השיטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי התאוריה של השיטה, יש לפתח את התקשורת על פי השלבים הבאים (ייתכן שחלק מהשלבים המטופל פיתח כבר באופן ספונטני וצריך לעזור לו רק עם הבאים אחריהם):

  1. וויסות (רגולציה) – כאשר תינוק נולד הוא מגיע לסביבה חיצונית זרה מבולבלת ובלתי מובנת. עליו להבין תחילה מה קולטים חושיו וכיצד לתאם בין מקורות הקלט השונים. ישנם ילדים שפגם עצבי מקשה עליהם במשימה זו והם מבלים את רוב זמנם בהסתגרות מפוחדת מהסביבה המאימת המציפה אותם בגירויים. לכן הם אינם מתפנים ליצירת תקשורת וללמידת דפוסי תקשורת. על כן המשימה הראשונה בטיפול היא לאתר תנאים שבהם המטופל מצליח לווסת את קלט חושיו ולהתפנות לתקשורת עם סביבתו וללמד את המטופל לשאוף לתנאים אלה.
  2. תשומת לב משותפת והגעה לאינטימיות – הגעה למצבים בהם למטופל ולמטפל יש עניין משותף. עם אנשים רבים מהקשת האוטיסטית אפשר, אם הם לא זוכים לטיפול, לנהל שיחה אך ורק בנושאים שהם יוזמים, או לשחק ביחד רק במה שהם בוחרים לשחק ורק באופן שהם בוחרים לשחק. בשיטת DIR יש לדבוק תחילה במה שהמטופל מעוניין להתעסק אתו, ולהוכיח לו שצירוף המטפל אל המשחק לא חייב להפר את הכללים הנוקשים שקבע המטופל; להוכיח שצירוף אדם נוסף למשחק אינו מהווה איום.
  3. הגעה לתקשורת של פעולה ותגובה – הגעה למצב בו המטופל מגיב ליוזמות לשינוי קל במשחק. למשל, אם המטופל משחק במכונית הנוסעת הלוך ושוב והמטפל חוסם את המסלול הקבוע של המכונית, אז המטופל אינו מפסיק לשחק אלא משנה את מסלול הנסיעה מעט כתגובה ליוזמת המטפל. דוגמה נוספת: אם המטופל בונה בניין מקוביות, הוא מסכים לקבל כל קובייה מידו של המטפל במקום מהקופסה.
  4. תקשורת מורכבת – המטפל והמטופל מגיבים כל אחד בתורו ליוזמות זה של זה.
  5. רעיונות רגשיים – המטפל מסייע למטופל לזהות את רגשותיו ולפתח אותם לרעיונות משחקיים.
  6. חשיבה רגשית – המטפל מסייע למטופל לקשר רעיונות שונים לרצף משחק עלילתי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סטנלי גרינשפן וסרינה ויידר (1995), "ילדים עם צרכים מיוחדים", הוצאת קוראים

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]