חומצה גופרתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף E-513)
חומצה גופרתית
שם סיסטמטי חומצה גופרתית
שמות נוספים מספר או"ם 1830
כתיב כימי H₂SO₄ עריכת הנתון בוויקינתונים
מסה מולרית 98.07844 גרם/מול
מראה שקוף-חסר צבע, חסר ריח.
מספר CAS 7664-93-9
צפיפות 1.84 גרם/סמ"ק
מצב צבירה נוזל
מסיסות מסיס לגמרי במים (בתהליך אקסותרמי)
טמפרטורת היתוך 10 °C
283.15 K
טמפרטורת רתיחה 290 °C
563.15 K
מקדם שבירה 1.397 עריכת הנתון בוויקינתונים
חומציות pKa1=-3, pKa2=1.92 ‏pKa
NFPA 704
NFPA 704#סיכון לשריפהNFPA 704#אזהרות מיוחדותNFPA 704#אי יציבות / פעילותNFPA 704#סיכון בריאותי
הערה כללית

אנתלפיית התהוות סטנדרטית : 814- קילוג'אול למול

אנטרופיה מולרית: 157 ג'אול למול למעלה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חומצה גופרתית היא חומצה שמנונית חסרת צבע וריח, נוזלית בטמפרטורת החדר. נוסחתה: H2SO4. החומצה הגופרתית היא מחמצן חזק מאוד ולכן היא אחד החומרים הנפוצים ובעלי השימושים הרבים ביותר בתעשייה הכימית.

המבנה המרחבי של החומצה הוא טטרהדרלי. קשרי מימן בין-מולקולריים מקנים לה טמפרטורת רתיחה גבוהה (ומכאן שניתן לעבוד איתה בטמפרטורות גבוהות) וכן מסיסות טובה במים.

מאפיינים כימיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החומצה הגופרתית היא מחמצן פעיל מאוד, במיוחד בטמפרטורה גבוהה. כיוון שהיא מהווה חומצה חזקה, היא מסוגלת לגרום פרוטונציה למלחים של חומצות חלשות יותר:

בתגובה עם בסיסים ומתכות הנמצאות שמאלה מהמימן בשורת המתחים, החומצה הגופרתית יוצרת את הסולפט (או ההידרוסולפט) המתאים:

,
. תגובות אלו מתרחשות בתמיסה מרוכזת וחמה.

כל הבסיסים במים הם גם בסיסים בחומצה גופרתית. קיימות חומצות אחרות שתתנהגנה כבסיס בהוספתן לחומצה גופרתית. דוגמה לכך הן החומצה האצטית (CH3COOH) והחומצה החנקתית (HNO3). כך למשל תגיב חומצה חנקתית כבסיס
. אמידים ומים למשל יתנהגו כבסיס בעת הוספתם לחומצה זו. אולם ה-super acid (סופר חומצה) fluorosulfuric acid) FSO3H) תגרום לכך שחומצה גופרתית תתנהג כבסיס ותקבל פרוטון (+H).

בסביבה מימית, התפרקות החומצה תהיה מלווה בפליטת חום לסביבה (תגובה אקסותרמית). החומצה הגופרתית היא חומצה דו-פרוטית חזקה, כלומר בתגובה עם בסיס היא עוברת פירוק מלא, שמתרחש בשני שלבים. בשלב הראשון תתרחש סתירה חלקית (פרוטון ראשון, H+) יון ההידרוקסיד המקבל מהבסיס נקשר עם הפרוטון הנמסר מהחומצה ליצירת מולקולת מים ראשונה, נקודה B, עם המשך התגובה מתקבלת סתירה מלאה, יון הידרוקסיד נוסף נקשר לפרוטון השני של החומצה ליצירת מולקולת מים שנייה.

החומצה הגופרתית מגיבה עם מים בתגובה אקסותרמית אלימה מאוד, שבה מופק חום רב. מסיבה זו לעולם אין לשפוך מים לתוך חומצה גופרתית, אלא רק חומצה גופרתית למים. מסיבה זו גם חומצה גופרתית משמשת לעיתים בתהליכי ייבוש, כגון בתהליכי הכנת פירות יבשים. ביטוי אחר לזיקה (affinity) של החומצה הגופרתית לאטומי מימן וחמצן, שאותם היא "קורעת" מתוך מולקולות, היא תגובתה עם עמילן, שבמהלכה הוא מתפרק כליל לפחמן ולמים.

מכיוון שהמקדם הדיאלקטרי היחסי (ε=110) של החומצה הוא גבוה משל מים, היא מהווה ממס טוב לחומרים יוניים. החומצה הגופרתית עוברת יינון עצמי חזק:

ייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חומצה גופרתית מייצרים מגופרית, מחמצן וממים, בתהליך של חיבור בשלבים הנקרא contact process. התהליך פותח בשנת 1831 על ידי יצרן חומץ בריטי בשם Peregrine Phillips או בתהליך דסולפוריזציה (הסרת גופרית) הנקרא Wet sulfuric acid process.

חיבור בשלבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב 1: קבלת גז SO2[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתו של תהליך זה בשריפת הגופרית וקבלת גופרית דו-חמצנית SO2 בתגובה ,

את גז הגופרית הדו-חמצנית יש לנקות מאדי מים, אבק ותחמוצת ארסן כדי למנוע תגובות לא רצויות עם הזרז (תחמוצת ונדיום) בשלב הבא. כדי להיפטר מאבק מזרימים את הגז החם במגדל עם קיטור (dusting tower). השלב הבא בניקוי הוא העברת הגז לאחר קירור ב"מגדל שטיפה" שם מרססים אותו בטיפות מים כדי להרחיק חומרים מסיסים. ייבוש הגז מבוצע במגדל בו מרססים את הגז שהתקרר בחומצה גופרתית הסופחת את אדי המים. לבסוף מורחקת תחמוצת הארסן על ידי ספיחה לברזל הידרוקסיד Fe(OH)3.

שלב 2: חמצון SO2 ל SO3[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הגופרית הדו-חמצנית מחמצנים לגופרית תלת-חמצנית SO3 בנוכחות הזרז דו-ונדיום חמש-חמצני V2O5. הוונדיום בדרגת חמצון 5+ מחמצן את הגופרית בתגובה

חמצן אטמוספירי מחמצן את הוונדיום חזרה לדרגת חמצון 5+;

כך שהתגובה הכוללת בשלב זה:

.

זוהי תגובה אקסותרמית בשיווי משקל כך שהתגובה נוטה לכיוון המגיבים ככל שעולה הטמפרטורה בהתאם לעקרון לה שטלייה. עם זאת כדי שיתרחש הזירוז באמצעות תחמוצת הוונדיום על הטמפרטורה להיות לפחות 400°C.

התהליך מבוצע במגדל בו עובר הגז דרך כמה שכבות זרז. כדי להשיג יעילות גבוהה (מעל לריכוז התוצר בשיווי משקל) מזרימים את הגז היוצא מהמגדל שהוא תערובת של התוצר SO3 עם SO2 דרך מגדל נוסף בו מטפטפים חומצה גופרתית המגיבה עם SO3 כך שהגז היוצא מהמגדל הוא בעיקר SO2 המוזרם שוב למגדל התגובה. בשיטה זו מושגת יעילות של עד 99.8% בהפיכת SO2 ל SO3.

שלב 3: תגובה עם מים לקבלת חומצה גופרתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיקרון את הגופרית התלת-חמצנית SO3 ניתן להמס במים, וכך לקבל את החומצה בתגובה אבל המסה ישירה זו של SO3 במים אינה מעשית בשל האקסותרמיות הגבוהה של התגובה, שגורמת להיווצרות אדי חומצה במקום נוזל. במקום המסה ישירה, סופחים SO3 על H2SO4 על ידי העברת גז חם דרך החומצה ומתקבל H2S2O7 (חומר הנקרא oleum) , שאותו מגיבים עם מים לקבלת התוצר הסופי .

הסרת גופרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלב 1: קבלת גז SO2[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשיתו של תהליך זה בשריפת הגופרית וקבלת גופרית דו-חמצנית SO2 בתגובה (297- קילוג'ול למול)

או, לחלופין, שריפת מימן גופרי וקבלת גופרית דו-חמצנית בתגובה (1036- קילוג'ול למול)

שלב 2: חמצון SO2 ל SO3[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הגופרית הדו-חמצנית מחמצנים לגופרית תלת-חמצנית SO3 בנוכחות הזרז דו-ונדיום חמש-חמצני V2O5. הוונדיום בדרגת חמצון 5+ מחמצן את הגופרית בתגובה (198- קילוג'ול למול)

ומוסיפים מים לקבלת חומצה גופרתית בתגובה (101- קילוג'ול למול)

שלב 2: זיקוק H2SO4 לנוזל בריכוז 97-98%[עריכת קוד מקור | עריכה]

(69- קילוג'ול למול)

שיטות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטה פחות ידועה היא שיטת הדיסולפט ובה דיסולפט מונח בתחתית הכוס ומתווספת חומצה הידרוכלורית, הגז שנוצר מועבר דרך חומצה חנקתית שתשחרר אדי חנקן דו-חמצני בתגובה

שריפת גופרית עם אשלגן חנקתי בנוכחות אדי מים הייתה בשימוש לאורך ההיסטוריה, האשלגן החנקתי מחמצן את הגופרית לגופרית תלת-חמצנית שמגיבה עם המים ליצירת חומצה גופרתית.

ניתן להמס גופרית דו-חמצנית בתמיסה מימית של מלח מתכת מחמצן כמו נחושת דו-כלורית או ברזל תלת כלורי בתגובות

ניתן גם להפיק את החומצה בדרכים פחות מוכרות באמצעות אלקטרוליזה של תמיסה מימית של נחושת גופרתית, או באמצעות מימן ברומי (בתהליך מסוכן ויקר מאוד).

שימושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב היותה חומר פעיל מאוד, לחומצה הגופרתית שימושים רבים. להלן העיקריים שבהם:

בנוסף, בחומצה גופרתית משתמשים בייצור דשנים מסוימים, כגון דשני זרחן ודשני אמוניה; בתהליכי זיקוק נפט ועיבוד עורות; בייצור סיבים כימיים, צבעים וחומרי נפץ.

בטיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל היותה מחמצן חזק, החומצה הגופרתית היא חומצה מסוכנת, משום שהיא מפרקת את כל התרכובות האורגניות. למשל, ערבוב חומצה גופרתית מרוכזת עם החד-סוכר גלוקוז, יגרום לכך שהגלוקוז יתפרק למים ולפחמן. במגע עם גוף חי החומצה הורסת את רקמותיו.

במגע עם העור גורמת החומצה לכוויות[1] חמורות יותר משאר החומצות החזקות (כגון החומצה החנקתית וחומצת המלח), בשל הנזק השניוני שנגרם מהחום שנוצר כשהחומצה מגיבה עם המים שברקמה. מסיבה זו יש לסלק את החומצה מהעור קודם לשטיפת המקום הפגוע במים במשך כ-10 עד 15 דקות.

אדי החומצה מזיקים גם הם, והם פוגעים בעיניים, בדרכי הנשימה וברקמות הריריות של הגוף. חשיפה חוזרת ונשנית לאדים של חומצה גופרתית עלולה לגרום לשחיקת השיניים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]