FIM-43 רד-איי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
FIM-43 רד-איי
Redeye Surface to Air Missile 06.jpg
מידע בסיסי
יצרן ג'נרל דיינמיקס
פעילות מבצעית ראשונה מלחמת לבנון, הפלישה הסובייטית לאפגניסטן
פלטפורמת שיגור חייל בודד
מאפיינים כלליים
הנעה Atlantic Research M115 מנוע דלק מוצק
משקל 8.3 ק"ג
ממדים
אורך 1.20 מטר
קוטר 70 מ"מ
מוטת כנפיים 1.40 מ"מ
ביצועים
מהירות 1.7 מאך
טווח 4,500 מטר
גובה טיסה 2,740 מטר
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי M222 במשקל 1.06 ק"ג
מרעום מרעום הקשה
טיל רד-איי נורה מהמשגר

FIM-43 רד־איי (FIM-43 Redeye) הוא טיל כתף נגד מטוסים מונחה אינפרה אדום (מונחה חום) מתוצרת ג'נרל דיינמיקס האמריקנית. בספטמבר 1969 הופסק יצורו לאחר שכ־85,000 טילים יוצרו, בציפיה לרד-איי 2, שהפך מאוחר יותר ל-FIM-92 סטינגר.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1948 החל הצבא האמריקני לחפש אחר נשק נ"מ חדש לחיילי החי"ר, מאחר שמכונות ירייה התגלו כבלתי אפקטיביות כנגד מטוסי הסילון המהירים החדשים. מספר מערכות נבחנו אך אף אחת מהן לא נמצאה מתאימה. באמצע שנות החמישים החלה קונבאייר לבחון את היתכנות השימוש בטיל מונחה תת-אדום אותו יוכל לשאת אדם. בנובמבר 1956 הוצגו התוצאות של בחינות היתכנות אלו לצבא האמריקני ולחיל הנחתים האמריקני. ב-1957 נוסחו הדרישות הרשמיות, וב-1958 הוענק לקונבאייר החוזה להתחלת פיתוח המערכת.

ביולי 1959 החל מיזם הפיתוח, ובמרץ 1960 בוצע ניסוי הירי הראשון של הטיל. שיגורים מצינור שיגור החלו במאי 1961, ובעקבות אלו החלו ניסויים בשיגור הטילים כטילי כתף. בעיות טכניות מנעו את הכנסתו של הטיל ליצור סדרתי: הטיל לא עמד בדרישות שהוצבו - היה איטי, בעל כושר תמרון נמוך ולא מדויק דיו. במהלך הניסויים ברד-איי נעשה שימוש נרחב בטיל המטרה MQR-16 גאנראנר.

יצור בהיקף מוגבל של המערכת, שכונתה XM41 רד-איי בלוק 1 החל, וביוני 1963 קיבל הטיל את הכינוי XMIM-43A. בדיקות של מערכות מבלוק 1 נערכו בין 1965 ל-1966.

ב-1964 החל פיתוח של מערכות בלוק 2 שכונו XM41E1, כשהטיל כונה XMIM-43B. הטילים נמסרו באפריל 1966, וכללו חיישן חדש מקורר בגז, משגר שונה במקצת, וראש קרב משופר.

בין 1965 ל-1966 פיתחה ג'נרל דיינמיקס את הרד-איי בלוק 3, הגרסה האחרונה של המערכת שכונתה תחילה XM41E2, כאשר הטיל כונה XFIM-43C. הגרסה החדשה כלל ראש ביות זהה לזה של טילי הבלוק 2, אך כללה מנוע רקטי, ראש קרב ומרעום חדשים. המשגר של גרסה זאת כלל גם כוונת מסוג XM-62 ואלקטרוניקה משופרת. הטיל החדש יכל לבצע פניות ב-3 ג'י, ועל-פי הערכת הצבא האמריקני הסתברות ההריגה שלו בירי כנגד מטוסי סילון היא 0.4. יצור של מערכות בלוק 3 החל במאי 1967, וב-1968 הוכרז הבלוק 3 כמבצעי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת לבנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרד-איי היה טיל הכתף הראשון בשירות מערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי וכונה שם "בזק". המערך זוקף לזכותו את הפלת הבכורה העולמית של כלי טיס באמצעות הרד־איי כאשר ב־11 ביוני 1982, היום השישי למלחמת לבנון, הצליח כוח של לוחמי נ"מ שצויד בטיל הרד-איי, להפיל מיג-23 של חיל האוויר הסורי. הטיל הוחלף בטיל ה-FIM-92 סטינגר ("ברקן") המתקדם יותר.

הפלישה הסובייטית לאפגניסטן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב-1984 מסרה ארצות הברית טילי רד-איי ללוחמי המוג'הידין. לוחמי המוג'הידין הצליחו להפיל באמצעות הטילים מספר כלי טיס סובייטיים, ביניהם מספר מטוסי סוחוי 25 כמו גם מסוקי מי-24 ומי-8. עד נובמבר 1985 הוחלפו מרבית הטילים בטילי ה-FIM-92 סטינגר החדישים יותר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]