FIM-92 סטינגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
FIM-92 סטינגר
Stinger missile shoulder launch.jpg
מידע בסיסי
יצרן ריית'און
עלות יחידה 38,000 דולר אמריקני
פעילות מבצעית ראשונה מלחמות יוגוסלביה, מלחמת אפגניסטן, מלחמת פוקלנד
פלטפורמת שיגור חייל בודד, רק"מ, מסוקי קרב, כטב"מים
מאפיינים כלליים
משקל 15.2 ק"ג
ממדים
אורך 1.52 מטר
קוטר 70 מ"מ
ביצועים
מהירות 2.2 מאך
טווח בין 8-4.8 ק"מ
גובה טיסה 180 עד 3,800 מטר
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי 3 ק"ג
חייל מכוון טיל סטינגר, כשלצידו נמצא החייל החובק
האמר ברקן

FIM-92 סטינגר (Stinger; מאנגלית: עוקץ) הוא טיל כתף נגד מטוסים, מתוצרת חברת ריית'און האמריקנית. הטיל מונחה בשילוב של אינפרה אדום (חום) ואולטרה סגול. פותחה גם גרסה אווירית של הטיל המכונה AIM-92 סטינגר, לשיגור ממסוקים וכלי טיס בלתי מאוישים. מחירו משתנה בהתאם לחוזי הקניה, המחיר המרבי עמד בשנת 2002 על כ-165 אלף דולר.

למרות שחייל בודד יכול לשגר את הטיל, על פי רוב משוגר הטיל בצוות של שניים, כאשר נושא הטיל נעזר בחייל שלצידו לאיתור המטוס בכוונת, ובשעת הירי חובק אותו החייל על מנת לייצב אותו.

הטיל נמכר לצבאות רבים בכל העולם, לרבות ארצות הברית, בריטניה וישראל שאליה הגיע בשנת 1990 ושולב בתוך המערך הטקטי של הנ"מ.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת פיתוחו של הטיל בחברת ג'נרל דיינמיקס בשנת 1967. ניסויים בצבא האמריקני החלו בשנת 1971, והשיגור הראשון נערך בשנת 1975. יצור דגם A החל בשנת 1978, וייצור דגם B (עם מערכת הנחייה חדשה) החל בשנת 1983. עד הפסקת הייצור בשנת 1987, יוצרו כ-16 אלף טילים משני הדגמים הראשונים.

דגם C פותח משנת 1984, יצורו החל בשנת 1987 והוא נכנס לשירות בשנת 1989. דגמי Dו-G הם דגמי C שצוידו במערכת לעקיפת אמצעי הטעייה.

דגם E (עם מערכת הנחייה חדשה) פותח משנת 1992 ונכנס לשירות בשנת 1995. דגמי F הם דגמי E שעברו שדרוג תוכנה, משנת 2001.

דגם בלוק 2 (עם מערכת הנחייה חדשה ותקרת גובה של 7,500 מטר) פותח משנת 1996, וייצורו החל בשנת 2004. נכון לשנת 2007 פיתוח דגם הבלוק 2 נמצא בהשהייה בגלל שיקולים תקציביים בצבא ארצות הברית.

משנת 1984, ספינות חיל הים האמריקני באזור המזרח התיכון מצוידות בטילי סטינגר, להגנה נקודתית נגד מטוסים.

המאפיין הבולט של הסטינגר הוא שיטת הביות שלו: ראש הביות שלו מורכב מחיישן המחפש חום תת-אדום הנפלט ממנועי המטוס, ביחד עם חיישן נפרד שמחפש הפרשים בקרינה האולטרה סגולה, שמשמעה גוף (מטוס) שמסתיר את מקור הקרינה האולטרה סגולה (השמש). למעשה, חיישן אחד "רואה" כתם בהיר ביחס לרקע, והשני "רואה" כתם כהה יחסית לרקע.

טבילות אש[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבילת האש הראשונה של הטיל נערכה במלחמת פוקלנד בשנת 1982, כאשר חיילים בריטיים הפילו מטוס ארגנטינאי.

ארצות הברית סיפקה מאות טילי סטינגר למורדים באפגניסטן, שלחמו בכיבוש הרוסי. המורדים הצליחו להפיל כשלוש מאות כלי טיס רוסיים (בעיקר מסוקים), והאיצו את נסיגת ברית המועצות בשנת 1989. בסוף שנות השמונים, ארצות הברית סיפקה טילי סטינגר למחתרת UNITA באנגולה, בניסיון להפיל את הממשלה בהפיכה צבאית. מספר טילים אבדו, והגיעו לאיראן.

שירות בחיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיל נכנס לשירות במערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי (כיום מערך ההגנה האווירית) בשנת 1990 כטיל כתף נגד מטוסים וקיבל את הכינוי "ברקן".

ב-8 באוגוסט 2012 נסגר מערך ה"ברקן" בצה"ל. מי שמחליף אותם הם הינמ"מ.

יחידת ברקן (סטינגר)[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחידת ברקן היא חלק טקטי מרכזי במערך ההגנה האווירית (בראשי תיבות: הגנ"א). היחידה מורכבת מסוללות (בדומה ליחידות חיל התותחנים) שמרוכזות בגדוד אחד. לוחמי ברקן עוברים הכשרת הגנ"א בשילוב הכשרת חי"ר, מה שמאפשר להם לבצע פעילות בט"ש קרקעית בדומה ליחידות חי"ר סדירות, בנוסף לביצוע משימות הגנה אווירית. הלוחמים מתחלקים לסוללות מנוגמשות (הנעות על "נגמ"ש ברקן", שהוא נגמ"ש M-113 שעבר התאמה) ולסוללות האמר (אשר משתמשות בג'יפ "האמר ברקן").

הלוחמים נושאים על גופם משא כבד, שלעתים מגיע עד כדי חמישים ק"ג למרחקים גדולים (עשרים עד ארבעים ק"מ הליכה). הלוחמים רוכשים יכולת הסוואה גבוהה, ובעלי יכולת הישרדות גבוהה מאוד בתאי שטח "מלוכלכים", כלומר שיש בהם כוחות אויב.

באוגוסט 2012 כלל כוחות הסטינגר במערך ההגנה האווירית הוסבו לפיקוד העורף. כיום אין יחידת סטינגר בצה"ל.

מערכות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התעשייה האווירית הישראלית פיתחה מערכת נ"מ ניידת, בשם מחבט.

המערכת כוללת נגמ"ש M163 עם תותח M61 וולקן (תותח נ"מ מונחה בקוטר 20 מ"מ) ומשגר לארבעה טילי סטינגר. המחבט נכנס לשירות מערך הנ"מ בשנת 1998. המערכות היו שייכות גם הן למערך הטקטי אך הן הוצאו משימוש בשנת 2005.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]