GHB

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור דו-ממדי של שלד מולקולת GHB
איור תלת-ממדי של מולקולת GHB

GHB (גמא-הידרוקסי-בוטיראט או gamma-hydroxybutyrate, שנוסחאתו הכימית היא C4H8O3) הוא סם פסיכואקטיבי בעל השפעה מרגיעה ומרדימה, ומוכר כאחד מסמי האונס הנפוצים.

GHB נמצא באופן טבעי בגוף האדם בכמויות מזעריות וקשור למערכות נוירולוגיות של דופמין במוח, כמו גם למערכות הורמונליות של הורמון הגדילה. כתרופת מרשם, GHB משמש לטיפול בהפרעות שינה קשות כדוגמת נרקולפסיה[1] או דאבת השרירים (פיברומיאלגיה)‏[2].

השימוש בסם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינות בהן נמכר GHB כתרופת מרשם הוא מצוי תחת פיקוח הדוק. בעבר ניטל הסם על ידי מפתחי גוף במטרה להגדיל נפח שריר ולשפר שריפת שומן, בשנים האחרונות צבר פופולריות בסצנת המועדונים כסם מסיבות בשל תחושת האופוריה והעלייה בחשק המיני שהוא גורם. בסוף שנת 2003 GHB הוכנס לפקודת הסמים המסוכנים בישראל.

בשל עקומת המינון-השפעה התלולה שלו, GHB יכול לגרום בקלות רבה יחסית לשינה עמוקה, עילפון, תרדמת ואפילו מוות, במיוחד בשילוב עם חומרים מדכאים אחרים כגון אלכוהול.

לעתים משמש שילוב זה כדי לאפשר לעבריין לנצל מינית את הקורבן וזאת מבלי שהוא או היא יוכלו לגלות התנגדות, ולכן קיבל GHB את הכינוי "סם האונס", וזאת בנוסף להתפגגות מהירה של הסם בדם ואי השארת שרידים הנתינים לגילוי לאחר זמן מועט.

כמו כן, סם זו אינו גורם לתופעות לוואי כמו הנגאובר וכדומה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-GHB סונתז לראשונה בשנת 1874 על ידי ד"ר אלכסנדר זייצב[3], אולם החוקר הראשון שבדק את השפעותיו על בני-אדם היה ד"ר אנרי לבורי, בשנות ה-60 של המאה העשרים. עד מהרה, נמצאו ל-GHB מגוון רחב של שימושים תרופתיים בזכות מיעוט תופעות הלוואי וטווח ההשפעה קצר הזמן, הקשיים היחידים שצצו בשימוש של ה-GHB היו טווח המינון הצר וגם ההשפעות של הסם ביחד עם אלכוהול ותרופות מדכאות. GHB היה בשימוש נרחב במשך מספר עשורים ושימש לטיפול בבעיות שינה, להקלה בעת לידה, ובשימוש ספורטאים. בשנות ה-90, השימוש הגובר בחומר כסם במסיבות ופיתוח תרופות שינה וטשטוש יעילות יותר הביא להגבלת השימוש החוקי בו במדינות רבות.

חוקיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית ורוב מדינות אירופה GHB נחשב לסם מסוכן ומצוי בפיקוח מאז סוף שנות ה-90. בישראל הוכנס GHB לפקודת הסמים המסוכנים בסוף שנת 2003, יצורו, החזקתו והשימוש בו אסורים על פי חוק.

סכנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

GHB הוא בעל עקומת מינון-השפעה חדה, בדומה לאלכוהול. משמעות הדבר היא שתוספות במינון מעבר לרמה הרצויה מביאות להחרפה משמעותית של ההשפעות. מאפיין זה של החומר מביא לכך שיש סכנה בצריכתו ממקור לא מבוקר ובריכוז לא ידוע.

טוקסיקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי גיליון בטיחות חומרים של GHB‏[4] ומחקרים נוספים‏[5][6] רעילותו של החומר נמוכה מאוד, והוא מתפרק בגוף לתוצרים שאינם רעילים. ערכי LD50 שנמדדו בניסויים מעידים על רעילות נמוכה משל מלח בישול בבליעה, אולם אובחן ש-GHB בחשיפה ישירה גורם לגירוי בעיניים ובדרכי הנשימה והבליעה.

במינונים גבוהים נמצא שההשפעה המדכאת על מערכת העצבים המרכזית וההאטה של קצב הלב והנשימה הנובעת ממנה יכולה להוות סכנת חיים, בייחוד בשילוב עם צריכת חומרים מדכאים נוספים כגון אלכוהול, כדורי הרגעה ואף כדורים לטיפול באלרגיות. תופעות אלו מסוכנות במיוחד לבעלי נטייה מוקדמת לבעיות לב ונשימה.

חלק מחומרי היסוד ביצור GHB הם רעלים ובסיסים מסוכנים. ייצור פיראטי לא מבוקר מביא לעתים להימצאות שרידי חומרים אלו במנה הנצרכת.

השפעות פסיכואקטיביות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במינונים נמוכים GHB משרה רוגע, נימנום וריפיון שרירים. נהיגה או הפעלת מכונות מהוות סכנה חמורה החל ממינונים זעירים.

במינונים גבוהים גורם החומר לתרדמת עמוקה עד כדי רמה 3 במדד גלאזגו החולפת לאחר מספר שעות. כאשר המשתמש נמצא במצב של חוסר הכרה או תרדמת הוא נמצא בסכנה חמורה לחנק כתוצאה מצניחת בסיס הלשון או הקאה, בייחוד לאחר צריכת אלכוהול.

התמכרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לסמים מרדימים אחרים (כמו אלכוהול ובנזודיאזפינים) נטילת GHB לאורך זמן גורמת להתמכרות. תהליך הגמילה אורך 5-15 יום והנגמל סובל מהפרעות רפואיות (טכיקרדיה, התכווצויות שרירים, רעד בלתי רצוני) ופסיכיאטריות (הזיות, הפרעות חרדה ופסיכוזה).

השפעות בזמן הריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין ממצאים חד משמעיים, אולם בניסויים בבעלי חיים נמצאו פגיעות שונות בעוברים.‏[6]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]