In the Court of the Crimson King

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


Picto infobox music.png
In the Court of the Crimson King
IntheCourtoftheCrimsonKing.jpg
אלבום אולפן מאת קינג קרימזון
יצא לאור 10 באוקטובר,1969
הוקלט אוגוסט-ספטמבר 1969 באולפני ווסקס, לונדון
סוגה רוק מתקדם
אורך 43:45
חברת תקליטים Atlantic Records
הפקה קינג קרימזון
כרונולוגיית קינג קרימזון
In the Court of the Crimson King
‏(1969‏)
In the Wake of Poseidon
‏(1970‏)

In the Court of the Crimson King (בחצרו של מלך הארגמן) הוא אלבומה הראשון של להקת קינג קרימזון. האלבום נחשב לאבן דרך חשובה בהתפתחות הרוק המתקדם. באלבום חמש רצועות, אורך כל רצועה נע בין 6 ל-12 דקות. האלבום יצא לראשונה בשנת 1969 ויצא מאז במהדורות שונות על גבי ויניל ותקליטור. הפקת האלבום משופעת בצליל המלוטרון בנגינתו של איאן מקדונלד. המלוטרון היה כלי נגינה חדש ולא שכיח באותה תקופה, ושימושו באלבום זה השפיע על אמנים רבים ובעיקר על הפקות רוק מתקדם וסימפוני.


שירי האלבום[עריכת קוד מקור | עריכה]

מס' שם כותב(ים) אורך
1. "21st Century Schizoid Man" פיטר סינפילד 7:20
2. "I Talk to the Wind" פיטר סינפילד 6:05
3. "Epitaph" פיטר סינפילד 8:47
4. "Moonchild" פיטר סינפילד 12:11
5. "The Court of the Crimson King" פיטר סינפילד ואיאן מקדונלד 9:25

21st Century Schizoid Man[עריכת קוד מקור | עריכה]

21st Century Schizoid Man הוא השיר הפותח את האלבום. המילים כנראה מתייחסות למלחמת וייטנאם [דרוש מקור]. שירתו של לייק נשמעת חזקה ועוצמתית על רקע ריף הנשמע בגיטרה החשמלית ובסקסופון. השיר כולל קטע מעבר אלתורי בשם Mirrors. לייק, שעזב את הלהקה לאחר הקלטת האלבום והצטרף ללהקה אמרסון, לייק ופאלמר, נהג לבצע את השיר בהופעותיהם. השיר נמצא בארבעה מאלבומי ההופעה של הלהקה.

I Talk to the Wind[עריכת קוד מקור | עריכה]

I Talk to the Wind הוא השיר השני באלבום. השיר מתחיל מיד אחרי סוף השיר 21st Century Schizoid Man. זהו שליו עם לחן נעים ושקט של השיר שכולו מלווה על ידי חליל. המוזיקה נכתבה על ידי איאן מקדונלד והמילים נכתבו על ידי פיטר סינפילד. השיר הוא משיריה המפורסמים ביותר בישראל של הלהקה, ובשנות ה-2000 הוא היה כלול ברשימת ההשמעה של גלגלצ. השיר גם בוצע בהופעות של פריפ וגרג לייק ב-2010.

Epitaph[עריכת קוד מקור | עריכה]

Epitaph הוא השיר השלישי באלבום. השיר מציג שימוש כבד במלוטרון[1][2], וכמו השיר הראשון באלבום, 21st Century Schizoid Man, למילות השיר יש תחושה מובהקת של דיסטופיה[1][3]. שם השיר שומש לשם אלבום הופעה של הלהקה שנקרא Epitaph. אמרסון, לייק ופלמר שילבו חלק מהשיר בביצוע החי של השיר Tarkus מהאלבום Tarkus. ב-1976, יצא לאור השיר כסינגל כצד א' והצד השני של הסינגל הוא 21st Century Schizoid Man.

Moonchild[עריכת קוד מקור | עריכה]

Moonchild הוא השיר הרביעי באלבום. השיר מחולק לשני קטעים: The Dream ("החלום") ו-The Illusion ("האשליה"). The Dream הוא בלדה משופעת בצלילי מלוטרון שנמשכת כשתיים וחצי דקות. לאחר מכן המוזיקה הופכת לאלתור אינסטרומנטלי של הלהקה בעל צורה חופשית (נקרא The Illusion) אשר נמשך עד סוף השיר. השיר הוא יצירה משותפת של כל חברי הלהקה - סינפלד כתב את הטקסט והוא הולחן על ידי כל חברי הלהקה. בגירסת רימאסטר של האלבום שיצאה בשנת 2009 בעריכתם של רוברט פריפ וסטיבן ווילסון (מנהיג להקת פורקיופיין טרי, נחתכו מתוך השיר כשתיים וחצי דקות, בין היתר עם קטע שבו פריפ מנגן את השיר The Surrey with the Fringe on Top מתוך המחזמר Oklahoma! מאת רוג'רס והאמרסטין. המהדורה כוללת את העריכה המקורית בתור רצועת בונוס.

The Court of the Crimson King[עריכת קוד מקור | עריכה]

The Court of the Crimson King הוא השיר החותם את האלבום. השיר יצא לאור כסינגל כשהוא מחולק על פני שני הצדדים של התקליטון.

השיר הגיע למקום ה-80 במגזין הבילבורד. יחד עם Heartbeat, אלו שני השירים היחידים שנכללו במצעדים בארצות הברית. בשיר שולט ריף הנשמע במלוטרון. החלק הראשי של השיר מורכב מארבעה בתים המחולקים ביניהם באמצעות קטע אינסטרומנטלי בשם The Return of the Fire Witch ("שובה של מכשפת האש"). שיאו של השיר נשמע בדקה השמינית אולם אחריו מגיעה רפריזה זעירה בת שתי דקות בשם The Dance of the Puppets ("מחול הבובות"). השיר מסתיים בסוף פתאומי חסר משקל מוזיקלי. לשיר הוקלטו גרסאות כיסוי רבות, בין היתר על ידי שניים מחברי הלהקה לשעבר איאן מקדונלד וג'ון ווטון לצד חבר ג'נסיס, סטיב האקט באלבום ההופעה של האקט. השיר הופיע במספר סרטים.

עטיפת האלבום[עריכת קוד מקור | עריכה]

השרוול הפנימי של האלבום

עטיפת האלבום, מהידועות בתעשיית המוזיקה המערבית, עוצבה על ידי בארי גודבר, שהיה ידיד של חבר הלהקה פיטר סינפילד. סינפילד ביקש מגודבר שיצייר דיוקן עצמי שלו, והתוצאה הפכה לעטיפת האלבום [דרוש מקור]. גודבר נפטר בפברואר 1970 מהתקף לב, זמן קצר אחרי יציאת האלבום. זו הייתה עטיפת האלבום היחידה שצייר והיא נמצאת כיום בבעלותו של מנהיג הלהקה רוברט פריפ. פריפ אמר על גודבר:

"פיטר הביא את הציור והלהקה אהבה אותו. השבתי לא מזמן את המקור מהמשרדים המקוריים של EG כי הם החזיקו אותו במקום שבו נחשף לאור בהיר והיה סיכון שייהרס, אז לקחתי אותו משם בסופו של דבר. בעטיפת האלבום החיצונית מופיע האיש הסכיזורפני (21st Century Schizoid Man) ובפנים נמצא מלך הארגמן (The Court of the Crimson King). אם מכסים את החיוך, אפשר לראות בעיניים עצב מדהים. מה אפשר להוסיף? הוא משקף את המוזיקה."

מהדורות תקליטור[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן מה לאחר השלמת האלבום התברר כי ראשי ההקלטה במכשיר ההקלטה שבו השתמשו כדי ליצור את המאסטר הסטריאופוני לא היו מיושרים כהלכה. דבר זה גרם לאבדן של תדרים גבוהים והוסיף דיסטורשן לא-רצוי. ניתן להבחין בכך בחלקים מסוימים של האלבום, בייחוד בשיר 21st Century Schizoid Man. בהמשך לכך, בניסיון לתקן את הבעיות שהתעוררו, הוכן עותק מיוחד משופר של המאסטר הסטריאופוני לשם הפצתו הראשונה של האלבום באמריקה. (הכנת עותק אנלוגי כרוכה לרוב בירידה באיכות). המאסטרים הסטריאופוניים המקוריים אורכבו מיד לאחר עריכת המיקס המקורי ב-1969. כל המהדורות של האלבום שיצאו על גבי ויניל, תקליטור או קלטת בין השנים 1969 ו-2003 התבססו על אותו עותק דור-שני "משופר". דבר זה גרם להיעדר שקיפות ולרחשי טייפ גבוהים במיוחד. במהלך השנים יצאו תקליטורים בגרסאות רימאסטר שונות אשר ניסו לשפר את הצליל של המאסטר המקורי.

ב-2003 נתגלו מחדש בְּכספת אחסון המאסטרים המקוריים, שנחשבו עד אז כאבודים. ב-2004 ראתה אור גרסה חדשה של האלבום על גבי תקליטור HDCD בחברת התקליטים של רוברט פריפ (Discipline Global Mobile). גרסה זו מכילה צליל משופר בהרבה בהשוואה למהדורות תקליטור קודמות הודות לשימוש בטכונולוגיה מודרנית לתיקון בעיות בתדרים הגבוהים שנוצרו במהלך יצירת המיקס המקורי.

סטיבן וילסון, בשיתוף פעולה עם רוברט פריפ, ערך מיקס מחודש של סלילי המאסטר המקוריים בני 8 הערוצים ויצר גירסת סראונד בת 5.1 ערוצים אשר יצאה לאור ב-2009 בתור מהדורת לרגל 40 שנה לצאת האלבום.

שותפים באלבום[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Holm-Hudson, Kevin. Genesis and The Lamb Lies Down on Broadway. Ashgate Publishing, 2008. ISBN 0754661393. 
  • Macan, Edward. Rocking the Classics: English Progressive Rock and the Counterculture. Oxford University Press, 1997. ISBN 0195098870. 
  • Martin, Bill. Listening to the Future: The Time of Progressive Rock, 1968-1978. Open Court Publishing, 1998. ISBN 081269368X. 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 Macan (1997), p.23
  2. ^ Martin (1998), p.158-159
  3. ^ Holm-Hudson (2008), p.41