M18 הלקט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
M18 הלקט
M18 hellcat side.jpg
מידע כללי
סוג משחית טנקים
מדינה מייצרת Flag of the United States.svg  ארצות הברית
שנת ייצור 1943
דגם קודם M10 וולברין
מערכה מרכזית מלחמת העולם השנייה
מידע טכני
אורך 6.68 מטרים (תותח קדימה)
רוחב 2.87 מטרים
גובה 2.57 מטרים
משקל 17.67 טון
מהירות 80 קמ"ש על כביש
טווח פעולה 168 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 76.2 מ"מ (3 אינץ')
חימוש משני מקלע 12.7 מ"מ (בראונינג)
מנוע מנוע דיזל, 340 כוח סוס
מיגון 25-7.8 מ"מ פלדה
צוות 5 (מפקד, תותחן, טען, נהג ונהג משנה)

M18 הלקט (M18 Hellcat, אנגלית: "חתול גיהנום") הוא משחית טנקים שפותח במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי חברת ביואיק עבור צבא ארצות הברית. ההלקט הוא משחית טנקים שנבנה כולו כדי לענות ליעוד זה. שלא כמו קודמיו כמו הוולברין, ההלקט לא התבסס על הרכבה של חלקים קיימים, כמו שימוש בתובה של טנקי שרמן. עם מהירות מרבית של למעלה מ-80 קמ"ש היה ההלקט לכלי הרק"מ המהיר ביותר במלחמה. כ-2,507 יחידות נבנו עד תום הייצור באוקטובר 1944.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוח ההלקט התחיל בהתאם לצורך של צבא ארצות הברית במשחית טנקים חדש שלא מבוסס על חלקים קיימים, המבוסס על מסקנות ממשחיתי הטנקים הקיימים בשטח. הצורך העיקרי היה משחית טנקים אשר תואם יותר טוב את יעוד הכלי של מהירות רבה וכוח אש רב, במחיר של שריון הכלי.

הדרישות הראשוניות היו לכלי בעל מזקו"ם קריסטי, תותח 37 מ"מ ומנוע של חברת רייט קונטיננטל (R-975). במהלך פיתוח הכלי, תוך כדי הלחימה והמסקנות בשטח של הצבא האמריקאי, הוחלט שתותח 37 מ"מ אינו מספיק כדי להתמודד עם השריון הגרמני, התותח שודרג לתותח 75 מ"מ ולבסוף לתותח 76 מ"מ (3 אינץ', אותו התותח שבשימש את השרמן 76 מ"מ ואת הM10 וולברין), גם הדרישה למזקו"ם קריסטי ירדה וההלקט פותח עם מזקו"ם ויקרס.

הדגש העיקרי בפיתוח ההלקט היה על מהירות. שריון הכלי היה דק במיוחד כאשר רוב שריון הכלי הוא 13 מ"מ פלדה בלבד, מה שהפך את ההלקט לכלי קל במיוחד (17.7 טון) ומשום כך גם מהיר מאוד.

ל-M18 הלקט מערכת הנעה חדשה, שהונדסה על בסיס לקחים מטנקים אחרים במלחמה, אשר משפרת את יכולת הטיפול בטנק בשטח ובפשטות ההרכבה והפירוק. המנוע ותיבת ההילוכים הורכב בצורה כזו שהיה ניתן לפירוק והוצאה פשוטה, מה שמקל על טיפולו ואיבחון בעיות בשטח.

שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-M18 הלקט שירת בכל זירות מלחמת העולם השנייה, אך בעיקר בזירת מערב אירופה. ההלקט היה למשחית הטנקים המהיר ביותר במלחמה. לעומת זאת, תותח ה-76 מ"מ לא הוכיח את עצמו מול השריון הגרמני המאוחר יותר כמו הטיגר. במהלך קרבות מלחמת העולם השנייה הוכיח ההלקט את עצמו כמשחית טנקים מעולה בזכות יכולתו לנוע במהירות לאזורי היתקלות עם כוחות שריון של האויב ולהיכנס לקרבות בתנועות איגוף מהירות בצורת 'פגע וברח'. יכולת זו מפצה על יכולת האש החלשה יחסית של ההלקט.

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • T88, תותח 105 מ"מ: שדרוג כוח האש של ההלקט עם תותח הוביצר 105 מ"מ.
  • T86, תותח 76 מ"מ: נסיון להפוך את ה-M18 הלקט לאמפיבי, הנסיון לא הצליח באופן מועיל.
    • T86E1, תותח 76 מ"מ: הוספת מדחפים להנעה מתחת לפני המים.
    • T87, תותח 105 מ"מ: דגם אמפיבי בדומה ל-T86, בעל תותח 105 מ"מ. שלושת הדגמים האמפיבים לא ראו שירות מבצעי.
  • M39, נגמ"ש רב-תכליתי: כמו טנקים אחרים במלחמה (כמו הקנגורו הבריטי), גם ל-M18 הלקאט היה דגם אשר הוסר לו הצריח והפך באופן אפקטיבי לנגמ"ש ורק"מ רב-תכליתי לגרירת ארטילריה, להסעת לוחמים וכנגמ"ש. מהירות ה-M39 הפך אותו לנגמ"ש מאוד מוצלח בחודשים האחרונים של המלחמה ואף המשיך לשרת בצבא ארצות הברית במלחמת קוריאה ובצבא מערב גרמניה. ה-M39 הסיע 12 לוחמים, יחד עם נהג ועוזר נהג (סה"כ 14).
    • M39 מרגמה 81 מ"מ: מרגמה 81 מ"מ מתנייעת.
    • M39 בראונינג תותח נ"מ: בדומה לדגם המורכב על זחל"מ ה-M3, הורכב M2 בראונינג כפול כנגד מטוסים וחי"ר.
    • M39 סוניק (SONIC): רק"מ סודי המפעיל רמקול ענק, ששידר צלילי קרב ומנועי טנקים כדי לבלבל את האויב בלוחמה פסיכולוגית.
  • M18, תותח 90 מ"מ GMC: דגם שלא עבר את שלב האבטיפוס, שניסה לשלב בין תובת M18 הלקט וצריח ה-M36 ג'קסון.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]