M1 אברמס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף M1 אברהמס)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
M1 אברמס
M1A1 Abrams Tank in Camp Fallujah.JPEG
מידע כללי
סוג טנק מערכה
מדינה מייצרת Flag of the United States.svg  ארצות הברית
משתמשים עיקריים צבא ארצות הברית
משתמשים משניים ערב הסעודית, מצרים, כווית
מחיר בין 6.21 ל-8.58 מיליון דולר (דגם A2)
שנת ייצור 1980
דגם קודם M60 פטון
מערכה מרכזית מלחמת המפרץ, מלחמת עיראק
מידע טכני
אורך 8.48 מטרים (תותח קדימה)
רוחב 3.65 מטרים
גובה 2.43 מטרים
משקל 67 טון (מוכן לקרב)
מהירות כביש: 67 קמ"ש
שטח: 48 קמ"ש
טווח פעולה 465 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 120 מ"מ
חימוש משני שני מקלעים 7.62 מ"מ
מקלע נוסף בקוטר 12.7 מ"מ
מנוע טורבינת גז רב-דילקית, 1500 כ"ס
מיגון שריון חיצוני - אורניום מדולדל,

שריון פנימי - חומר מרוכב מסווג העשוי ממתכת וקרמיקה וחומרים נוספים, ובנוי משתי שכבות בעלות מבנה מיוחד כל אחת.

צוות 4

M1 אברמס הוא טנק מערכה עיקרי תוצרת ארצות הברית, שנכנס לשרות במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20. כיום מיוצר הטנק על ידי ג'נרל דיינמיקס. קרוי על שם ראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית הגנרל קרייטון אברמס.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1963 נחתם הסכם שיתוף פעולה בין ארצות הברית למערב גרמניה שמטרתו הייתה יצור טנק מערכה עיקרי שיחליף את סדרת טנקי הפטון המתיישנים של שתי המדינות. הפרויקט, שזכה לשם "MBT-70" בוטל, ומיד אחריו בוטל גם פרויקט אמריקאי חלופי שנקרא "XM803". נוצר מצב שבשנות ה־70 לא היה כל פרויקט לפיתוח טנק שיחליף את ה־M60 פטון, שמקורותיו במלחמת העולם השנייה. האמריקאים הגיעו למסקנה שעליהם לתכנן טנק חדש לגמרי, מנותק מסדרת הפטון, ומבוסס על הלקחים משתי תוכניות הפיתוח שכשלו. ב־1973 החל פיתוח הטנק החדש תחת השם "XM1".

M1[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-M1 נכנס לייצור רק ב־1979. העיכוב נבע משינוי ההחלטה בקשר ליצרן הטנק (ג'נרל מוטורס נבחרה תחילה ואז הוחלפה בקרייזלר). הטנק היה שונה מאוד מקודמיו. מבחינה חיצונית נעלמו הקווים המעוגלים והאליפטיים של הפטון ובמקומם הופיעו קוים משופעים. הוא היה נמוך ביותר ממטר מה־M60A3. צריחון המפקד הפאטוני נעלם אף הוא. את הטנק הניע מנוע מסוג טורבינת גז, היכול לפעול עם מגוון דלקים, הכוללים בין היתר סולר, בנזין ואף דלק סילוני[1]. הטנק היה ממוגן בשריון מרוכב מודרני, שסיפק הגנה טובה בהרבה משריון הפלדה שקדם לו. ביצועי הטנק היו מצוינים. רק דבר אחד הווה בעיה - תותח ה-105 מ"מ נחשב כבר עם יצור הטנק לחלש מדי.

M1A1[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרבה בטרם החלו טנקי האברמס הראשונים להתגלגל מקו הייצור, יוצרו בברית המועצות אלפי טנקי T-64 ו־T-72. טנקים אלה היו אמנם פחות איכותיים מהאברמס ברוב הבחינות, אך חימושם העיקרי היה יותר חזק: תותח היכול לשגר אף טילי נ"ט בקוטר 125 מ"מ. האמריקאים, שלא רצו להיות במקום השני בשום תחום בתכנון טנקים, החליטו לשדרג את טנקי האברמס לתותח 120 מ"מ. ב־1985 נכנסו לשרות טנקי ה־M1A1. אלה היו דומים ל־M1 הבסיסי, אך היו חמושים בתותח חלק־קדח גרמני בקוטר 120 מ"מ. טנקי M1A1 מייצור מאוחר קיבלו גם שריון נוסף.

M1A2[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגרסה החדשה ביותר של האברמס, שנכנסה לשרות ב־1992, נקראת M1A2. זו כוללת שיפור בשריון, מערכת ראיית לילה תרמית משופרת לנהג ולמפקד, ומערכת ניווט מבוססת GPS.

הטנק השתתף במלחמת עיראק ב־2003 ולמרות היותו טנק מודרני וכבד ביותר, מספר טנקי M1A2 הושמדו ונפגעו על ידי מטעני גחון מאולתרים ורקטות נ"ט, ביניהן רקטות RPG-7 משופרות.

שרות מבצעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק אברמס M1A2

בשנת 1991 עבר האברמס את טבילת אשו הראשונה. בתגובה לפלישת עיראק לכווית, הוקמה קואליציה רחבה שמטרתה לשחרר את נסיכות הנפט הקטנה. בראש הקואליציה ניצבה ארצות הברית, "מנצחת" המלחמה הקרה, וחיל השריון האמריקאי שמנה אלפי טנקי אברמס. הטנק שנועד להלחם נגד מספרים עדיפים של טנקים סוביטיים זכה לעשות זאת, אך לא בגרמניה כפי שתמיד תוכנן, אלא במדבריות עיראק, במהלך מבצע סופה במדבר. לאחר הפצצה אוירית מסיבית של בעלות הברית, שריסקה למעשה את הפיקוד והשליטה העיראקיים, החלה מלחמת הקרקע.

הצבא העיראקי היה חמוש בטנקים סוביטיים מדגמי T-62 ,T-55 ו־T-72. ה-T-72 היה הטנק הטוב ביותר במאגר הנשק העירקי, שהוקצה לדיוויזיות העילית של משמר הרפובליקה. דגם זה הוא ה-T-72M, כלומר הדגם הבסיסי בסדרה המיועד למטרות יצוא בלבד, וחסר שדרוגים ומערכות יקרות. במהלך מפגשי השריון במלחמת המפרץ, טנקי האברמס לא התקשו להביס את שריון ה-T-72; הטנקים האמריקאים פתחו באש בדרך כלל בטווח של 3,00 מטר ויותר, ופגזי הח"ש-מנעל, המצוידים בחודרן מאורניום מדולל, הצליחו, בדרך כלל, לחדור את שריון הטנקים העירקים. הוא הדין גם ביחס לתחמושת מטען חלול; בכמה מקרים מחסור בתחמושת קינטית (המועדפת על הצוותים האמריקאים) בשעת היתקלות אילצה את צוותי האברמס להשתמש בתחמושת מסוג מטען חלול, שבדומה לחודרן הקינטי, חדרה את שריון האויב בקלות.

במהלך המלחמה נפגעו בסך הכל 23 טנקי אברמס. צבא ארצות הברית ציין, כי אומתו לפחות שבעה מקרים שבהם ספגו טנקי אברמס פגיעות חזיתיות מפגזי ח"ש-מנעל 125 מ"מ סובייטים, ושבעה מקרים נוספים שבהם נורו בטעות על ידי טנקי אברמס אחרים. בכל המקרים של אש עיראקית לא הושגה שום חדירה, ולא נגרם שום נזק שאינו ניתן לתיקון (שני טנקי אברמס פגועים הושמדו כדי למנוע את נפילתם בידי האויב). גם בכל המקרים של אש ידידותית לא הושגה שום חדירה הרת אסון לתא הלחימה, ושום טנק לא יצא לחלוטין מכלל שימוש; השריון החזיתי וכך גם שריון צד צריח עמד בפני תחמושת ח"ש-מנעל שלו עצמו, אך לא כך המקרה בצידי התובה ובעורף הטנק.

האברמס תפקד כצפוי. בודדים מצוותי הטנקים נהרגו במלחמה. הטנקים שמרו על 90% כשירות מבצעית. מאות טנקים עיראקיים הושמדו על ידיהם. עם סוף המלחמה הוכתר הטנק על ידי רבים כ"טנק הטוב ביותר בעולם". אף חרף ההשגים המרשימים, יש לבחון את ביצועי הטנק במלחמת המפרץ בהתאם ליריביו שעמדו מולו. הצבא העיראקי היה כמעט ללא סיוע אוירי, צוותי טנקיו לא היו מאומנים, ופיקודו כשל בכל הדרגים. למרות שהנו טנק מצוין, קשה לומר שלטנק יתרונות גדולים על־פני אחרים מהשורה הראשונה כמו ה־T-90 ,צ'אלנג'ר 2, לקלארק, לאופרד 2, מרכבה סימן 4 ואחרים.

טנקי אברמס משרתים בצבא ארצות הברית ובחיל הנחתים שלה. הם גם משרתים בצבאות כווית, ערב הסעודית ומצרים בה אף נבנה ברישיון (כ־750 יחידות הורכבו עד כה).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ AGT1500, באתר Honeywell