M1 תומפסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תת-מקלע תומפסון
M1A1.gif
מידע כללי
סוג תת מקלע
תכנון ג'ון תומפסון, 1917–1919
שנות שירות 1938–1971 (בצבא ארצות הברית)
מלחמות מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, מלחמת וייטנאם, מלחמת העצמאות
מידע טכני
קליבר 0.45 אינץ' (11.43 מ"מ)
הזנה מחסנית חיצונית מתנתקת בת 20 או 30 כדור (בדגמים קודמים הנשק יכל לקבל תוף תחמושת)
אורך כולל 852 מ"מ ‎(M1918/A1)
811 מ"מ ‏(M1/A1)
אורך קנה 267 מ"מ
משקל ריק 4.9 ק"ג ‎(M1918/A1)
4.8 ק"ג ‏(M1/A1)
קצב אש 1200-600 כדורים לדקה, תלוי בדגם
מהירות לוע 280 מטר לשנייה
טווח אפקטיבי 50 מטר
נחת אמריקאי יורה בתומפסון בקרב אוקינאווה

M1 תומפסון הוא תת מקלע תוצרת ארצות הברית. הנשק, שהיה ידוע גם כטומי גאן או מכונת הכתיבה משיקגו היה אחד מכלי הנשק המפורסמים ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא שימש פושעים, שוטרים, חיילים, טרוריסטים ואנשי חוק ברחבי העולם משנות העשרים ועד שנות השישים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה, ועם הגעת טכנולוגיית הנשק האוטומטי לבגרות, נוצר סוג חדש של נשק קל. הנשק היה קטן יחסית, ירה תחמושת של אקדח, אך היה לו קצב אש של מקלע. על בסיס מאפיינים אלה נקרא הנשק החדש תת-מקלע (Sub Machine Gun). אחד מתתי המקלעים המוצלחים הראשונים שנוצרו היה התומפסון או "טומי גאן". פיתוחו של התומפסון החל ב-1916, כשגרסתו הראשונה פותחה כבר ב-1921. מתכנן הנשק היה גנרל ג'ון תומפסון, ומכוון שהנשק פותח אחרי מלחמת העולם הראשונה, הוחמצה הזדמנות לשווקו במלחמה זו והוא שווק לשוק האזרחי בארצות הברית (בתקופה בה לא היו תקנות נגד נשיאת נשק אוטומטי על ידי אזרחים).

הנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

התומפסון עצמו היה תת-מקלע כבד ומוצק, מבוסס על פעולת גז, שירה תחמושת אקדח בקוטר 0.45 אינץ'. תחמושת זו, ששימשה באקדח הקולט 1911 המפורסם, הייתה חזקה מאוד וקטלנית בטווח קצר. הנשק היה מסוגל לקצב אש אדיר של עד 700 כדורים לדקה, והוזן ממחסניות ותופי תחמושת של עד 100 כדורים. התומפסון היה אמין מאד, והצטיין בממדים קטנים שאיפשרו הסתרה קלה של הנשק. החסרון האמיתי היחיד של הנשק, פרט למשקלו הכבד, היה הטווח המעשי הקצר מאוד שלו.

"מכונת הכתיבה של שיקגו"[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת היובש של שנות ה-20 של המאה ה-20 הפכה חלקים של ארצות הברית לאזורי קרב בין כנופיות שהתחרו על שוק האלכוהול המוברח. בארצות הברית של אותם ימים, שבה הנשק היה חופשי וזמין לכל דורש, נשאו "חיילי" המאפיה כל פריט אפשרי, החל מאקדחי 0.22 אינץ' ועד למקלעים קלים. הודות לממדים הקטנים וכח האש האימתני שלו, התחבב ה"טומי גאן" על המאפיונרים, אשר עשו בו שימוש נגד עבריינים יריבים ואנשי חוק כאחד. במיוחד התפרסמו מקרי רצח בשיקגו, עיר שהייתה מרכז ללחימה בין כנופיות מבריחים, ובמיוחד מעשה הטבח של יום ולנטיין. הצליל הייחודי של התומפסון, בשילוב עם כותרות העיתונים המזעזעות שליוו אותו באותה תקופה, הקנו לו את הכינוי "מכונת הכתיבה של שיקגו".

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התומפסון נכנס למלחמה עוד לפני ארצות הברית עצמה. יחידות בריטיות מיוחדות העדיפו אותו על פני הסטן הודות לאמינותו ולקטלניות הגבוהה יותר של תחמושת ה 0.45 אינץ'. הגרסאות הצבאיות היו בעלות קצב אש נמוך יותר כדי להקל על הדיוק. אך עם הצטרפות ארצות הברית למלחמה הפך השימוש ב"טומי גאן" לנפוץ מאד. הנשק שימש כנשק אישי בכוחות מיוחדים ומוצנחים וכנשק אישי של מפקדי יחידות חי"ר אמריקאיות. החיילים האמריקאים אהבו את הנשק על כוחו ואמינותו, ומחלו לו על המשקל הגדול והטווח הקצר.

אבל החסרון העיקרי של התומפסון לא היה ברמת החייל הבודד. החסרון היה ברמה הכוללת - הנשק היה יקר ומסובך מאוד לייצור. על אף נסיונות במהלך המלחמה להוזיל ולפשט אותו, הנשק היה פשוט מורכב מדי בשביל ייצור בקנה מידה אדיר. כתוצאה מכך בערך באמצע המלחמה החלו האמריקאים להחליף אותו בM3 גריסגאן, שהיה דומה יותר מבחינה רעיונית לסטן הבריטי.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התומפסון המשיך לשרת בצבא ארצות הברית עד אחרי מלחמת קוריאה. חיילים אחדים בצבא ארצות הברית העדיפו אותו גם במלחמת וייטנאם, על פני רובה הM-16 הארוך או הM3 גריסגאן. ה-FBI ויחידות אכיפת חוק אחרות המשיכו להשתמש ב"טומי גאן" עד שנות ה-70 של המאה ה-20, ואז זנחו אותו לטובת ה MP5 הגרמני של הקלר וקוך.

בעולם השלישי התומפסון שירת צבאות רבים, פעמים רבות ביחידות העילית או כנשק אישי של מפקדים חשובים. הנשק זכה להערכה רבה בכל מקום, על אף שיחסית לתתי מקלע רבים משנות החמישים הוא היה נחות[דרוש מקור].

בצה"ל הצעיר הוכנסו לשירות מספר מוגבל של תומפסונים, בעיקר ביחידות עילית (דוגמת יחידה 101[1]), והוחלפו על ידי העוזי בשנות החמישים. הנשק התפרסם בארץ כנשקם האישי של מאבטחי דוד בן-גוריון בזמן מלחמת העצמאות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתוך יחידה סודית קומנדו 101, מאת אורי מילשטיין, הוצאת רמדור, מהדורה שלישית, מרץ 1968.