M24 צ'אפי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
M24 צ'אפי
M24 Chaffee in Detroit.jpg
מידע כללי
סוג טנק קל
מדינה מייצרת Flag of the United States.svg  ארצות הברית
שנת ייצור 1944
מערכה מרכזית מלחמת העולם השנייה

מלחמת קוריאה
מלחמת הודו-סין הראשונה
מלחמת וייטנאם
מלחמת העצמאות של אלג'יריה
מלחמת הודו-פקיסטן 1971

מידע טכני
אורך 5.56 מטר
רוחב 3 מטר
גובה 2.77 מטר
משקל 18.4 טון
מהירות 56 קמ"ש
טווח פעולה 161 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 75 מ"מ
חימוש משני מקלע M2 בראונינג בקוטר 12.7 מ"מ

2 מקלעי M1919 בראונינג בקוטר 7.62 מ"מ (אחד מקביל)

מנוע שני מנועי קאדילק 110 כ"ס כ"א
מיגון 38-9 מ"מ
צוות 5 (מפקד, תותחן, טען, נהג, נהג משנה/מפעיל רדיו)

M24 צ'אפי (אנגלית: M24 Chaffee) היה טנק קל מתוצרת ארצות הברית שנכנס לשרות בשנת 1944 ונועד להחליף את הטנק הקל M3 סטיוארט. הצ'אפי היה בשימוש צבא ארצות הברית בשלבי מלחמת העולם השנייה האחרונים ובמלחמת קוריאה, ואחר זאת הוצא בהדרגה מהשרות וסופק למדינות רבות בכל רחבי העולם. הטנק המשיך לשרת בצבאות מספר מדינות למשך שנים רבות ועבר לא פעם שדרוגים והשבחות. כמו כן שימש כבסיס לסוגי כלי רק"מ שונים.

פיתוח וייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר נכנסה ארצות הברית למלחמת העולם השנייה בדצמבר 1941, הורכבו עוצבות שריונהּ בעיקר מטנקים קלים, כשהנפוץ מביניהם היה ה־M3 סטיוארט[1]. הקרבות בצפון אפריקה בשנת 1942 הדגישו את חסרונות הטנק הקל מדגם M3 בלוחמת שריון. חולשתו העיקרית של ה־M3 הייתה חימושו, תותח קל 37 מ"מ - חלש מכדי להתמודד מול השריון הגרמני. באפריל 1943, לאחר שכשל הניסיון לשדרג את כוח האש של ה־M3 לתותח 75 מ"מ, ובעקבות דחיית פרויקט הטנק M7 על ידי הצבא האמריקאי‏[2], הוציאה ועדת החימוש (Ordnance Committee) מפרט לפיתוח טנק קל חדש במשקל 20 טונות, חמוש בתותח 75 מ"מ ואשר יתבסס על ההינע של ה־M3‏[3]

העבודה על פיתוח הטנק החדש, שסווג בציון טנק קל T24 ניתנה לחברת הרכב ג'נרל מוטורס. שריונו היה דק ביותר, רק 25 מ"מ בחזית השלדה ו־37 מ"מ בחזית הצריח, זאת כדי שמשקלו לא יעלה על 20 הטונות. צריחו הכיל שלושה אנשי צוות, בניגוד לשניים ב־M3. כדי להשיג יכולת עבירות טובה יותר הוצגו בו זחלים רחבים (כדי 40 ס"מ) ומערכת מתלים חדשה. החימוש העיקרי היה תותח חדש קל משקל 75 מ"מ, נגזרת התותח בו נעשה שימוש במפציץ B-25 מיטשל. למרות היותו בעל קנה קצר ומהירות לוע נמוכה, נעשה בתותח שימוש באותו תחמיש של תותח 75 המ"מ של ה־M4 שרמן. מקלע M1919 בראונינג 7.62 מ"מ הותקן במקביל לתותח, ואחד נוסף מימין לתובה והופעל על ידי נהג המשנה. מקלע M2 בראונינג 12.7 מ"מ הותקן על גג הצריח להגנה מפני כלי טיס, אך מיקומו התברר כלא נוח לתפעול על ידי אנשי הצוות.

שתי דגמי אב-טיפוס של ה־T24 הושלמו באוקטובר 1943 ונשלחו למבחני שדה; אלה היו כה מוצלחים, שוועדת החימוש הזמינה יצור 1,000 טנקים באופן מיידי. מאוחר יותר תפחה ההזמנה ל־5,000 יחידות, שעל הייצור אחראיות קדילק וחברת מאסי־האריס (Massey-Harris). ביולי 1944 קיבל ה־T24 את השם המתוקנן M24 טנק קל, ומאוחר יותר נוסף לו שמו 'צ'אפי', על שם הגנרל אדנה צ'אפי (Adna Chaffee), הנחשב למייסד גייסות השריון האמריקאים. סך הכל יוצרו 4,731 טנקי M24 עד הפסקת הייצור ביולי 1945‏[4].

היסטוריית שרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלוח הראשון של הטנק הגיע לצרפת בראשית דצמבר 1944 ואלו החלו להחליף את טנקי הסטיוארט המיושנים. טבילת אשו נערכה זמן קצר לאחר מכן, בקרב הבליטה. מספר טנקים קטן נשלח גם לחזית האיטלקית ואף הספיק לקחת חלק בקרבות. עם תום המלחמה בחזית האירופית, ה־M24 כלל כ־34% מסד"כ הטנקים הקלים בצבא האמריקאי. בנוסף, כ־300 M24 נמסרו לבריטניה לקראת סיום המלחמה, אולם אלה השתתפו במספר קרבות מוגבל מאוד.

למרות שריונו הדק, מהירותו ואמינותו המכנית הגבירו מאוד את שרידותו. תפקידו העיקרי לא היה קרבות שריון בשריון אלא סיור ותמיכה בחי"ר ממוכן כשהוא מספק אש מסייעת. תותח ה־75 מ"מ יכל לירות פגזים נפיצים שהוכיחו עצמם כיעילים מאוד כנגד 'מטרות רכות' כרק"ם קל, חי"ר, מבנים ואף בונקרים. דיווחים מהיחידות הלוחמות שקיבלו לידיהם את הצ'אפי היו חיוביות ברובן. הצוותים שיבחו את ניידותו ואמינותו המכנית, כמו גם את תותח 75 המ"מ, שאמנם לא היה אפקטיבי ביותר כנגד שריון האויב, היה שיפור ניכר לעומת תותח ה־37 מ"מ של הסטיוארט‏[5].

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

M24 בקוריאה, 1950.

בתום מלחמת העולם השנייה נשלחו ה־M24 ליפן כחלק מכוח הכיבוש, מאחר שהכבישים והגשרים היפניים לא יכלו לשאת טנקים כבדים יותר. ב־25 ביוני 1950 פלש צבא צפון קוריאה - המצויד בטנקי T-34-85 סובייטים - לרפובליקת דרום־קוריאה. כוח השריון הזמין ביותר של ארצות הברית באזור היו טנקי הצ'אפי ששהו ביפן ואלה הוזעקו לקוריאה. ה־M24 היו חסרי אונים כנגד השריון החזיתי של ה־T34; בכל הקרבות כנגד צבא צפון־קוריאה בחודש יולי כשלו טנקי ה־M24 להשמיד אפילו T34 אחד. בנוסף, ה־M24 היו פגיעים לא רק לתותחי 85 המ"מ של ה־T34, אלה גם לרובי נ"ט מסוג PTRS-41 בקוטר 14.5 מ"מ של צפון־קוריאה. עם הגעת טנקים כבדים יותר כמו ה־M26 פרשינג והשרמן באוגוסט 1950, שב ה־M24 לתפקידים המיועדים לו כמשימות סיור וסיוע לחי"ר‏[6].

שימוש בצבאות זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

M24 צ'אפי של הצבא הצרפתי בוייטנאם

בראשית שנות ה־50 החלו טנקי M41 ווקר בולדוג[7] להחליף את ה־M24 בשרות, ואלו הפכו לעודפים עבור הצבא האמריקאי. כתוצאה מכך החלו הם לספק את טנקי הצ'אפי למדינות זרות כחלק מתוכנית סיוע צבאית (Military Defense Aid Program). אף שלא היה הטנק החזק ביותר, הוא נתפש כפתרון זול, אטרקטיבי וקל לתפעול, במיוחד לצבאות קטנים שלא היו ברשותם טנקים. כ-4,400 M24 יוצאו למספר מדינות רב באירופה ובאסיה, כ־90% מסך כל הטנקים שיוצרו.

צרפת קיבלה את המספר הגדול ביותר - למעלה מ־1,200, ואלה הוו את עמוד השדרה בחיל השריון הצרפתי בשנות ה־50 יחד עם ה־M4 שרמן. הצבא הצרפתי השתמש בהצלחה ב־M24 במלחמת הודו-סין הראשונה וכנגד הגרילה באלג'יריה. במהלך מלחמת וייטנאם עשה צבא דרום־וייטנאם שימוש מצומצם בצ'אפי, וכך גם לאוס וקמבודיה. אף שטנקי צ'אפי סופקו גם לאיראן וגם לעיראק, ככל הידוע לא הפעילו אותם אלה בקרב. הפעם האחרונה שה־M24 השתתף בקרב הייתה ככל הנראה במהלך מלחמת הודו־פקיסטן בשנת 1971, כאשר הצבא הפקיסטני הפעיל רגימנט של טנקי M24 בבנגלדש. הטנקים, שגם כך היו במצב ירוד, לא הוו יריב לשריון ההודי שהורכב ברובו מטנקי T-55 ו-PT-76 סובייטים, וכל טנקי הרגימנט הושמדו או נשבו‏[8].

דגמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

M19 רק"מ נ"מ
  • M24: דגם הייצור. 4,731 נבנו.
  • M24 אמפיבי: M24 עם מצופים מיוחדים שאפשרו לטנק לרדת מאסדת נחיתה ולשוט בכוחות עצמו לעבר החוף. המצופים התנתקו ברגע שהטנק עלה ליבשה. מעולם לא הופעל מבצעית.
  • T6E1:‏ M24 שהוסב לטנק חילוץ. בוטל עקב סיום המלחמה.
  • M19 Gun Motor Carriage: רק"מ נ"מ. צמד תותחי נ"מ בופורס 40 מ"מ הותקנו בחלקה האחורי של השלדה כשהמנוע מועבר למרכז. 904 כלים הוזמנו באוגוסט 1944, אולם רק 285 נבנו בפועל. ה-M19 נשאר בשרות הצבא האמריקאי שנים רבות לאחר המלחמה.
  • תותח מתנייע M37: תותח הוביצר 105 מ"מ הותקן בחלקו הקדמי של מרכב ה־M24 והיה בעל קבולת 90 פגזים. נועד להחליף את תומ"ת M7 פריסט בשירות. 316 כלים נבנו, מרביתם בתום מלחמת העולם השנייה. ה־M37 שימש גם כפלטפורמה לנשיאת מרגמה 4.2 אינץ' במקום תותח ההוביצר. אבטיפוס אחד הושלם לפני ביטול הפרויקט באוגוסט 1945.
  • תותח מתנייע M41: עיצובו הבסיסי היה זהה לזה של ה־M19, עם המנוע במרכז, ותותח הוביצר 155 מ"מ בחלקו האחורי של המרכב. יצורו החל במאי 1945 וכ־60 כלים נבנו בסך הכל, לא הספיקו לקחת חלק בקרבות במלחמת העולם השנייה, אולם השתתפו במלחמת קוריאה.
  • T77E1: רק"מ נ"מ על מרכב ה־M24, בעל ארבעה מקלעי M2 בראונינג 12.7 מ"מ שהורכבו בצריח מיוחד שפותח על ידי חיל־האוויר האמריקאי. הפרויקט החל ב-1943 ובוטל שנתים לאחר מכן עם סיום המלחמה. אבטיפוס אחד הושלם.

דגמים זרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה־50 ניסו הצרפתים לשדרג את כוח אשו של ה־M24 על ידי החלפת הצריח בזה של ה־AMX-13 (תוצרת צרפת), שהיה בעל תותח 75 מ"מ עם יכולת חדירת שריון גבוהה מזו של ה־M24. הניסוי לא עלה בהצלחה, והצרפתים זנחו את הרעיון לאחר שדגם אבטיפוס אחד הושלם. בנוסף ניסו המפתחים הצרפתים גם להרכיב צריח M24 על מרכב ה־AMX-13, מאחר שתותח 75 המ"מ של ה־M24 יכל לירות פגזים נפיצים יעילים בהרבה מזה של ה־AMX-13. מספר כלים הוסבו לתצורה זו ונקראו AMX-13 צ'אפי.

בשנת 1972 החליט הצבא הנורבגי לנסות לשדרג את טנקי ה־M24 המתיישנים שברשותו תחת החלפתם בטנקים חדשים. מנוע הבנזין המקורי הוחלף במנוע דיזל משופר בדומה לזה המותקן בנגמ"ש ה־M113 האמריקאי. תותח 75 המ"מ הוחלף בתותח צרפתי 90 מ"מ בעל לחץ נמוך ובלם לוע. מערכת בקרת אש חדשה עם מד טווח לייזר הותקנה. הצבא הנורבגי התרשם מביצועי הטנק המשודרג ומכך שעלות כל יחידה הייתה כשליש מעלותו של טנק חדש. כ־54 טנקי M24 שודרגו ואלה נכנסו לשרות תחת השם NM-116. בנוסף הסבו הנורבגים שמונה M24 לטנקי חילוץ. ה-NM-116 פרש משרות בתחילת שנות ה־90.

אורוגוואי החלה לחדש במהלך שנות ה־80 את טנקי ה־M24 שברשותה על ידי התקנת תותח בלגי 90 מ"מ ומנוע דיזל סקונה. ככל הידוע, אלו טנקי הצ'אפי היחידים שנותרו בשרות בראשית המאה ה־21‏[9].

יצוא ה־M24 לפי מדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Chamberlain, Peter; Chris Ellis. British and American Tanks of World War Two: The Complete Illustrated History of British, American and Commonwealth Tanks, 1939-45. Cassell 2002
  • Hunnicutt, R. P. A History of the American Light Tank. Novato, California: Presidio Press

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בתחילת המלחמה, גרסה דוקטרינת השריון האמריקאית כי יש למקם את הטנקים הקלים בחוד ההתקפה, כאשר תפקידם יכלול גם קרבות שריון בשריון. הניסיון בקרבות בצפון אפריקה הוכיח כי אין הם מתאימים לקרבות שריון והם הוגבלו בעיקר לתפקידי סיור
  2. ^ הטנק הקל T7 שפיתוחו החל ב־1941, נתפש על ידי הצבא כמחליף אפשרי ל־M3. הוא תוכנן במקור כטנק קל במשקל 14 טונות ובעל תותח 37 מ"מ, אולם עד מהרה שונתה הדרישה לתותח 75 מ"מ, ומשקלו עלה בהדרגה לכדי 27 טון וסווג כ'טנק בינוני M7'. בתחילת 1943 דחה הצבא את ה־M7 והפרויקט בוטל
  3. ^ J. Zaloga, Steven. M24 Chaffee Light Tank 1943-85, (New Vanguard) Osprey Publishing, 2003, pp. 3-7
  4. ^ Zaloga, pp. 7-9
  5. ^ Zaloga, pp.9-15
  6. ^ Zaloga, pp.17-18
  7. ^ בשלהי שנות ה-40 החל הצבא האמריקאי לפתח טנק קל חדש עם תותח 76 מ"מ ארוך קנה שיוכל להתמודד ביתר הצלחה כנגד השריון הסובייטי, תפקיד שה־M24 לא יועד לו. ה־M41 ווקר בולדוג נכנס לשרות ב־1951, עד אשר הוחלף ב־1969 על ידי ה־M551 שרידן
  8. ^ Mesko, Jim. M24 Chaffee in action - Armor No. 25, Squadron/Signal Publications, 1988, pp. 18-20
  9. ^ Zaloga, pp.36-37