M4 שרמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
M4A2 שרמן
Sherman Tank WW2.jpg
מידע כללי
סוג טנק בינוני
מדינה מייצרת Flag of the United States.svg  ארצות הברית
שנת ייצור ~1942
דגם קודם M3 גרנט
דגם עוקב M26 פרשינג
מערכה מרכזית מלחמת העולם השנייה, כל החזיתות.
מידע טכני
אורך 5.92 מטרים
רוחב 2.62 מטרים
גובה 2.74 מטרים
משקל 30 טון מוכן לקרב.
מהירות 48 קמ"ש על כביש
טווח פעולה 240 ק"מ
חימוש עיקרי תותח 75 מ"מ
חימוש משני שני מקלעים 7.62 מ"מ
מקלע נוסף בקוטר של 12.7 מ"מ
מנוע שני מנועי דיזל של GMC, 375 כ"ס ביחד.
מיגון 76-12 מילימטר.
צוות 5

M4 שרמן הוא טנק אמריקאי בינוני שהיווה את עמוד השדרה של גייסות השריון של הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה, טנקים רבים נוספים הועברו ליחידות השריון של צבאות בעלות הברית במסגרת תוכנית השאל-החכר. כ-50,000 טנקי שרמן מכל הדגמים יוצרו בסך הכל[1] והתובה שלו שימשה בסיס לכלים משוריינים ייעודיים רבים. לאחר מלחמת העולם השנייה המשיך השרמן לשרת בזירות קרב אחרות ובהן מלחמת קוריאה, תוך שהוא משרת לצד טנקים שתוכננו להחליפו, וכן שירת בצבאות שונים ברחבי העולם, כולל חיל השריון של צה"ל בו שירת החל ממלחמת השחרור ועד אחרי מלחמת יום הכיפורים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק השרמן M4 תוכן על ידי חיל החימוש (U.S. Army Ordnance Department) כמחליף לטנקי ה-M3 הידועים גם כלי וגרנט. טנקים אלו פותחו כדגם ביניים וכפלטפורמה לשימוש בתותח 75 מ"מ מדגם M3/L-40. חוסר בצריח מתאים גרם לכך שעיצוב טנק ה-M3 יהיה גרוע למדי. למרות זאת, בשנים 1941-1942 היו הבריטים בצפון אפריקה עסוקים בלוחמה עיקשת מול קורפוס אפריקה של רומל. הגעת טנקי ה־M3 הייתה בשורה טובה מבחינת הבריטים, על אף מגרעותיהם. ה־M3 היה מסוגל להשמיד את הטנקים הגרמניים הבינוניים מטווח ארוך יחסית, ובכך פיצה על חסרונותיו הברורים. כאמור, היה ה-M3 טנק שתוחלת חיו קצובה עד שיימצא לו מחליף ראוי.

הצבא האמריקאי נתן לטנק החדש את השם M4 אליו נוספו בהמשך ציונים המצביעים על שינויים בייצור ובתכונות הטנק, השם שרמן ניתן לטנק על ידי הצבא הבריטי לזכרו של ויליאם שרמן (1820 - 1891) שהיה גנרל אמריקני, מהמפקדים הבולטים של צבא ארצות הברית (צבא הצפון) במלחמת האזרחים האמריקנית.

לשרמן חמישה אנשי צוות: שלושה מהם בצריח, כמו ברוב טנקי המערכה המודרניים. אלו הם המפקד, התותחן והטען. בקדמת התובה יושבים שני אנשי צוות נוספים: בצד שמאל נהג הטנק, ומימינו מקלען-תובה. בצבאות שונים נקרא מקלען התובה גם "נהג משנה" או נהג מחליף.

היסטוריה של תכנון וייצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנאים והדרישות לתכנון טנק ה-M4 פורסמו ב-31 באוגוסט 1940. לפי הדרישות היה ה-M4 אמור להיות טנק בינוני מהיר שעיקר תפקידו להוות תמיכה בחיל רגלים, ובנוסף לשמש ככוח מחץ בנקודות פריצה. בנוסף נדרש הטנק להיות מסוגל להשמיד את הטנקים שהיו בשימוש מדינות הציר. לאחר עיכובים הוצגו 5 אבות טיפוס וב-18 באפריל 1941, נבחר הדגם הפשוט שסומן תחילה כ-T6 שהיה למעשה מבוסס על תובה משופרת ומערכת מזקו"ם של טנק ה-M3 ועליה צריח חדש הנושא את תותח ה-75 מ"מ. בחלקו האחורי של הטנק הותקן מנוע כוכבי, עם מערכת גלגל מניע קדמית. ב-2 בספטמבר 1941 הושלמה בניית האבטיפוס שבו, (שלא כמו בדגם המבצעי), הייתה התובה יצוקה ונקבע בה פתח צדדי. בחודש אוקטובר עבר הטנק לייצור סדרתי.

טנקי השרמן הראשונים ייוצרו על ידי מפעל הקטרים לימה (Lima Locomotive Works) והטנקים הראשונים הועברו לצבא ארצות הברית להערכה. על פי שאיפות הפיקוד האמריקאי אמורים היו להיות מיוצרים לא פחות מ 120,000 טנקים מסוג שרמן אך אילוצי המלחמה ובעיקר המחסור בפלדה שנדרשה גם לייצור ספינות מסוגים שונים, בשנים הקריטיות ללוחמה בין 1942 - 1943 יוצרו והועברו לחזית 53,500 טנקי שרמן.‏[2]

במהלך מלחמת העולם השנייה יוצרו 7 תתי דגמים של טנק השרמן שסומנו כ-A1 עד A6 ‏(M4A1 שרמן עד M4A6 שרמן) והצביעו על הבדלים שונים במנועים ותצורות של התובה. מאידך, במהלך היסטוריית הייצור נערכו שיפורים ושינויים במפרט הטכני של הטנק מבלי שהדבר ישנה את סימוני הדגם. הצבא הבריטי השתמש במערכת סימון מקבילה.‏[3] מרבית טנקי השרמן היו מונעים במנועי בנזין, אך דגמי A2 ו-A6 היו מונעים במנועי דיזל - ה-A2 על ידי 2 מנועי ג'נרל מוטורס (GMC) מדגם 6-71 וה-A6 על ידי מנוע רדיאלי של קטרפילר מדגם RD1820. דגמים אלו ודגם ה-A4 שהיה מונע על ידי מנוע A57 מתוצרת קרייזלר הועברו בעיקר לצבאות בנות הברית. בכל הדגמים הורכבה מערכת חשמלית של 24 וולט.‏[4]

דגמי השרמן הראשונים צוידו בתותח ה-75 מ"מ דגם M2. בדגמים מאוחרים יותר שנכנסו לשירות בינואר 1944 הורכב צריח T23 שתוכנן במקור עבור הטנק T20 ובו הותקן תותח 76 מ"מ M1, ובמקביל הופחת מספר הפגזים הנפיצים ועלה מספר הפגזים חודרי שריון. בשלב הייצור האחרון הורכב בצריח תותח הוביצר 105 מ"מ שנכנס לשירות בפברואר 1944. ביוני 1944 נכנסו לשירות מספר מוגבל של 254 טנקי M4A3E2 שזכו לכינוי "ג'מבו", והיו בעלי שריון עבה במיוחד ותותח 75 מ"מ בצריח חדש מסוג T23 ששימש לתקיפת ביצורים.

דגמי השרמן הראשונים השתמשו במערכת מזקו"ם קרדן-לויד עם קפיצים מסוג לוליין אנכי (VVSS) שנחשב למתקדם בתחילת המלחמה אך עם עליית משקל השריון החימוש והתחמושת הוחלף במזקו"ם עם קפיצי לוליין אופקי (HVSS) וזחלים רחבים לחלוקת משקל יעילה. דגם זה קיבל את הסימון M4A3E8 וזכה לכינוי "השמונה הנוח" (Easy Eight).

מספר דגמים ייחודיים נבנו על גבי טנקי שרמן ובהם משגר הטילים T34 קליופה, טנק-דחפור, טנק שהותקן בו להביור וזכה לכינוי רונסון (מצית ידוע), טנק עם מתקן לפינוי מוקשים וטנקים אמפיביים. בנוסף על טנקים ייעודיים אלו שימשה תובת השרמן כבסיס לכלי רכב משוריינים מיוחדים ובהם טנק חילוץ M32 שעליו הותקנו כננות ומנוף, תותחים מתנייעים בקטרים שונים (M12 ;M40), ומשחיתי הטנקים M10 וולברין ו-M36 ג'קסון.

גרסה מיוחדת של השרמן ידועה בשם פיירפליי (FireFly). דגם זה צויד על ידי הבריטים בתותח 17 ליטראות (76.2 מילימטר) הבריטי שהיה בעל כושר חדירה גבוה משל תותח ה-M75 האמריקאי המקביל. זאת נחשבת לגרסה הטובה ביותר של השרמן במלחמת העולם השנייה, שכן היא הייתה היחידה שיכלה להשמיד טנקים גרמניים מטווחים סבירים.

טנק השרמן DD הוא הגרסה האמפיבית של השרמן. DD הם ראשי תיבות של Duplex Drive, כלומר לטנק היו שתי מערכות הנעה. בנוסף ליכולת לנסוע על זחליו, היו לטנק מדחפים, הטנק היה אטום ומסך ציפה קל משקל נפרש ואפשר את התנועה במים. טנק זה שימש בעת הפלישה לנורמנדי והוכיח את עצמו כשימושי מאוד (חוץ מאשר בחוף אומהה, בו כמעט כל הטנקים טבעו או אבדו, דבר שהיה אחד הגורמים לאבדות הרבות והקשות שספגו האמריקאים בחוף זה).

היסטוריית שרות במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה היו כ-19,247 טנקי שרמן מדגמים שונים בשימוש יחידות שריון של צבא ארצות הברית, 1,114 היו בשימוש חיל הנחתים האמריקני, 17,184 טנקי שרמן הועברו לשימוש חיל השריון של הצבא הבריטי וחלקם הועברו לשימוש הצבא הקנדי וצבא פולין החופשית. 4,102 הועברו לשימוש הצבא האדום וכ-800 שרמנים הועברו לידי הצבא הסיני. טנקים נוספים הועברו לצבאות אחרים שנלחמו לצד בעלות הברית.[5]

זירת צפון אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה בצפון אפריקה

טנק השרמן הופיע לראשונה בשדות הקרב של צפון אפריקה: בתחילה הועברו טנקי שרמן במספרים קטנים ליחידות שריון נבחרות לצורך לימוד והכרת הכלי החדש אך עם התקדמותו של קורפוס אפריקה בפיקודו של הפלדמרשל ארווין רומל לכיוון מצרים החישה את התהליך ו-300 טנקי שרמן מסוג M4A1 הועברו לידי הארמייה השמינית של הצבא הבריטי בגזרת המדבר המערבי ובספטמבר 1942 השתתפו בקרב אל-עלמיין השלישי. השרמנים זכו להערכת הצוותים הבריטיים.[6]

טנקי שרמן M4A1 תחת פיקוד וצוותים אמריקאים השתתפו במבצע לפיד בנובמבר 1942 ונלחמו מול טנקי פאנצר סימן 3 חמושים בתותחים בקוטר 50 מ"מ, וטנקי פאנצר סימן 4 חמושים בתותחים 75 מ"מ בעלי קנה קצר. המערכה חסרה את מאפייני הקרבות שהתנהלו במדבר המערבי, אך במספר מפגשים עם כוחות שריון גרמניים סבלו היחידות האמריקאיות מאבידות כבדות. הסיבה המיידית לאירועים אלו נבעה בעיקר מנאיביות של הצוותים האמריקאיים מול המיומנות הגבוהה של הצוותים הגרמניים ותורת הלחימה הגרמנית שהכתיבה שיתוף פעולה הדוק עם יחידות נ"ט. מפגש מתועד ראשון אירע ב-6 בדצמבר 1942 במהלכו הושמדה מחלקת שרמנים, חודשיים לאחר מכן נקלע כוח טנקים אמריקאי לקרב עם כוח גרמני ובמהלכו הושמדו טנקים אמריקאים על ידי כוח שריון משולב עם תותחי נ"ט 88 מ"מ. למרות כשלונות אלו ואחרים במהלך המערכה על צפון אפריקה, זכה השרמן להערכת אנשי הצוות ושדרת הפיקוד האמריקאית, והפך לטנק העיקרי בכוחות השריון.[7]

המבחן הבא של טנקי השרמן היה הקרב על טוניסיה, במהלכו נפגשו השרמנים עם טנקי טיגר גרמנים חמושים בתותח 88 מ"מ שהיו טובים יותר מהשרמנים בכל פרמטר. המפגשים הסתיימו באבדות כבדות לטנקים ולצוותים האמריקאים, ורק התפוררות החזית הגרמנית והעליונות המספרית של בנות הברית במספר טנקים בשדה הקרב ובשליטה אווירית הכריעו את הכף. בחודש יוני 1944 הוחלפו התותחים של טנקי הפנצר סימן 4 לתותחי 75 מ"מ קנה ארוך (L/48) שהותירו את השרמנים בעמדת נחיתות והחל מחודש יולי 1944 חומשו טנקי שרמן בתותחים 76 מ"מ ובחודש דצמבר שודרגו מערכות המזקו"ם של השרמנים.

הזירה האירופאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – החזית המערבית במלחמת העולם השנייה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה

הזירה האירופאית הייתה הזירה בה שימש טנק השרמן במספרים גדולים ככלי המבצע של הצבאות המערביים בפלישות אל תוך אירופה הכבושה. במסגרת אין ספור קרבות שריון בשריון וקרבות רחוב בערי אירופה הפך טנק השרמן לאייקון ולסמל של שחרור אירופה המערבית. הטנק עצמו נאלץ להתמודד עם טנקים גרמניים שיכולותיהם המשופרות הן בעמידות לתותח השרמן והן יכולתם לחדור את שריון השרמן ממרחקים ניכרים העמידו את ה-M4 בעמדת נחיתות, ורק היתרון המספרי מחד והתפוררות הצבא הגרמני וקווי האספקה שלו איפשרו התקדמות טורי השריון של בנות הברית אל כוון גרמניה.

הופעתו הראשונה של השרמן על אדמה אירופאית הייתה במהלך פלישת בעלות הברית לסיציליה ומיד לאחר מכן בפלישת בעלות הברית לאיטליה, בזירות אלו לא נערכו קרבות שריון בקנה מידה דומה לקרבות בחזית המזרחית, והכוחות הגרמניים סבלו מכוח אדם ואספקה מצומצמים. הפלישה לנורמנדי והקרבות שבאו בעקבותיה סיפקו לטנקי השרמן הזדמנויות רבות לקרבות שריון בעיקר מול טנקי טייגר בעמדות ירי מוכנות מראש שגבו אבידות כבידות מהשרמן הנחות. טנקים אחרים שהציבו בעיות קשות בפני צוותי השרמן היו הפנתר והטיגר II. צוותי הטנקים האמריקאים נזקקו ליתרונם המספרי על מנת להתגבר על טנקים אלו וכן השתמשו בטקטיקות יצירתיות כגון ירי פגזי זרחן במטרה לגרום לצוות הגרמני לנטוש את הטנק או ניגוח הטנקים הגרמנים.

ב-30 במרס 1945 נתקל כוח של טנקי קינג טיגר בטור של שרמנים, זחל"מים, ושלושה משחיתי טנקים אמריקאים. בקרב שהתפתח חוסלו שבעה-עשר שרמנים, שבעה-עשר זחל"מים, שלוש משאיות, שני ג'יפים ומשחית טנקים בתוך דקות. אחד השרמנים הצליח לפגוע בשריון הדק שמעל לתא המנוע של הטיגר II, וצוות של טיגר אחר שנפגע מפגז עשן זרחני לבן נחלץ מהטנק שלו משום שהיה משוכנע שהוא עולה באש.[8]

זירת האוקיינוס השקט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט

זירת האוקיינוס השקט התאפיינה בעיקר בלוחמה ימית אינטנסיבית, ולוחמת הטנקים הייתה בעלת חשיבות נמוכה ומספרים נמוכים של טנקים השתתפו בלחימה, בעיקר בתפקידי סיוע, וזאת בגלל אופי זירת הלחימה עצמה, שהייתה בעיקרה ביערות גשם ובתנאים טרופיים. בתנאים אלו היה יתרון לטנקים קלים. במפגשים בין טנקים יפנים לשרמנים הייתה ידם של הטנקים האמריקאים על העליונה בזכות השריון העדיף. בקרבות אלו השתמשו האמריקאים בפגזים נפיצים מול הטנקים היפניים, מאחר שפגזים חודרי שריון היו עוברים דרך השריון הדק וגוף הטנק היפני ויוצאים מצידו השני. בתנאי לחימה אלו השימוש העיקרי של השרמנים היה בלוחמה נגד ביצורים, והותקנו עליהם להביורים ללחימה בקיני מכונות ירייה ובונקרים.

שרות לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מלחמת העולם השנייה חיסלו חלק מבעלות הברית חלקים גדולים ממצבת הכוחות הסדירים ובהם גם גייסות שריון. עם זאת התקווה לשלום עולמי התנפצה עם התלקחות עימותים מקומיים על רקע המלחמה הקרה. עימותים אלו שאבו אליהם כוחות ומשאבים והפכו לעימותים בהם משתתפים צבאות פולשים.

מלחמת קוריאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת קוריאה התרחשה בשנים 1953-1950 בין שני חלקיה של קוריאה - קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית, בהשתתפות פעילה של המעצמות ארצות הברית וסין, ובמידה פחותה גם ברית המועצות. מלחמה זו לא הייתה באופייה מלחמת שריון והטנקים לא שימשו כנשק מכריע, אחת הסיבות לכך הייתה הטופוגרפיה של קוריאה שהיא בעיקרה הררית ומיוערת, דבר המקשה על תמרון מסות גדולות של טנקים. במהלך המלחמה שימשו הטנקים בעיקר לסיוע לחיל הרגלים וככלי ארטילריה. עם תחילת המלחמה פלשו טורי שריון של טנקי T34 צפון קוריאניים מולם לא היה לצבא הדרום קוריאני תשובה. מצב זה לא השתנה עם כניסת כוחות האו"ם שהיו חמושים בטנקי שרמן וצנטוריון, ורק חוסר היכולת של הצוותים הצפון קוריאניים מנע אבדות קשות ביותר לכוחות האו"ם.

עימותים אחרים באסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך חלוקת הודו נותרו בידי הצבא ההודי מחד והצבא הפקיסטני מאידך טנקי שרמן מסוגים שונים. טנקים אלו שימשו את שני הצדדים במלחמות בין הודו לפקיסטן ב-1965 (המלחמה הקשמירית השנייה) ובמהלך המלחמה ב-1971.

במלחמה הקשמירית השנייה התחוללו קרבות שריון גדולים. הצבא הפקיסטני נהנה מיתרון מספרי בטנקים כמו גם מיתרון איכותי מאחר שהיו ברשותו טנקים מסוג M47 פטון ו-M48 פטון שנלחמו לצד טנקי השרמן המיושנים. חיל השריון ההודי לעומת זאת היה מצויד במספר גדול של טנקי שרמן שחלקם חומשו בתותח צרפתי 75 מ"מ. עם זאת בעימותים הייתה יד השריון ההודי על העליונה, הסיבה העיקרית לכך הייתה בעיקר טקטיקה פקיסטנית שגויה שהטילה את מסות הטנקים כנגד עמדות הגנה מוכנות ומבוצרות היטב ושימוש מושכל של ההודים בחיפוי אווירי.[9]

השרמן בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

טנק שרמן מגדוד 82 של חטיבה 8, בפשיטה על שדה התעופה באל עריש במבצע חורב, 1948
תותח מתנייע צה"לי מסוג M-50, מוצג במצעד יום העצמאות בתל אביב, 1965

עם קום המדינה ופרוץ מלחמת העצמאות התעורר הצורך ברכש של טנקים. הטנק הצה"לי הראשון הושג בדרכי מרמה מעודפי הצבא הבריטי בארץ. בשבועות האחרונים לסיום המנדט, הובילו הבריטים טנקי שרמן ישנים שלדעתם לא היו ראויים לפינוי ממחסני הצבא בחיפה לרום הכרמל במטרה להפכם לגרוטאות על ידי השלכתם ממרומי ההר. ב-14 במאי הוצאו שלושה שרמנים ממחסן בחיפה בדרכם לכרמל להשלכה. אחד מהשלושה הועמס על עגלה של גורר טנקים יהודי והחל את דרכו לתל אביב. למחרת היום ב-15 במאי הגיע הטנק שעל הגורר למחסני התערוכה שבצפון תל אביב.‏[10] גם בן-גוריון הזכיר טנק בודד זה בסקירה שערך בפני הממשלה הזמנית בתל אביב ב- 16 בחודש בחלק הדן במצב החזיתות.

שליחי מדינת ישראל ברחבי העולם חיפשו מקורות לרכש טנקים, ובהתחשב בכמות השרמנים שיוצרה, אין זה מפתיע שלבסוף נרכשו 30 טנקים מדגם M4A1 באיטליה מעודפי ארצות הברית במחיר נמוך יחסית של 2200 דולר לטנק. אף על פי שטנקי השרמן נרכשו באוגוסט 1948, חלקם הגיע לארץ בנובמבר אותה שנה, ויתרם רק בינואר 1949. הסיבה לעיכוב בהובלה נבעה מכך שהם נחשבו לגרוטאות, ומערכת הביטחון לא רצתה לבזבז נפח באוניות להובלתם. רק הבטחה של גורמי החימוש שאפשר לתקנם הביאה לשינוי הגישה. תהליך התיקון היה ארוך, והבעיה של מחסור בתותחים לא נפתרה. הטנקים עברו תהליך של דה- מיליטריזאציה על ידי קדיחת חורים בתותח (הוביצר 105 מ"מ), וחבלות בגלגל המניע. בסופו של דבר נרכשו שלושה תותחי 75 מ"מ שהותקנו על הטנקים, ושני טנקים מרכישה זו השתתפו במבצע "חורב". ניסיונות לרכוש תותחים דומים בחו"ל נכשלו.

14 מתוך הטנקים הללו הוחזרו לשימוש מכני ב-1949, והשאר נותרו לשיקום. כדי להתגבר על בעיית המחסור בתותחים נעשה נסיון להתקין על טנק אחד תותח קרופ 75 מ"מ. כינון התותח נעשה באמצעות מערכת הכינון המקורית של הטנק (שלא הוחלפה), ולכן לא היה ניתן לדייק בירי. בסוף אוגוסט 1949 הוחלט בלית ברירה להרכיב שבעה תותחי קרופ נוספים, ובסופו של דבר עד מאי 1950 היו 6 טנקים מוכנים עם תותחי קרופ 75 מ"מ.

באמצע אוגוסט 1950 נרכשו בצרפת 50 תותחי 75 מ"מ מדגם M3 ועד מרס 1951 הורכבו כבר על 17 טנקים שעברו הסבה ומתקון מחודש לתותח הזה. במהלך שנות ה-50 המוקדמות נרכשו עוד עשרות שרמנים, חלקם חמושים בתותחי 76.2 מילימטר, מצרפת. אלה השתתפו במבצע קדש שבמהלכו נפלו לידי צה"ל שרמנים מצריים. גרסה נוספת שהשתתפה במבצע קדש הייתה ה-M50, שהיה שרמן שהותקן בו בארץ תותח צרפתי.

הסופר שרמן: שרמן M50 ושרמן M51[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – M51 שרמן
טנק סופר שרמן M51 של צה"ל בתצוגה ביד לשריון

שרמן M-50 הוא שרמן שהוסב לשאת את התותח הצרפתי CN 75-50, על מנת לאפשר חדירת השריון של טנקי T-34 שנכנסו באותה תקופה לשרות בצבאות ערב. הטנק נכנס לשרות בצה"ל באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 ושירת עד שנות ה-70 של המאה ה-20. טנקים מסוג זה נמכרו לצבא צ'ילה.

שרמן M51 הוא כנראה דגם השרמן רב העוצמה והמתקדם ביותר שיוצר. מדובר בשרמן שמנועו הוחלף למנוע דיזל עם הספק של 460 כ"ס, מערכות בקרת האש שלו שופרו, נוספו זרקורי אינפרא-אדום, והשינוי המשמעותי ביותר - התותח הוסב לתותח צרפתי בקוטר 105 מילימטר. ההסבה לתצורה זו תוכננה ונעשתה בישראל בשנות השישים, על מנת להפוך את השרמנים הישראליים לשווים לטנקי T שנכנסו לשרות צבאות ערב. ואכן במלחמת ששת הימים, ובעיקר במלחמת יום הכיפורים השרמן M51 הוכיח את עצמו כשיפור עצום לעומת השרמנים ששטפו לתוך גרמניה שלושים שנה לפני כן. בקרב בעמק דותן נלחם השרמן M51 בטנקים ירדנים מדגם M48 פטון, המתקדמים בהרבה, והוכיח שהוא מסוגל להשמיד אותם. בקרבות בחזית הצפון במלחמת יום הכיפורים נלחמו השרמנים של חטיבות המילואים מול טנקי T-55 עיראקיים וטנקי T-62 סוריים ושוב הוכיחו כי הם יכולים להם, בתנאי שצוות מאומן ונחוש מפעיל אותם.

רכב קרבי משוריין על בסיס שרמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

צה"ל השתמש בטנקי השרמן כבסיס למגוון רכבי קרב משוריינים שנועדו לסייע בשדה הקרב. ההסבות בוצעו על ידי הצבא והתעשייה הצבאית ובהן הוסר הצריח ולשרמן נוספו אמצעיים ייעודיים כגון כפות דחפור, משגרי רקטות ומנופים הידראוליים.

להלן מספר דגמים של רכב קרבי משוריין המבוסס על תובת שרמן:

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Dr. Robert Manasherib, Lioness & Lion of the line, 2007

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Michael Green, James D. Brown - M4 Sherman at War Zenith Press 2007 ISBN 0-7603-2784-X31 .page 7
  2. ^ Zaloga, Steven (1993). Sherman Medium Tank 1942-1945. City: Osprey Publishing (UK). pp 24-28.
  3. ^ British designations for US medium tanks and related AFVs.
  4. ^ Berndt, Thomas. Standard Catalog of U.S. Military Vehicles Krause Publications, 1993, pp.192-5
  5. ^ Zaloga, Steven (2008). Armored Thunderbolt. Mechanicsburg, PA: Stackpole Books. ISBN 978-0-8117-0424-3 pp332
  6. ^ R Hunnicutt - Sherman: A History of the American Medium Tank Presidio Press 1976 ISBN 0-89141-080-5 pp 179
  7. ^ Michael Green, James D. Brown - M4 Sherman at War Zenith Press 2007 ISBN 0-7603-2784-X31 .pp 32-33
  8. ^ הייסטינגס, מקס. ארמגדון, הקרב על גרמניה 1945-1944, הוצאת דביר, 2007. עמ' 502.
  9. ^ סקירה של המלחמה באתר אינדיאן אקספרס Underestimating India
  10. ^ ראו ספרו של פנחס וזה, המטרה רכש, ע' 137.
  11. ^ Dozer Blade, באתר Israeli Weapons
  12. ^ M-32, באתר Israeli Weapons
  13. ^ Makmat 160mm, באתר Israeli Weapons
  14. ^ L-33, באתר Israeli Weapons
  15. ^ MAR-240 (Sherman Chassis), באתר Israeli Weapons
  16. ^ MAR-290 (Sherman Chassis), באתר Israeli Weapons