Neisseria meningitidis

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Information-silk.svgNeisseria meningitidis
Neisseria meningitidis (cropped).png
מיון מדעי
ממלכה: חיידקים
מערכה: פרוטאובקטריה
מחלקה: Betaproteobacteria
סדרה: Neisseriales
משפחה: Neisseriaceae
סוג: Neisseria
מין: N. meningitidis
שם מדעי
Wikispecies-logo.svg Neisseria meningitidis
שמות נוספים

meningococcus

Neisseria meningitidisתעתיק לעברית: ניסריה מנינגיטידיס, מוכר גם בשם: מנינגוקוקוס) הוא חיידק מהסוג Neisseria. הוא נוטה להתיישב באף ובלוע של ילדים ומבוגרים בריאים, ובדרך כלל אינו גורם לבעיות כלשהן, אך הוא מסוגל לעבור מאדם לאדם באמצעות שיעול, עיטוש ומגע קרוב. לעתים נדירות החיידק הופך להיות אלים ,חודר מדרכי הנשימה לדם ובהמשך גם לקרום המוח וגורם למחלה הקשה הנקראת מנינגוקוקסמיה ולדלקת קרום המוח.

הדבקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההדבקה היא באמצעות דרכי הנשימה (בדומה לשפעת) במגע קרוב, כמו מגע בין בני משפחה, חברים לכיתה ולגן וכדומה.

סימנים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסימנים המוקדמים למחלה הם: חום וצמרמורת. בהמשך מתפתחים הסימנים ספציפיים יותר כמו חולשה, חיוורון, הרגשה רעה מאוד, הקאות, אפטיה, טשטוש ופריחה אופיינית בצורת שטפי דם קטנים, שאינם נעלמים במתיחת העור. הופעת הסימנים הללו מחייבת בדיקת רופא בדחיפות.

במידה ומצבו של החולה הוא רע כלומר חולשה בולטת, אפטיה, ערפול, והופעת פריחה מתפשטת בצורת שטפי דם, יש לפנות בדחיפות לחדר מיון. הזמן העומד לרשות הרופאים מרגע הופעת הסימנים הבעייתיים הינו מספר שעות, ועל כן יש לדאוג כי החולה יקבל את הטיפול הרפואי הספציפי מהר ככל האפשר.

סוגים השונים של החיידק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוכרים מספר זנים של החיידק: A,B, C, W, ו- Y. הזן היותר נפוץ בארץ הינו זן B.

טיפול מונע[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים בעולם מספר חיסונים לחיידק המנינגוקוקוס אולם החיסונים הללו אינם כוללים את הזן B הנפוץ בארץ, ולכן אין אפשרות לחסן את הילדים באופן שגרתי כנגד החיידק. האפשרות היחידה הקיימת היא לתת טיפול מונע לכל האנשים שהיו במגע עם החולה, מתוך הנחה כי הם נדבקו בחיידק וכך תמנע המשך הפצת החיידק לסביבה. קיים חיסון יעיל כנגד הזנים האחרים של החיידק אשר ניתן לאנשים בקבוצות הסיכון ולנוסעים לחו"ל.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

אם מדובר באדם שהיה במגע עם החולה הטיפול המקובל הינו תכשיר אנטיביוטי הנקרא ריפמפין, והוא ניתן במשך יומיים. אפשרות אחרת לטיפול מונע הוא מתן טבליות של ציפרוקסין. לאדם החולה במחלה, הטיפול הינו מתן אנטיביוטיקה מהר ככל האפשר לתוך הוריד ובמקביל תרופות לשמירת לחץ הדם, ולאיזון מערכת קרישת הדם, העלולים להיות מופרעים במהלך הזיהום.

החיידק ה"רדום" עשוי להפוך לאלים, בדרך שעדיין לא ברורה. ייתכן כי החיידק במהלך התרבותו רוכש תכונות המאפשרות לו להערים על מערכות ההגנה של הגוף ולחדור לדם. ייתכן גם כי החיידק מנצל חולשה זמנית של האדם בעקבות מחלות כמו שפעת ואז לנצל את ההזדמנות ולתקוף את הגוף.

הנזקים שהחיידק גורם[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הזיהום הסוער החיידק גורם לנזקים כבדים למערכות החשובות בגוף. הוא עלול לחדור לקרומי המוח ולגרום לדלקת קרום המוח. כמו כן הוא עלול לפגוע בתפקוד איברים חיוניים כמו הלב, הכליות והריאות, לגרום לנפילת לחץ הדם (הלם), ולבעיות בחמצון הדם. החיידק גם גורם להפרעה קשה במערכת קרישת הדם, להופעת קרישים בכלי דם שונים, לשטפי דם בעור ובאיברים הפנימיים.

כאשר החיידק כבר גרם להפרעה קשה בתפקוד מערכות הגוף הרי הטיפול האנטיביוטי יעזור לחסל את החיידק אולם ההפרעה עלולה להיות כה קשה כך שלא ניתן להתגבר עליה, ועל כן התמותה במחלה היא סביב 5%-10% למרות הטיפול האנטיביוטי והטיפול התומך.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.