P-47 ת'נדרבולט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
P-47 ת'נדרבולט
מפרט טכני לפי דגם P-47D
Republic P-47N Thunderbolt in flight.jpg
מאפיינים כלליים
סוג מטוס קרב
ארץ ייצור Flag of the United States.svg  ארצות הברית
יצרן ריפבליק אוויאיישן
טיסת בכורה 6 במאי 1941
תקופת שירות 1942 – 1966 (חיל האוויר הפרואני)
צוות 1
יחידות שיוצרו 15,686
משתמש ראשי חילות האוויר של צבא ארצות הברית
משתמשים משניים חיל האוויר האמריקני, חיל האוויר המלכותי, חיל האוויר הצרפתי, חילות האוויר של מקסיקו, ברזיל ופרו
דגמים דגם שיוצר על בסיס המטוס: ה-Republic XP-72
מחיר $85,000 (לשנת 1945)
ממדים
אורך 11 מטר
גובה 4.42 מטר
מוטת כנפיים 12.42 מטר
שטח כנפיים 27.87 מ"ר
משקל ריק 4,536 ק"ג
משקל טעון 7,938 ק"ג
משקל המראה מרבי 7,938 ק"ג
ביצועים
מהירות מרבית 697 קמ"ש בגובה 9,145 מטר
קצב נסיקה 15.9 מטר/שנייה
טווח טיסה מרבי טווח קרבי: 1,290 קילומטר
טווח הובלה: 2,900 קילומטר
סייג רום 13,100 מטר
עומס כנף kg/m² ‏284.8
דחף יחס כוח-משקל: 238 וואט לקילוגרם
חימוש
תותחים 8 × מקלע בראונינג 12.7 מילימטר
פצצות פצצות עד משקל של 1,134 קילוגרם
רקטות 10 × רקטות בקוטר 130 מילימטר
הנעה
מנוע 1× פראט-אנד וויטני R-2800-59 כוכבי דו-שורתי, 2,535 כוח-סוס (1,890 קילו-וואט)
תרשים
F-47D Thunderbolt Silh.jpg

רפבליק P-47 ת'נדרבולט (אנגלית: Republic P-47 Thunderbolt; ברק, כונה בקיצור T-bolt או Jug, כד או קנקן), היה מטוס קרב מתוצרת ארצות הברית חד-מנועי מתוצרת ריפבליק אוויאיישן, מהבולטים במטוסי הקרב במלחמת העולם השנייה. המטוס המריא לראשונה בשנת 1941.

ה"ת'נדרבולט" היה מטוס קרב גדול ממדים, שהיה מצויד ב-8 מקלעים, ונשא פצצות במשקל מרבי של 1,100 ק"ג. מכלי דלק נתיקים הקנו לו טווח ארוך, אשר איפשר לו ללוות את המפציצים הכבדים בהפצצות על גרמניה ובחזרה. למרות שהיה גדול וכבד הוכיח את עצמו כמטוס קרב ומטוס תקיפה מוצלח.

15,686 מטוסי "P-47 ת'נדרבולט" מכל הדגמים יוצרו ושימשו בחילות אוויר שונים עד לסוף שנות ה-50.

פיתוח ועיצוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגמי הניסוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנוע ה-R-2800.

בשנת 1939 עבדו מהנדסי רפבליק על מטוס קרב קל המונע על ידי מנוע אליסון V-1710. המטוס סומן על ידי החברה AP-10 ולאחר שהפרויקט אומץ על ידי חיל האוויר סימונו השתנה ל-XP-47.

בשנת 1940, לאור לקחי המלחמה האווירית באירופה עד אז, קבעו מומחים שהדגמים האחרים של רפבליק, P-43 ו-P-44, נחותים בהשוואה למטוסי הקרב הגרמנים. בשל כך נעשה נסיון לשפר את ביצועיו של הדגם XP-47A אך ללא הועיל, ולבסוף שונה העיצוב לחלוטין על ידי המהנדס הראשי של רפבליק, אלכסנדר קרטבלי. הדגם החדש, XP-47B, היה כה שונה מקודמו עד כי הדגם XP-47A ננטש לגמרי.

XP-47B היה מורכב ברובו המוחלט ממתכת (למעט הגה הכיוון שהיה מכוסה בבד). הכנף הייתה אליפטית, בעלת שפת התקפה ישרה לאורכה ומוטה מעט לאחור. תא הטייס היה מרווח ומאובזר בשלל אביזרים לנוחות הטייס, כגון כיסא נוח ("כמו כורסה" כפי שהעיד טייס אלמוני) ומערכת אוורור. חופת המטוס נפתחה כלפי מעלה. תאי הדלק הראשיים והמשניים הורכבו מתחת לתא הטייס, והיו בעלי קיבולת של 1,155 ליטר.

המנוע הנבחר היה פראט אנד ויטני R-2800, מנוע כוכבי עם 18 צילינדרים מסודרים בשתי שורות, שייצר 2,000 כוחות סוס (1,500 קילו-וואט).‏[1] המדחף קבוע המהירות היה בקוטר 3.70 מטר. בתחילה תוכנן לכסות את אף המטוס בעזרת "פגוש" אווירודינמי, אך לאחר התרסקות מטוס הניסוי AP-4 עקב שריפת המנוע נזנח הרעיון, והותאם כיסוי שהשאיר פתח גדול בצורת קולר סוס בקדמתו, אשר אפשר זרימת אוויר למנוע למערכות קירור השמן ומערכת הקירור של מגדש הטורבו. גזי הפליטה של המנוע עברו דרך תעלות אל המגדש שהורכב בין תא הטייס לבין הזנב, מאחריו הורכבה דלתית של צינור הפליטה שאפשר לגזי הפליטה לצאת בסוף התהליך. בכוח מלא הצינורות זהרו מן החום (בעיקר בקרבת המנוע) והמגדש סבב ב-18,000 סיבובים לדקה. הסעפת של מערכת מגדש הטורבו הייתה גדולה ומורכבת והצריכה גחון עמוק.

הכנפיים הורכבו גבוה יחסית בגחון המטוס, דבר שיצר בעיה בהרכבת כני הנסע בשל בצורך להרחיק את להבי הרוטור מהקרקע. במקום להרכיב כני נסע ארוכים ומורכבים הותקן מנגנון מכני המתארך טלסקופית ב-23 סנטימטר.‏[1]

המטוס צויד בשמונה מקלעים בקליבר 12.7 מילימטר, ארבעה בכל כנף, אשר הותאמו כך שאפשר יהיה להצמיד אליהם ארגזי תחמושת של 350 כדור לכל מקלע. חימוש זה סיפק כוח אש כבד יחסית למטוסי קרב באותה תקופה. אמנם גם לבריטים היו מטוסי-קרב עם שמונה מקלעים (הספיטפייר וההוריקן) ואף שנים עשר (לטייפון) אך אלה היו בקוטר 7.7 מילימטר בלבד.

ה-XP-47B טס לראשונה ב6 במאי 1941. למרות עשן קל שעלה מלוח השעונים (לאחר הטיסה התברר שאחד מצינורות השמן דלף) הראה המטוס ביצועים נאים - מהירות מקסימלית של 663 קמ"ש בגובה 7,864 מטר (25,800 רגל), ונסיקה מגובה פני הים ל4,600 מטר (15,000 רגל) תוך 5 דקות. אב-טיפוס זה התרסק לבסוף בתאונה אווירית.

דגמי היצור הסדרתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגמי C ו-B[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוס P-47B-RA. ניתן לראות את תורן הרדיו המוטה קדימה.

למרות ביצועיו המבטיחים של ה-XP-47B נמצאו מספר ליקויים שדרשו תיקון לקראת היצור הסדרתי של המטוס. בשל נטייתו של מנגנון החופה להיתקע, הותקנה חופת הזזה שהייתה הרבה יותר פשוטה מכנית. כתוצאה משינוי זה היה צורך לתכנן מחדש את תורן הרדיו (שמחזיק את חוט הרדיו) על מנת לשמור על אורך החוט כך שאיכות האות ועוצמת השידור והקליטה לא יפגעו, ולשם כך הוטה התורן קדימה.

עוד ליקוי היה הקשתות של המצתים בגובה רב - בעיה שתוקנה בעזרת מערכת הצתה הפועלת באוויר דחוס. בגובה רב נטו משטחי ההיגוי לקפוא ולהיתקע, ועל מנת לפתור בעיה זאת הורכבו כל משטחי ההיגוי ממתכת. תושבת המנוע הגדולה הקשתה על הגישה לתושבת העזר האחורי, ליקוי שנפתר לבסוף בדגם C.

טייסים התלוננו על ביצועים ירודים בגובה נמוך בהשוואה לספיטפייר ולמסרשמיט Bf-109. במהירויות גבוהות הלחצים על משטחי ההיגוי הקשו על הטייסים לתמרן ואף הוגדרו כעודפים‏[1][2]. לאחר שחיל האוויר של הצבא האמריקאי קיבלו את מטוסיהם הראשונים הם שיבצו אותם לניסויים, במהלכם נתגלה ליקוי חמור נוסף: כשל בזנב המטוס שגרם לאיבוד שליטה בזמן צלילה, והביא להתרסקותו של אחד המטוסים על טייסו. למרות תאונה זו הזמין חיל האוויר האמריקני עוד 600 יחידות של ה-P-47C, עם מבנה ומערכת הגאים משופרים.

ההבדלים בין דגם B ו-C היו קטנים וכללו משטחי היגוי מחוזקים, מגדש משופר, ותורן רדיו קטן יותר. לאחר ייצור ראשוני של דגם זה, הוחל הייצור של דגם C-1 שכלל גם גוף שהוארך ב-33 סנטימטרים על-מנת לאפשר הרכבת תושבת מנוע משופרת שתאפשר גישה לבית המנוע ומערכות העזר באף המטוס. שיפורים נוספים כללו צינורות פליטה משופרים למערכות קירור שמן, וכן תיקונים למערכת הבלמים, כני הנסע והמערכות החשמליות. כמו כן ווסתו ערכי השליטה על הגאי הגובה והכיוון לערכים יעילים יותר. בדגם C-2 הותקן גם פיילון (נקודת נשיאה) גחון אמצעי על מנת לאפשר נשיאה של פצצה של עד 227 ק"ג (500 ליברות) או מכל נתיק של 758 ליטר (200 גלון). דגם ה-C הסופי היה ה-C-5 שכלל אנטנה חדשה (אנטנת שוט) מנוע R-2800-59 עם הזרקת מים-מתאנול עם כוח חירום של 2,300 כוח-סוס (1,716 קילו-וואט). עם מכלים נתיקים דחוסים המטוס היה מסוגל לבצע משימות ממושכות.‏[3]

דגמי D ו-G[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבעיית מטוסי P-47D.
מטוס P-47D-30-RA עם חופת בועה, ניתן לראות את הסנפיר המשתלב עם מייצב הכיוון.

הגרסה המוצלחת של הת'נדרבולט, דגם D, יוצרה במספרים גדולים וכ 12,602 יחידות יוצרו ונמסרו לשירות. הדגם חולק לתתי-דגמים שונים זה מזה.

ה-P-47D הראשונים היו זהים למעשה ל-P-47C הקודמים. בשל אי יכולתו של המפעל בפארמינגדייל, לונג איילנד, ניו יורק לספק אותם בקצב הדרוש נבנה מפעל חדש באוואנסוויל (EvansvilleEvansville), אינדיאנה בו יוצרו 110 דגמי D שהיו זהים לדגם C-2. מטוסים שהורכבו בפארמינגדייל סומנו RE ואלה שיוצרו באיוונסוויל סומנו RA.

הדגמים D-1 עד D-10, D-6 ו-D-11 כללו שיפורים כגון הוספת מדפים בכיסוי המנוע, שאפשרו זרימת אוויר לקירור המנוע ומניעת התחממות יתר, ושיפור במערכות הדלק, השמן וההידראוליקה. בנוסף הותקנו אמצעי מיגון לטייס.

דגם D-15 יוצר עקב הדרישה להגדלת הטווח של המטוס, ועל כן הוגדלו בו המכלים הפנימיים ל-1,421 ליטר, והותאמו נקודות נשיאה בכנפיים לנשיאת מכלי דלק נתיקים. בסך הכל היה המטוס מסוגל לשאת עד שלושה מכלים נתיקים. הטווח המוגדל אפשר למטוס ללוות את מטוסי ההפצצה לכל אורך משימתם לעומק גרמניה ובחזרה.

למטוס הותאמו מכלים מיוחדים העשויים מנייר מצופה בפלסטיק.‏[4] מכלים אלו אמנם לא היו מסוגלים לשאת דלק לזמן רב משום שהם אוכלו על ידי הדלק, אך זמן השהייה הספיק למשימה אחת. לאחר ניתוק המכלים הם לא יכלו לשמש את האויב אפילו בתור חומר לתעשייה, שכן המכל היה מתנפץ בקלות ולא היה מורכב מחומרים נחוצים. עם זאת מכלים אלו היו בעייתיים בעת הנחיתה, שכן הייתה סכנה מתמדת שהם יתנפצו והדלק ידלק. בעיה זו דרשה ניתוק מכלים לפני הנחיתה במקום מוגדר מראש, מה שגרם לבזבוז משמעותי של דלק מטוסים.

ה-D-22 , D-20, P47D-16 ו-D-23 היו דומים לדגם D-15, אך כללו שיפורים במערכת הדלק, תת-מערכות המנוע, חופה ניתנת להשלכה ושמשה ממוגנת. החל מבלוק 22 הוחלף המדחף עם הלהבים בעלי מיתר דק במדחפים גדולים יותר. דבר זה גרם לבעיה: בהמראה טייס היה צריך לשמור על הזנב נמוך מעל המסלול בשביל למנוע פגיעה של הרוטור באדמה עד להמראה עצמה. בנחיתה הטייסים היו צריכים להיות זהירים מאוד שכן הצפה לא נכונה הייתה מביאה לפגיעת הרוטור במסלול ושבירתו. בעיה זאת נפתרה על ידי החלפת המנגנון הטלסקופי המכני בכני הנסע, במנגנון חשמלי שאיפשר פתיחה ארוכה יותר.

החופה המורכבת על הת'נדרבולט הייתה מחוברת לגיבנת בגוף המטוס. צורת מבנה זאת נתנה רק מעט ראות לאחור, אך פתרון בריטי בצורת חופה שכונתה "כיסוי מלקום" (כמו אצל מטוסי הספיטפייר) איפשר ראות טובה יותר והורכב במעט מטוסי P-47 בדגמי C ו-D. פתרון בריטי שני שנוצל במטוס הוא חופת הבועה (כמו בדגם D של הP-51 מוסטנג) שאיפשרה ראות מצוינת לכל הכיוונים אך דרשה ביצוע שינויים במבנה המטוס. הת'נדרבולט הראשון שהותאם לשאת את החופה החדשה היה מבלוק D-5 וסומן מחדש P-47K. מטוס מדגם ישן יותר הותאם גם הוא לשאת את החופה וסומן XP-47N. לאחר השלמת פיתוח והתאמת המבנה, סומן הדגם החדש D-25 והוחל בייצור המוני. דגמים דומים בעלי חופת בועה שיצאו היו מבלוקים 26, 27, 28 ו-30 שכללו גם שיפורים במערכות המנוע, מכלים פנימיים עם קיבולת מוגדלת ומדפים ליציאה מצלילה. כל הדגמים האלה סבלו מאי יציבות קלה בציר הסבסוב שנגרמה מהסרת הגיבנת; בדגם D-40 הותקן סנפיר קטן שהלך לאורך הזנב והשתלב עם מייצב הכיוון, שתיקן את התופעה. הסנפיר הורכב גם על כל הדגמים הישנים יותר.‏[5]

אפילו שני מפעלים העובדים בתפוסה מלאה לא הצליחו לספק את הדרישה למטוסי הת'נדרבולט, לכן ניתן רישיון ייצור למפעל קרטיס. המטוסים שיצאו מהמפעל שלהם סומנו P-47G בתוספת הסימון CU כדי להבדילם משאר המטוסים. ה-P47G היה העתק מדויק של ה-C, וכל הבלוקים של המטוסים היו העתקים מדויקים של דגמי C ו- D השונים. רוב המטוסים שיוצרו בקרטיס יועדו בתחילה לטייסות אימון ולכן פותח דגם דו מושבי ה-TP-47G שלא נכנס לייצור, אבל דגמים יותר ישנים של הג'אג הוסבו לתצורה זאת. בסך הכל ייצרו קרטיס 354 יחידות של המטוס.‏[6]

דגמי ניסוי וייצור סדרתי אחרונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה של מטוסי P-47N, ניתן להבחין בכנפיהם המרובעות.

XP-47H / XP-47J[עריכת קוד מקור | עריכה]

רפבליק ניסו לקדם ולשפר את ה-P-47 ותכננו דגם שסומן XP-47H; התכנון כלל החלפת המנוע הרדיאלי למנוע טורי ה-קריסלר IV-2220-11 בתצורת V הפוכה. אך מנוע טורי בגודל כזה הוכח כלא יעיל.‏[7] נסיון נוסף לשפר את הת'נדרבולט היה ה-XP-47J שתוכנן בתגובה לדרישה של הצבא לשיפור ניכר בביצועי המטוס. המטוס שתוכנן כלל כיסוי מיוחד למנוע הרדיאלי ומערכת צינון נוזלי ושיפורים נוספים. המנוע נתן 2,800 כוח סוס (2,090 קילו-וואט) בכוח חירום. בטיסות הניסוי הצליח הגיע למהירות 813 קמ"ש ובכך הפך לאחד ממטוסי הבוכנה המהירים ביותר.‏[8]

P-47M[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם M היה נסיון יותר קונבנציונלי לשפר את ביצועי המטוס כדי להתאימם נגד מטוסי הסילון הגרמנים וטילי ה-V-1, השיפורים כללו בין השאר מנוע R-2800-57 משופר ומגדש GE CH-5. המטוס יוצר בכמות מוגבלת של 130, מספיק לכנף אחת (3 או 4 טייסות). הדגם סבל בשל השיפור המוגזם של המנוע: המנועים לא יכלו להגיע לטמפרטורות עבודה ובשל כך גם לא לכוח עבודה מלא; והמנוע גם היה משתנק מכל מיני סיבות: לעתים רתמות למערכת המצתים הייתה נקרעת בגובה רב, עקב כך היה מתנתק הקשר בין המגנטו (שהופך את פעולת המנוע למתח חשמלי לטובת מערכת ההצתה) לדסטריבוטור (שמנתב מתח למצתים). כשלים בדיאפרגמות של שסתומי הקרבורטור היו אחד הגורמים להשתנקויות. מכלי שמן מנופצים ומנועים תקולים נמצאו לאחר ששהו זמן רב באריזות שלא מספקות הגנה מספקת נגד שיתוך.

כל המטוסים סופחו לכנף קרב 56 והיו אחראיים לארבע ההפלות של מטוסי סילון.‏[9]

P-47N[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם N היה הדגם האחרון של הת'נדרבולט שיוצר, בשביל לספק את הדרישה של מטוס ליווי שיוכל ללוות את מטוסי הB-29 מעל יפן פותחו כנפיים מרובעות חדשות בעלי מכלי דלק פנימיים.‏[10] בעזרת שיפור זה המטוס יכל לטוס של 3,000 ק"מ לעומק יפן. סך הכל נבנו 1,816 יחידות ובסוף השירות כל יחידה עלתה 83,000 דולרים אמריקאיים.

היסטוריה מבצעית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השירות בצבא ארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטוסי B-17 עם פסי התעבות של מטוסי ת'נדרבולט המלווים אותם מלמעלה.
ת'נדרבולט תוקף מגדל בשדה תעופה צבאי בצרפת הכבושה.

בשלהי שנת 1942 פרסה הכנף הראשונה המצוידת ב-P47-C לאנגליה, וסופחה לחיל האוויר השמיני. שתי כנפות נוספות בחיל החלו להסב לת'נדרבולט בין 1941-1943.

הגיחה המבצעית הראשונה אירעה ב-10 במרץ 1943 ונחלה אכזבה בשל תקלות במכשור הקשר. למטוסים התאימו מכשירי קשר בריטיים והטיסות המבצעיות חודשו באפריל של אותה שנה. ב-15 באפריל נרשמה ההפלה הראשונה, ובאוגוסט בוצעה משימת הליווי הראשונה, לתמיכה בכוח משימה המורכב ממאות מטוסי B-17; אך בשל הטווח המוגבל ללא המכלים הנתיקים היה המטוס מסוגל לתת חיפוי רק בחדירה ובחזרה מההפצצה בשתי גיחות שונות. במהלך המשימה השיגו המטוסים 19 הפלות וספגו 3 אבידות.
לאחר התאמת מכלים נתיקים בנפח 284 ליטר יכל הת'נדרבולט לראשונה להגיע לגבולות גרמניה תוך ליווי המפציצים. בליווי המפציצים טייסי ה-P-47 היו מנצלים את יתרונם בצלילה על ידי טיסה כקילומטר מעל מבני המפציצים וצלילה על מטוסי האויב המנסים ליירטם. במרץ 1944 הג'אגים הראו יכולת ללוות את המפציצים לכל אורך הגיחה לברלין וחזרה ובשל כך הצטמצמו אבידות המפציצים ממטוסי אויב בצורה דרסטית. עם זאת, באותה השנה נכנסו לשירות באירופה מטוסי ה-P-51 מוסטנג הראשונים והחליפו את הת'נדרבולט במשימות הליווי.

בשירות חיל האוויר התשיעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר התשיעי הוקם בבריטניה כדי לתמוך במאמץ הקרקעי (כמפציצים טקטיים) כחלק מתוכנית הפלישה לנורמנדי, אך עד ליום הפלישה עצמו טסו מטוסי הת'נדרבולט בשירותו כליווי מפציצים. יכולתו של המטוס לשאת 1,100 קילוגרם של חימוש ויכולת השרידות המשמעותית שלו, אפשרו לו להיות מטוס התקיפה הבולט של הכוחות האמריקאיים.

בספטמבר 1944 כוחות גרמנים גדולים שחזרו מדרום צרפת איימו על כוחות הברית אשר התקדמו לאורך החוף. תשע טייסות של מטוסי P-47 נשלחו לתקוף את הכוח הגרמני שאיים על האגף הימני של הכוחות האמריקאיים. התקפותיהם גרמו לאבידות קשות על הטורים הגרמנים, עד כדי כך שכל הכוח הגרמני נכנע לכוחות הברית.‏[11] עד לכניעתה של גרמניה הטייסות שהפעילו את הת'נדרבולט השמידו 86,000 קרונות רכבת, 9,000 קטרים, 6,000 משוריינים ו-68,000 משאיות.

הזירה הפסיפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הת'נדרבולט נחשב כלא מתאים לזירה הפסיפית, מכיוון שהיה עליו להתמודד מול מטוסים כגון ה-A6M זירו שהיו זריזים ממנו בגובה נמוך עד בינוני, והטווח שלו לא התאים למרחבים העצומים של האוקיינוס. המטוס אמנם תפקד מצוין מול כל מטוס בגובה שהתאים למפציצים, אבל בזירה הפסיפית נערכו רוב קרבות האוויר בגובה של פחות מ-6,100 מטר, בהם לא היה ה-P-47 במיטבו. למרות קשיים אלו, רצה מפקד חיל האוויר החמישי, גנרל ג'ורג .סי. קני, להשיג כל מטוס קרב זמין: מטוסי ה-P-38 היו בעלי ביצועים מצוינים אך לא היו זמינים במספרים גדולים, וה-P51A לא היו בעלי ביצועים מרשימים במיוחד, מה שהשאיר רק את ה-P-47.

טקטיקת הלחימה שפותחה עבור הת'נדרבולט הייתה פשוטה: היא ניצלה את יתרונו הגדול של המטוס מול מתחריו במהירות ותאוצה גבוהים במיוחד בצלילה. ה-P-47 היו מטפסים לגובה רב וטסים ליעדם ולאחר שהיו מגיעים למטרתם היו צוללים במהירות ותוקפים. לאחר התקיפה היו נוסקים שוב במהירות גבוהה לפני שהאויב היה מספיק להגיב, וחוזר חלילה.

במהלך שנת 1944 קטנה הרלוונטיות של הת'נדרבולט לזירה משמעותית בשל החוסר במטרות קרקע. טייסות רבות שהוסבו מה-P-38 הוסבו בחזרה באותה השנה ולקראת סוף המלחמה טייסת אחת בלבד הייתה מצוידת ב-P-47.
התקדמות כוחות הברית בזירה הפסיפית החזירה את ה-P-47 לפעולה כאשר התעורר הצורך במטוס שיוכל ללוות את ה-B-29 לאיי יפן וחזרה. הדגם שאומץ לצורך מטרה זאת היו ה-P-47N שכנפיהם המסוגלות לשאת דלק האריכו את הטווח לערך הרצוי ועד לסוף המלחמה המטוס טס כליווי מפציצים עם ה-P-51D.‏[12]

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הקמת חיל האוויר האמריקאי והפיקוד האווירי האסטרטגי שירת הת'נדרבולט כמטוס לליווי מפציצים עד לשנת 1947. בנוסף שירת המטוס במשמר הלאומי האווירי עד לשנת 1949.

במלחמת קוריאה הוצע לעשות שימוש בת'נדרבולט, אך בשל חוסר בחלקי חילוף הועדף השימוש במטוסי P-51 שהיו זמינים במספרים גדולים יותר.‏[13]

השירות מחוץ לארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ת'נדרבולט של חיל האוויר הבריטי.

שירותו של הת'נדרבולט בחיל האוויר המלכותי הוא השני בגודלו לאחר ארצות הברית: הבריטים קיבלו לידיהם 830 יחידות, 240 מהם היו דגמי D ישנים בעלי "גיבנת" והם סומנו Thunderbolt Mk-I. שאר 590 היחידות היו מטוסי P-47D-25 שסומנו Thunderbolt Mk-II. המטוסים שירתו ב-16 טייסות של חיל האוויר המלכותי, כולן בבורמה. במהלך כיבוש בורמה ה-P-47 שימשו כמפציצים טקטיים: המטוסים היו חגים מעל לאזורי קרבות ומתקיפים מטרות לפקודתם של בקרי האוויר הקדמיים.‏[14]

טייסת הקרב הברזילאית הראשונה הטיסה 48 מטוסי ת'נדרבולט. היחידה ביצעה 445 גיחות בהן הופלו 15 מטוסים וחמישה טייסים נהרגו. הטייסת פעלה באירופה מנובמבר 1944 עד למאי 1945 והשתתפה בקרבות בשמי איטליה ומרכז אירופה.

טייסת 201 המקסיקנית השתתפה בקרבות בזירה האטלנטית החל ממרץ 1945 ועד לסוף המלחמה. הטייסת ביצעה 791 גיחות נגד כוחות אויב בהן לא איבדה אף מטוס או טייס.‏[15]

חיל האוויר הצרפתי קיבל לידיו 446 מטוסים החל משנת 1943. המטוסים פעלו מעל צרפת וגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה, וכמו כן בשנות החמישים במהלך מלחמת העצמאות האלג'יראית.

הפיקוד העליון של הצבא האדום התעניין בת'נדרבולט: ב-1944 קיבל חיל האוויר הסובייטי שלושה מטוסי P-47D-10 דרך אלסקה, שניים מהם עברו ניסויי טיסה והאחרון פורק על ידי המהנדסים הבכירים כדי לבחון את מבנהו. המהנדסים ציינו לחיוב את איכות ההרכבה והתאמת המבנה לייצור המוני, הטייסים ציינו את תכונות הטיסה המצוינות בגובה רב. חיל האוויר קיבל לידיו 200 יחידות נוספות, כמחצית שירתו בטייסות מבצעיות בהן המטוס שימש לסיור בגובה רב מעל ערים חשובות כמיירט מפציצים. על אף יכולותיו של הת'נדרבולט כמטוס תקיפה, הועדף על פניו ה-איליושין Il-2 המקומי.

הגרמנים הצליחו לשים ידיהם על שלושה מטוסי ת'נדרבולט במהלך המלחמה והם עברו ניסויי טיסה רבים כדי לקבוע את יכולתם וחולשותיהם. הם הופיעו גם בסרטי תעמולה נאציים‏[16].‏[17]

הטסת המטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ת'נדרבולט ביעף קלע לילה.

באוויר היה הת'נדרבולט מסוגל לבצע את כל התמרונים המקובלים, אך היה לו צורך בתנאים שונים: למשל, כדי לבצע תרגילים הדורשים טיפוס חד כגון לולאה או אימלמן, היה זקוק הת'נדרבולט למהירות אוויר גבוהה יותר, וזאת בשל משקלו הרב וביצועי המדחף הלא מספקים (לאחר דגם D-22 בו הותאם למטוס מדחף בעל מיתר עבה השתפר נתון זה). תמרונים אחרים כגון צלילה או ספליט אס חייבו את המטוס לבצעם כאשר המצערת במצב נמוך או בסרק, בשל התאוצה הגבוהה שהמטוס מסוגל לה; הסכנה הייתה שהמטוס יגיע למהירויות גבוהות מידי - באותו זמן המונח לא היה מוכר, אך מטוסים אלה היו מגיעים למהירות עבר-קולית בהן גלי ההלם הנוצרים בזרימת האוויר גורמים לתת לחץ על משטחי ההיגוי, מה שלא אפשר ניהוג אפילו אם ההגאים עצמם זזים. למרות שבגבהים נמוכים יותר ובגלל צפיפות האוויר הגדולה יחסית יחזרו ההגאים להשפיע, ייתכן שהמטוס לא יספיק לצאת מהצלילה ויתרסק.

אחת המגבלות היחידות על התמרונים בת'נדרבולט הייתה בטיסה הפוכה (כלומר עם גב המטוס כלפי הקרקע): מותר לבצע אותה רק באותם כמה שניות בהן מבצעים תמרונים הדורשים זאת. בזמן טיסה ממושכת בצורה כזאת שוקע שמן המנוע ומצב זה יסכן את שלמותו.

התגובות הראשוניות של הטייסים הייתה מעורבת: הטייסים שיבחו את כוח ההרס של שמונת המקלעים, שצרור מכוון מהם היה מסוגל לרסק את מטוסי הקרב האחרים, את המהירות ואת התאוצה הגבוהים בצלילה וכן את הביצועים המצוינים בגובה רב, אך הם גם ביקרו קשות את הביצועים בגבהים בינוניים ונמוכים וכן את יכולת הטיפוס הנמוכה. טייסים בריטים שראו לראשונה את המטוס הגדול ליד מטוס הספיטפייר הקטן והזריז נדהמו לגלות שקצות כנפיו של הת'נדרבולט מגיעות עד לחופה של המטוס הבריטי שנראה גמדי לידו. הערכותיהם היו שהמטוס לא יוכל לתמרן ולטפס אחרי מטוסים קטנים ממנו, והאימונים הראשונים הוכיחו טענה זאת. עם זאת הטייסות הראשונות שהטיסו את המטוס השיגו תוצאות יפות נגד מטוסים כגון ה-FW-190 ו-Bf-109, וזאת מכיוון שנעשה שימוש בטקטיקות שניצלו את יתרונותיו של המטוס בגובה רב ויכולת הצלילה שלו. בשל כך המטוס הצטיין בליווי מפציצים עד להופעתם של מטוסי P-51 שהחליפו אותו בתפקיד זה.

לרוב היו טייסי הלופטוואפה צוללים כאשר היו צריכים להימלט ממטוסים בריטיים, אך כאשר הם ניסו להמלט מה-P-47 בצלילה, גילו שהוא משיג אותם בקלות. הגרמנים גילו עד מהרה שהת'נדרבולט בדגמיו המוקדמים לא היה מסוגל לטפס אחריהם, לכן כאשר הם רצו להמלט ממנו היו מתחילים לנסוק, מה שאפשר להם לתקוף אותו מלמעלה. טכניקה זו הפכה לחסרת תועלת כאשר הופיעו דגמי הת'נדרבולט עם מדחף משופר (דגמים D-22 ומעלה), שהיה מסוגל להשיגם בטיפוס.

מטוסים כגון המוסטנג והספיטפייר היו מסוגלים לשאת חימוש לתקיפת קרקע אך שריונם הקל מנע מהם לעסוק בכך. הת'נדרבולט לעומתם היה גדול ומשוריין ומסוגל לשאת נזק כבד ולהמשיך לטוס, מנועו היה מסוגל להמשיך לעבוד גם כאשר אחד מהצילינדרים שלו נהרס, ולכן התאים לתפקיד זה ובלט בו. המטוס הותאם לשאת פצצות במשקלים שונים, ורקטות בקוטר של עד 130 מילימטר. המטוס היה מסוגל לבצע הפצצות צלילה אך בגלל תאוצתו הגבוהה של המטוס היה צורך לצבור גובה לפני התמרון.

בשל השרידות הגבוהה של הת'נדרבולט שיעור אובדן המטוסים הוא הנמוך במלחמה ועומד על 0.7% בלבד.‏[18]

מפעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]