S-75 דווינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
S-75 דווינה
Sa-2camo.jpg
מידע בסיסי
פעילות מבצעית ראשונה מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום כיפור, מלחמת שלום הגליל
פלטפורמת שיגור משגר עם טיל בודד
מאפיינים כלליים
הנעה מנוע רקטי דלק מוצק, דו שלבי
משקל 2,300 ק"ג
ממדים
אורך 10.60 מטר
קוטר 700 מ"מ
ביצועים
מהירות 3.5-3 מאך
טווח 45 ק"מ
גובה טיסה 20,000 מטר
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי 200 ק"ג
מרעום קרבה
הנחיה שליטת רדיו
טיל ה-SA-2 מוצג במוזיאון חיל האוויר בחצרים בצילום מהצד המאפשר להבחין במאיץ ובגוף הטיל

S-75 דווינהרוסית: C-75 קוד דיווח נאט"ו: SA-2 Guideline) היא מערכת טילי קרקע-אוויר (טק"א) נייחת לגובה רב ולטווח בינוני מתוצרת משרד תכנון הסובייטית בראשות סמיון לאבוצ'קין.

המערכת הייתה למערכת הטק"א הנפוצה ביותר והיא נמכרה לרוב מדינות הגוש הקומוניסטי ולמדינות ערב. המערכת פותחה כחלק מתורת הלחימה הסובייטית למתן כיסוי של טילי קרקע-אוויר כנגד מטוסי אויב מגביהי טוס (ובעיקר מפציצים ומטוסי צילום אמריקניים).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיתוחה של המערכת החל בשנת 1953. היא הוצגה לראשונה בחגיגות ה-1 במאי 1957 במוסקבה. המערכת נמסרה לצבא ברית המועצות בשנת 1959 ועוד בשנה זו, בתאריך 7 באוקטובר 1959, נזקף לזכותה יירוט ראשון של מטוס אולם היירוט שזכה להד תקשורתי רב ולהלם בחיל האוויר האמריקני היה יירוט מטוס ביון/צילום אמריקאי מדגם U-2 ב-1 במאי 1960 במהלך משימת מודיעין בגובה רב. על אף שבמהלך יירוט המטוס שוגרו לעברו 17 טילים כאשר אחד מהם הפיל בטעות מטוס סובייטי מדגם מיג-19, נחשב יירוט מטוס הביון U2 להצלחה וגרם לפאניקה בצבא ארצות הברית ובשינוי בדפוסי הפעולה של חיל האוויר האמריקני. בשנות השישים יוצרה המערכת בכמויות גדולות ועד 1964 הוצבו כ-600 סוללות SA-2 על אדמת ברית המועצות לבדה. מאוחר יותר בשנות השישים נפרסו כ-1,000 סוללות SA-2 על אדמת רוסיה. בגלל צורת הטילים-ארוכים ודקים-טילי הSA-2 זכו לכינוי "עמודי הטלפון".

תיאור המערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוללת טילי SA-2 כוללת מנ"א (מרכז ניהול אש) שבו מצוי מכ"ם ההרכשה אשר עוקב אחר המטרה (קוד דיווח נאט"ו "פאן סונג") ואנטנות שידור אותות הפיקוד והעקיבה אחר הטיל, סביב המנ"א ממוקמים במרחק של 60 - 100 מ' משגרי הטילים כאשר על כל משגר טיל דו-שלבי אחד בלבד מדגם V750. מכ"ם הגילוי האווירי אשר צמוד לסוללות טילי SA-2 הוא המכ"ם P-12 או המכ"ם P-18. תהליך היירוט מתחיל בהעברת נתוני מטרה ממכ"ם הגילוי הסוללתי למנ"א. המנ"א מרכישה את נתוני המטרה ועל פי נתוני המטרה משוגר טיל (על פי הדוקטרינה הסובייטית לרוב משוגרים 2 טילים לכל מטרה) לאחר הפרדת הטיל מהמאיץ (בוסטר) מתחיל שלב הניהוג למטרה. הטיל הינו פסיבי ומקבל את פקודות הניהוג בשידור רדיו בתחום התדרים P מהמנ"א.

הטיל V750 הינו טיל דו שלבי. המאיץ (בוסטר) מונע בדלק מוצק ותפקידו להקנות לטיל את האנרגיה הקינטית הראשונית במשך 4-5 שניות. בתום שלב ההאצה (בוסט) ניצת המנוע בטיל עצמו המונע בדלק נוזלי ובמחמצן. משך ההנעה של מנוע הטיל 22 שניות (או עד ליירוט). מהירות הטיל בשלב השני כ-3 מאך.

סוללות טילי SA-2 מאורגנות לרוב בחטיבות טק"א כבדות הכוללות 4-6 סוללות SA-2 ו-SA-3. מערכת הטילים SA-2 יוצרה במספר גרסאות הנבדלות זו מזו בעיקר במערכת ניהול האש ובמכ"ם, הגרסאות מסומנות באותיות A עד F. נוכח ממדיהם הפיזיים הגדולים של המכ"ם ושל הטילים, מידת הניידות של המערכת נמוכה יחסית וזמן העתקת מיקומה של סוללת טילי SA-2 הינו מספר רב של שעות. מהירות הנסיעה המרבית של חלקי המערכת היא כ- 20 קמ"ש.

ניסיונות להתמודדות עם המערכת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נפילת מטוס הביון - U2 האמריקאי בשנת 1960, החל מאמץ מודיעיני וטכני של צבא ארצות הברית להתמודד עם המערכת החדשה. באמצע שנות השישים הצליח צבא ארצות הברית להביא לירידה באפקטיביות של מערכת SA-2 באמצעות פיתוח טיל ה-AGM-45 שרייק אשר מתביית על שידור המכ"ם של המערכת ומשמיד אותה ובאמצעות פיתוח אמצעי לוחמה אלקטרונית על גבי מטוס B-66 אשר יצר חסימה אלקטרונית והוציאה את מכ"ם ההרכשה של המערכת מכלל פעולה באופן זמני.

האפקטיביות של המערכת הלכה ופחתה עד שלקראת סוף שנות השישים היחס בין מספר הטילים ששוגרו ליירוטים מוצלחים הגיע לכ-30 טילים. במרוצת השנים ולאחר שנלמדו תכונות המערכת פחתה עוד יותר אפקטיביות המערכת מאחר שבמטוסים הותקנו קולטי אזהרות מכ"ם לגילוי שידור הפיקוד לטיל אשר התריע לטייס על שיגור ואיפשר לו לבצע תמרון התחמקות מהטיל. לפי נתוני משרד ההגנה האמריקאי, לקראת סוף מלחמת וייטנאם פחתה האפקטיביות ל - 1:100.

מעטפת ביצועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת הטק"א SA-2 יוצרה במספר דגמים עם הבדלים ביניהם במכ"ם ההרכשה, במכ"ם הפיקוד, בטילים ועוד. להלן מעטפת היצועים של הדגמים המשופרים: טווח הטיל המקסימלי - 45 ק"מ, טווח מינימלי - 6 ק"מ, גובה מקסימלי למטרת יירוט 20 ק"מ, משקל ראש קרבי כ- 200 ק"ג, רדיוס הרג - כ- 65 מ' בגובה רב ועד ל 250 מ' בגובה נמוך, משקל הטיל כ- 2.5 טון, אורך הטיל 11.2 מ' (בדגם E).

עימותי המערכת מול חיל האוויר הישראלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצרים רכשה את המערכת כבר בשנת 1960 והייתה המדינה הראשונה במזרח התיכון שהפעילה טילי קרקע אוויר. עד מלחמת ששת הימים הציבו המצרים סביב אתרים אסטרטגיים 27 סוללות טילי SA-2 והפעילו אותם כנגד מטוסי חיל האוויר הישראלי. המערכת לא הייתה ידועה די הצורך לחיל האוויר ולכן העדיף שלא להתמודד מולה אלא לחדור למטרותיו בנתיבים עוקפי אמ"ט או בטיסה בגובה נמוך שמתחת ליכולת נעילת הטיל. במלחמה זו נתפסו שלל סוללות טילים מצריות שלמות במהלך כיבוש חצי האי סיני.

במלחמת ההתשה השתלבה המערכת במערכים משולבים של סוללות SA-2 נייחות וסוללות SA-3 אשר דילגו מאתר לאתר וביצעו מארבי טק"א. המערכת הצליחה במספר מקרים ליירט מספר מטוסים של חיל האוויר הישראלי ולצמצם את חופש הפעולה שלו באזור התעלה.

במלחמת יום הכיפורים המערכת השתלבה בשאר אמצעי הנ"מ ויחד עימם הביאה להגבלה משמעותית באפקטיביות של חיל האוויר הישראלי ובעיקר לצמצום ביכולתו לסייע לכוחות הקרקע.

במלחמת שלום הגליל כבר הייתה המערכת למיושנת ולחיל האוויר היו האמצעים הדרושים לשיבוש המערכת ולהשמדתה מהאוויר באופן יעיל ללא אבדות כלל.

מפעילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת מפעילי מערכת ה-S-75

מעל 20 מדינות מפעילות את מערכת ה-S-75 דווינה. בין המדינות ניתן למצוא את: איראן, בולגריה, וייטנאם, מצרים, סוריה, סין, פקיסטן, צפון קוריאה, רומניה ועוד. בחלק מהמדינות המערכת הוצאה כבר משימוש, בהן:אלג'יריה, גאורגיה, הודו, עיראק, רוסיה ועוד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]