S ארוכה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שני עמודים מתוך אלפון מסוף המאה ה-16 מאת הנס הוּפְנָאחֶל (חצרו של רודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה). משמאל למעלה: r עגולה. משמאל למטה: s רגילה. מימין למעלה: s ארוכה. מימין למטה: t.
המילה Congreſs, בכתב נטוי, בראש מגילת הזכויות של ארצות הברית

S ארוכה הוא שם האות S בגרסתה העתיקה, המאורכת: ſ. סימן זה ציין S קטנה בתחילת מילה או באמצעה; האות S הרגילה נקראה S סופית או S עגולה. ייתכן שהעובדה שלאות היוונית סיגמא קיימת גרסה רגילה וגרסה סופית תרמה לקלות שבה נתקבלו באירופה שתי צורות לאות S.

קל להתבלבל בין האות ſ והאות f, בעיקר משום שבגופנים מסוימים יש ל-ſ קו קטן באמצעה (אם כי רק משמאל לקו האנכי). מקורו של הקו האמצעי היא בכתב הגותי, שבו נכתבה ה-ſ בשתי תנופות עט-נוצה: קו אנכי יורד, ואחריו קו עולה המתקשת ימינה. במקום המפגש של הקווים נוצרה בליטה קטנה, שנשארה גם במעבר לכתב לטיני רגיל. בצורתה הנטויה אין לאות קו אמצעי, והיא יורדת אל מתחת לשורה.

האות ſ יצאה משימוש באלפבית לטיני בתחילת המאה ה-19. הליגטורות הנפוצות שכללו את האות ſ (ביניהן ſi, ſt ו-ſs) נעלמו גם הן (בגרמנית הפכה הליגטורה ſs או ſz לאות ß). באותיות גותיות נעשה ב-ſ שימוש גם כיום.

שימוש מודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה-S הארוכה, בכתב נטוי, משמשת כיום כסמל האינטגרל (∫) במתמטיקה:\int_a^b

המתמטיקאי לייבניץ יצר את הסימן כקיצור למילה הלטינית summa (סכום), שאותה הוא כתב ſumma. סימן זה הופיע לראשונה ב-1686, במאמרו De Geometria.

בתחום הבלשנות מסמן סימן דומה, ʃ (המכונה אֶש), את הצליל ש (ראו: IPA).

האות ſ מיוצגת ביוניקוד על ידי הצירוף U+017F וב-HTML כ-ſ או ſ.

עמוד השער של גן העדן האבוד (Paradise Lost) מאת מילטון

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]