TIROS

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
איור של לוויין TIROS, רכיביו וצורת פעולתו
תמונת הטלוויזייה הראשונה של כדור הארץ שצולמה מהחלל

TIROS (ראשי תיבות של: Television InfraRed Observation Satellite) היא סדרת לווייני חיזוי מזג אוויר ששוגרה על ידי נאס"א החל מ-TIROS-1 ב-1960. TIROS היה הלוויין הראשון בעל יכולת חישה מרחוק של כדור הארץ. יכולת זו איפשרה למדענים לצפות בכדור הארץ ולחקור אותו מפרספקטיבה חדשה - החלל.‏[1] תוכנית TIROS הצליחה להוכיח את התועלת בתצפיות מזג אוויר מהחלל.

לאחר 10 שיגורים של לווייני TIROS, המשיכה התוכנית עם שיגורי לווייני ה-TIROS Operational System, אחר כך עם שיגורי NOAA ITOS, ולבסוף עם שיגורי TIROS-N ו-Advanced TIROS-N שהאחרון שבהם שוגר בפברואר 2009.

בין המשתתפים בתוכנית אפשר למנות את נאס"א, ESSA, NOAA, RCA, Astro Space וחברת מרטין.

TIROS[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוויין ESSA-1

לווייני ה-TIROS, שקלו כ-130 ק"ג, נישאו על גבי משגרים מסוג תור-אייבל, תור-דלתא, דלתא B ודלתא E מנמל החלל קייפ קנוורל. הלוויין היה בצורת תוף בקוטר של כ-105 ס"מ ובגובה 48 ס"מ. הלוויין נשא 2 מצלמות טלווייזיה באורך 15.24 ס"מ. למצלמה אחת הייתה עדשה בעלת זווית רחבה עם אורך מוקד של 1.6f שיכל לצפות בכ-1,300 ק"מ מפני כדור הארץ. למצלמה השנייה הייתה עדשה טלסקופית עם אורך מוקד של 1.8f בעל יכולת הגדלה של 10 עד 12 על פני המצלמה הראשונה.

הלוויין יוצב במסלולו על ידי גירוסקופ. כשהלוויין השתחרר משלבו השלישי של המשגר, הוא היה משלים כ-136 סיבובים בדקה סביב עצמו. כדי שהתצלומים שיתקבלו ממנו לא יהיו מטושטשים, מערכת מכנית הופעלה והפחיתה את הסל"ד ל-12 סיבובים בדקה עם סיום הכניסה למסלול.

שם שיגור סיום
(TIROS-1 (A 1 באפריל 1960 15 ביוני 1960
(TIROS-2 (B 23 בנובמבר 1960 22 בינואר 1961
(TIROS-3 (C 12 ביולי 1961 28 בפברואר 1962
(TIROS-4 (D 8 בפברואר 1962 30 ביוני 1962
(TIROS-5 (E 19 ביוני 1962 13 במאי 1963
(TIROS-6 (F 18 בספטמבר 1962 21 באוקטובר 1963
(TIROS-7 (G 19 ביוני 1963 3 ביוני 1968
(TIROS-8 (H 21 בדצמבר 1963 1 ביולי 1967
(TIROS-9 (I 22 בינואר 1965 15 בפברואר 1968
(TIROS-10 (OT-1 2 ביולי 1965 31 ביולי 1966
(ESSA-1 (OT-3 3 בפברואר 1966 12 ביוני 1968
(ESSA-2 (OT-2 28 בפברואר 1968 16 באוקטובר 1970

TIROS Operational System[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוויין ESSA-3

לווייני ה-TIROS Operational System, או בקיצור TOS, החלו עם שיגור הלוויין ESSA-3 באוקטובר 1966, ונמשך עד לשיגור ESSA-9 בפברואר 1969. לווייני ה-TOS היו ללוויינים המטאורלוגים הראשונים של ארצות הברית שנעו במסלול קוטבי. לווייני ה-TOS שקלו כ-140 ק"ג, גובהם היה 56 ס"מ והם שוגרו על גבי משגרים מסוג דלתא E (ונגזרותיו) ודלתא N מנמל החלל קייפ קנוורל (שיגור 1) ומבסיס חיל האוויר וונדנברג.

שם שיגור סיום
(ESSA-3 (OT-A 2 באוקטובר 1966 2 בדצמבר 1968
(ESSA-4 (OT-B 26 בינואר 1967 5 במאי 1968
(ESSA-5 (OT-C 20 באפריל 1967 20 בפברואר 1970
(ESSA-6 (OT-D 10 בנובמבר 1967 3 בדצמבר 1969
(ESSA-7 (OT-E 16 באוגוסט 1968 10 במרץ 1970
(ESSA-8 (OT-F 15 בדצמבר 1968 12 במרץ 1976
(ESSA-9 (OT-G 26 בפברואר 1969 15 בנובמבר 1972

ITOS[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמיית אמן של TIROS-M

ITOS, קיצור של Advanced TOS, היא עוד קבוצת לוויינים שהחלה עם שיגור ITOS-1 (או TIROS-M) בינואר 1970 והסתיימה עם שיגור NOAA-5 (או ITOS-H) ביולי 1976. סדרה זו המשיכה את לווייני ה-TOS ושימשו גם הם כלוויינים מטאורולוגיים במסלול קוטבי. בסדרה זו החל השימוש בשם NOAA כמזהה הלוויינים, כאשר ניהול הלוויינים עבר מ-ESSA ל-NOAA. לווייני ה-ITOS שקלו כ-330 ק"ג, גובהם היה 1.22 מטרים ואורכם (עם לוחות סולאריים פרוסים) 4.3 מטרים. לווייני ה-ITOS שוגרו על גבי משגרים מסוג דלתא N (ודלתא N6), דלתא 0100 (ודלתא 0300) ודלתא 2000 (ודלתא 2310) מבסיס חיל האוויר וונדנברג.

שם שיגור הערות
(TIROS-M (ITOS-1 23 בינואר 1970
(NOAA-1 (ITOS-A 11 בדצמבר 1970
ITOS-B 21 באוקטובר 1971 שוגר למסלול לא שמיש
ITOS-C לא שוגר
(NOAA-2 (ITOS-D 15 באוקטובר 1972
ITOS-E 16 ביולי 1973 נכשל בשיגור
(NOAA-3 (ITOS-F 6 בנובמבר 1973
(NOAA-4 (ITOS-G 15 בנובמבר 1974
(NOAA-5 (ITOS-H 29 ביולי 1976

TIROS-N[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמיית אמן של הלוויין TIROS-N

TIROS-N היוותה את המשך ITOS וגם היא כללה שיגור לוויינים מטאורולוגיים למסלול קוטבי. הלוויינים נוהלו על ידי NOAA ונאס"א הייתה אחראית לפיתוחם ושיגורים. לווייני TIROS-N שקלו כ-1,416 ק"ג, גובהם היה 3.7 מטרים והם שוגרו על בי משגרים מסוג אטלס E, אטלס F וטיטן 2 (וטיטן 2G) מבסיס חיל האוויר וונדנברג.

שם שיגור הערות
TIROS-N 13 באוקטובר 1978
(NOAA-6 (A 27 ביוני 1979
NOAA-B 29 במאי 1980 שוגר למסלול לא שמיש
(NOAA-7 (C 23 ביוני 1981

Advanced TIROS-N[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחשת אמן של הלוויין NOAA-M

Advanced TIROS-N או ATN היא סדרת ההמשך של TIROS-N וכל TIROS בכלל. ATN החלה עם שיגור NOAA-8 במרץ 1983 והשיגור האחרון בה היה שיגור NOAA-19 (או N Prime) בפברואר 2009. הלוויינים שוגרו כדי להחליף את לווייני ה-TIROS הקודמים כלוויינים מטאורולוגיים במסלול קוטבי. לוויינים אלו שוקלים 1,479 ק"ג, גובהם 4.18 מטרים, קוטרם 1.88 מטרים והם נושאים רכיבים וכלים מתקדמים יותר מקודמיהם. לווייני ה-ATM שוגרו על גבי משגרים מסוג אטלס E, טיטן 2 (וטיטן 2G) ודלתא 7320-XC מבסיס חיל האוויר וונדנברג.

שם שיגור הערות
(NOAA-8 (E 28 במרץ 1983 כלל כלים לאיתור וחילוץ ובכך היה ללוויין האיתור והחילוץ האמריקאי הראשון
(NOAA-9 (F 21 בדצמבר 1984
(NOAA-10 (G 17 בספטמבר 1986
(NOAA-11 (H 24 בספטמבר 1988
(NOAA-12 (D 14 במאי 1991 נוטרל ב-10 באוגוסט 2007
(NOAA-13 (I 9 באוגוסט 1993 שבועיים לאחר השיגור עבר הלוויין בעיות חמורות במערכות האנרגיה שלו
(NOAA-14 (J 30 בדצמבר 1994
(NOAA-15 (K 13 במאי 1998
(NOAA-16 (L 21 בספטמבר 2000
(NOAA-17 (M 24 ביוני 2002
(NOAA-18 (N 20 במאי 2005
NOAA-19 (N Prime) 6 בפברואר 2009

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Space-Based Remote Sensing of the Earth: A Report to the Congress" NASA. NASA Technical Reports Server. Retrieved 4 October 2011