The Better Angels of Our Nature

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
The Better Angels of Our Nature
The Better Angels of Our Nature.jpg
כריכת הספר
מחבר סטיבן פינקר
שפת המקור אנגלית
הוצאה בשפת המקור Viking Books
שנת הוצאה 2011
מספר עמודים 832
מסת"ב 978-0-670-02295-3
OCLC 707969125

הטובים שבמלאכי טבע האדם: על דעיכתה של האלימות בהיסטוריה הוא חיבור עיוני מאת הבלשן והפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פינקר שהתפרסם ב-2011. בספר מביא פינקר עדויות רבות מתוך מאות מחקרים המעידים על כך שלאורך ההיסטוריה אלימות פיזית הולכת ומתמתנת, וקצב דעיכה זו הולך ומתגבר. בד בבד מנסה פינקר לבאר כיצד ניתן להסביר דעיכה זו. הספר זכה לשבחים רבים.

העדויות על דעיכת האלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקר משתמש במקורות רבים ושונים על מנת לבסס היטב את הטענה שאלימות פיזית הולכת ודועכת. המקורות מכסים תקופה ארוכה, מהפרהיסטוריה עד ימינו ממש, וצורות רבות ושונות של אלימות - רצח, עונש מוות, התעללות בבעלי חיים, הכאת נשים וילדים, ענישה פיזית ועוד. בכולן מסתבר שקיימת מגמה ממושכת מאד של התמתנות, עם חריגות קצרות טווח.

תחילת הסקירה בפרהיסטוריה. פינקר מציין שכל השלדים והמומיות, דוגמת אצי איש-הקרח, מעידים על סיום חיים באירוע אלים, ובעוד לא ניתן להבדיל בין ניפוץ גולגולת בתאונה להרג במכשיר קהה, חלק לא מבוטל מעיד עד הרג מכוון - צווארים שסופים, ראשי חץ בחלל הגולגולת וכך הלאה.

כעת פינקר עובר לראשית ההיסטוריה. הוא מציין את שפע האלימות הקיים במיתוסים הקדומים כעדות לאלימות חובקת כל, דוגמת הציטוט מתוך האיליאדה בו מתאר אגממנון מה יעשה למובסים: "לא נשאיר איש בחיים, אף לא תינוקות ברחם אימותיהם... אף לא אחד ישרוד שיקונן על המתים". פינקר מצטט חיבור של יונתן גוטשל שמבהיר שאלו לא היו מלים ריקות, אלא תיאור נאמן למציאות של סכנות החיים ביוון ההומרית:

ספינות זריזות שתחתיתן שטוחה מגיעות בחתירת-משוטים לחופים וקהילות שוכנות אלי חוף. המהירות קובעת - הגברים נטבחים טרם יספיקו לבוא שכנים לעזרתם. בהמות ושאר דברי ערך ניידים מועלים בחופזה לספינות. נשים הרות או מבוגרות נרצחות, אך הנשים הצעירות שאינן בהריון נלקחות כשלל, לשמש כשפחות-מין ולעבודה קשה. אנשי יוון של הומרוס חיו בצל הפחד ממות פתאומי, והנשים בפחד לחיי בעליהן וילדיהן, פחד ממפרשים באופק שמבשרים חיים חדשים של עבדות ואונס.

אחרי דוגמאות מסוג זה, שנועדו לתת תחושה על היקף האלימות בעבר, פינקר עובר למספרים של ממש. הוא משתמש בעשרות מחקרים שונים על מנת לבסס מספר של מקרי הרצח ל 100,000 איש בשנה. מהנתונים עולה שלא רק שדעיכת האלימות ממשית וחובקת כל, אלא שיש בה סממנים נוספים: חברות ציידים/לקטים הן האלימות ביותר, עם מאות מקרי רצח לכל 100,000 איש לשנה. מספר זה משמעותו שבממוצע מתבשר צייד/לקט לפחות פעם בשנה על הרג אדם שהכיר היטב בידי אדם אחר. המדינה הטוטליטרית ממתנת נתון זה בסדר גודל שלם, לכמה עשרות מקרי רצח לכל 100,000 איש בשנה. לסיום, במדינות המפותחות השיעור יורד שוב, בסדר גודל שלם, למקרי רצח בודדים ל 100,000 איש בשנה.

מלאכים ושדים, כוחות היסטוריים ומגמות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינקר משתמש בתמונות כגון זו (מקורה בספר פופולרי מסוף המאה ה-15) על מנת להמחיש את שפע האלימות בימי הביניים. למטה, איכר מבקע בטן של סוס, בעוד חזיר מרחרח את אחוריו החשופים. משמאל, איש ואשה נתונים בסד. למעלה, אדם מובל לגרדום, ממנו כבר תלויה גופת אדם. למעלה משמאל, גופת אדם שנשבר על גלגל עינויים נאכלת על ידי עורבים

פינקר מזהה בטבע האנושי חמישה גורמים המעודדים אלימות, אותם הוא מכנה שדים בתוכנו, ומולם ארבעה מניעים מרסני אלימות, להם הוא קורא מלאכים. מתוך כך הוא מבאר חמישה כוחות היסטוריים שמחוללים את דעיכת האלימות, דרך שש מגמות. הוא מצדיק מבניות-יתר זו, הכוללת מנייה וחלוקה, בכך שהיא תורמת לגיבוש שפע הפרטים שליקט מתוך מאות מחקרים למודל מובן.

ארבעת המלאכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אמפתיה, היא היכולת הטבעית של אדם לחוש את מה שחש אדם אחר. פינקר מזהה תהליך מתעצם של הרחבת מעגל האמפתיה, בו אדם חולק את הזדהותו עם אנשים רחוקים ממנו יותר ויותר עם חלוף הדורות. את התרחבות זו הוא מסביר כשילוב של כמה מניעים ותהליכים.
  2. שליטה עצמית, היא היכולת הטבעית של אדם לדכא יצרים ותשוקות מתוך חשבון ארוך טווח.
  3. חוש מוסר טבעי, הפוסק מה הגון ומה מגונה. תחילתו בחשבונאות של פסיכולוגיה אבולוציונית והוא מתפתח הרבה מעבר לכך בתהליך החברות.
  4. תבונה, היא יכולותו של האדם לחשוב ולבחון את חייו, מנהגיו ורצונותיו, ולהסיק מכך מסקנות מבוססות רציונלית, כמו הבנת העקרות של מעגלי נקמה.

חמשת השדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. אלימות שלא לשמה, לסילוק כל מכשול העומד ביו אדם למושא רצונותיו, אלימות אינסטרומנטלית.
  2. אלימות לביסוס מעמד, שהוא פסגת השאיפה והתשוקה של כל אדם על פי הפסיכולוגיה האבולוציונית.
  3. נקמה, מנגנון-יום-הדין המבטיח אלימות תמורת אלימות.
  4. סאדיזם, הקלות והמהירות בה אדם הנחשף להתעללות באחרים לומד להפיק מכך עונג.
  5. אידאולוגיה, הרצון לכפוף אחרים לרעיון סובייקטיבי בדבר הראוי, הנכון והצודק. למרות השם, המונח משמש את פינקר באופן רחב מאד, הרבה מעבר למובנו הרגיל. הוא משתמש בו לתאר כל דבר שנראה לאדם נכון ומוצדק עד כדי שישאף להפיצו לאחרים וימצא לנכון לנסות לכפות אותו בכח. גם שמרנות ראקציונית, טהרנות קיצונית, דתות, טבעונות רדיקלית, פמיניזם רדיקלי ופוסט-מודרניזם כולם נכנסים תחת קטגוריה רחבה זו. קל להראות כיצד מונח חדש-ישן זה עומד מאחורי אלימות רבה מאד.

חמשת הכוחות היסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. הלווייתן - מנגנון הכח שבא במקום האנרכיה של התרבות הציד והליקוט, על השתכללותו, צמיחת הקפתו וגדילת ממדיו.
  2. סחר, תהליך המחולל רווח לכל המשתתפים בו, אך מחייב שהם יבינו את רצונות שותפיהם לסחר, כלומר ירחיבו את גבולות האמפתיה שלהם.
  3. נשיות במובן המצומצם של חשבון פסיכו-אבולוציוני הרואה בכל צאצא שמת אבדה קשה שאינה ניתנת לפיצוי, לעומת ההתנהלות הכוחנית הרבה יותר של גברים. ככל שחברות אמצו יותר את החשבון הנשי על חשבון נקודת המבט הגברית הן התרחקו יותר מאלימות וזכו בתמורה ליתרונות הסחר.
  4. קוסמופוליטניות, היא מידת הידיעה של אדם על חייהם ומנהגם של אנשים במקומות רחוקים, המעודדת את התרחבות מעגל האמפתיה.
  5. עידן התבונה, המסמן את ההתנתקות ממסורת של עתירה לכוחות-על לטובת הסתמכות על פעולה ישירה המבוססת על ידע והבנה.

שש המגמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. נטישת האנרכיה לטובת ממשל מרכזי ותרבות עירונית
  2. תהליך התרבות, הוא התהליך בו חברות המערב, מזרח אסיה וחלק מדמ"ז-אסיה אמצו כללים נוקשים השמים מחסום בין אדם ליצריו בכלל, ובפרט ליצרים אלימים, והטמיעו כללים אלו עד לרמת היותם לטבע-שני.
  3. הוקעת האלימות בעידן התבונה, הוקעה שהולכת ומתרחבת ואוספת תחת כנפיה יותר ויותר.
  4. מיעוט המלחמות בעולם לאחר קריסת רוסיה הסובייטית, אותו מכנה פינקר השלום החדש.
  5. תהליך מתעצם של הקניית זכויות שבעבר היו נחלת האליטה השלטת לחלקים הולכים וגדלים באוכלוסייה, לו קורא פינקר מהפכת הזכויות.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככלל, הספר התקבל היטב וזכה לשבחים רבים. עם זאת קיימים גם קולות אחרים, בפרט ממבקרים המזוהים עם החשיבה הפוסט מודרניסטית. ישנם מבקרים המקבלים, נוכח שפע העדויות, את דעיכת האלימות אך פוסלים את באוריו של פינקר. המבקרים מהשמאל הרדיקלי והפוסט מודרניזם, לעומת זאת, פוסלים את הספר פסילה גורפת, כולל את גוף המחקרים בו השתמש פינקר לבסס את טענתו על דעיכת האלימות. אין תימה בכך, שכן עימותיו החזיתיים של פינקר עם אסכולה זו נמשכים למעלה מעשור, וספרו הלוח החלק: על הכחשת הטבע המולד בימינו נסוב רובו סביב מאבקו הזה של פינקר.

הספר נכנס לרשימת "ספרי השנה" של הניו יורק טיימס, שגם הקדיש לו כמה סקירות. בין משבחי הספר ניתן למצוא את ביל גייטס ופיטר סינגר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקירה של הספר