X-13 ורטיג'ט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
X-13A-RY ורטיג'ט
Ryan X-13.jpg
האבטיפוס השני של ה-X-13 ורטיג'ט מרחף אנכית לקראת עגינה בפלטפורמת הנחיתה האנכית הנגררת
מאפיינים כלליים
סוג מטוס ניסוי
ארץ ייצור Flag of the United States.svg  ארצות הברית
יצרן ראיין איירונאוטיקל
טיסת בכורה 10 בדצמבר 1955
צוות 1
יחידות שיוצרו 2
ממדים
אורך 7.14 m
גובה 4.62 m
מוטת כנפיים 6.40 m
שטח כנפיים 17.8 m²
משקל ריק 2,424 kg
משקל טעון 3,059 kg
משקל המראה מרבי 3,272 kg
ביצועים
מהירות מרבית 560 קמ"ש
טווח טיסה מרבי 307 km
סייג רום 20,000 רגל (6,100 מטר)
עומס כנף 172 kg/m²
דחף 44.6 kN
הנעה
Rolls-Royce Avon turbojet

X-13A-RY ורטיג'ט (Vertijet), דגם 69 מתוצרת ראיין איירונאוטיקל, היה מטוס נסיוני להמראה ונחיתה אנכית (VTOL) מסדרת מטוסי ה-X שטס בארצות הברית בשנות החמישים. המטרה העיקרית של המיזם הייתה להדגים יכולת להמראה אנכית באמצעות הנעה סילונית טהורה, ריחוף, מעבר לטיסה ישרה ואופקית, ונחיתה אנכית.

פיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, מהנדסי ראיין תהו האם ה-FR-1 פיירבול, שהחזיק כמויות דלק קטנות והיה בעל יחס דחף למשקל של 1, יהיה מסוגל להמריא אנכית. לשכת האווירונאוטיקה של הצי האמריקני העניקה ב-1947 חוזה לראיין לצורך בחינת אפשרות לפיתוח מטוס קרב סילוני הממריא אנכית. היה זה חלק מתוכנית לבדיקת התכנות שיגור כלי טיס מצוללת. ראיין ערכה בדיקות במטוס נשלט מרחוק מ-1947 עד 1951. ב-1953 העניק חיל האוויר האמריקני חוזה לראיין לפיתוח מטוס סילוני להמראה ונחיתה אנכית (VTOL), שניתן לו הכינוי X-13 ורטיג'ט. שני אבות טיפוס נבנו.

אורכו של ה-X-13 ורטיג'ט היה 23 רגל 5 אינץ' (7.14 מטר). הוא היה גדול מספיק על-מנת לאכלס תא טייס חד-מושבי (עם מושב מוטה) ומנוע טורבו-סילון בעל דחף של 10,000 lbf‏ (45 kN) מתוצרת רולס-רויס אבון. מוטת כנפי הדלתא העיליות של המטוס הייתה בעלת אורך של 21 רגל (6.4 מטר) בלבד ובקצה כל כנף חובר משטח אנכי שטוח. בחלק התחתון של אף המטוס הותקן וו שימש לתליית הורטיג'ט מפלטפורמת הנחיתה האנכית הנגררת שלו, ומוט קצר ששימש לאומדן המרחק מפלטפורמת הנחיתה הנגררת. לאחר שהמטוס אובטח אנכית, הפלטפורמה הנגררת הונמכה אופקית וכך שימשה לשינוע המטוס על הקרקע. בקרת העילרוד והסבסוב בעת רחיפה נעשתה באמצעות ניהוג וקטורי. בקרת הגלגול נעשתה באמצעות סילוני "puffer" המותקנים על משטחי קצה הכנף. האבטיפוס הראשון (#54-1619) צויד בכן נסע זמני וביצע טיסת בכורה אופקית רגילה ב-10 בדצמבר 1955 לבחינת מאפייניו האווירודינמיים. בהמשך, הוא ביצע מעבר מטיסה אופקית לאנכית וחזרה. לאחר מכן הוחלף כן הנסע של האבטיפוס הראשון במתקן ל"ישיבת זנב" שהותקן על זנב המטוס והחזיק אותו אנכית כשהיה על הקרקע. ב-28 במאי 1956 הוא המריא אנכית מהקרקע לבחינת יכולות הריחוף שלו. האב הטיפוס השני (#54-1620), ב-11 באפריל 1957, המריא אנכית מהפלטפורמה הנגררת מבסיס חיל האוויר אדוארדס, עבר לטיסה אופקית וחזר לטיסה אנכית. בסוף הטיסה, שארכה מספר דקות, עגן אנכית על ידי לכידת הוו בכבל הנחיתה של פלטפורמת הנחיתה האנכית הנגררת.

במהלך ה-28 ביולי וה- 29 ביולי 1957, ערך ה-X-13 מפגן בוושינגטון, הוא חצה את נהר הפוטמק ונחת בפנטגון.

חיל האוויר האמריקני בחר להפסיק את פיתוח המטוס משום שלא היה לו צורך מבצעי בו.

שני מטוסי ה-X-13 מוצגים כיום במוזיאוני תעופה בארצות הברית. האבטיפוס השני, שהשלים טיסה מלאה שכללה המראה ונחיתה אנכית, הועבר ב-1959 למוזיאון הלאומי של חיל האוויר האמריקני אשר בבסיס חיל האוויר רייט-פטרסון, ליד דייטון אשר באוהיו. האבטיפוס הראשון מוצג כיום במוזיאון האוויר והחלל של סן דייגו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מטוסי ה-X האמריקניים

X-1 · X-2 · X-3 · X-4 · X-5 · X-6 · X-7 · X-8 · X-9 · X-10 · X-11 · X-12  · X-13 · X-14 · X-15 · X-16 · X-17 · X-18 · X-19 · X-20 · X-21 · X-22 · X-23 · X-24 · X-25 · X-26 · X-27 · X-28 · X-29 · X-30 · 
X-31 · X-32 · X-33 · X-34 · X-35 · X-36 · X-37 · X-38 · X-39 · X-40 · X-41 · X-42 · X-43 · X-44 · X-45 · X-46 · X-47 · X-48 · X-49 · X-50 · X-51 · X-52  · X-53 · X-54 · X-55 · X-56

הערה:הזיהוי X-52 דולג כדי למנוע בלבול עם ה-B-52