פדווא טוקאן
 | |
| תמונת פדווא טוקאן על עטיפת ספר "דיאלוגים עם פדווא טוקאן" (ערבית: حوارات فدوى طوقان ) | |
| לידה |
1 במרץ 1917 שְׁכֶם, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
12 בדצמבר 2003 (בגיל 86) שְׁכֶם, מדינה פלסטינית |
| מדינה |
מדינה פלסטינית |
| שפות היצירה |
אנגלית, ערבית |
  | |
פַדוָוא טוּקָאן (בערבית: فدوى طوقان, 1 במרץ 1917 – 12 בדצמבר 2003) הייתה משוררת פלסטינית ילידת שכם.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוקאן נולדה ב-1917 בשכם למשפחת טוקאן. משפחה עשירה ומכובדת, הילדה השביעית בין ארבע אחיות וחמישה אחים. אחיה אחמד טוקאן היה שר החוץ וראש ממשלת ירדן.[1] היא רכשה השכלה בבית ספר יסודי, וכשהגיעה לגיל 12, נאלצה לפרוש מהלימודים. על אירוע טראומתי זה מספרת הסופרת ליאנה בַּדר, מנכ"לית משרד התרבות וההסברה הפלסטיני, שביימה סרט על אודות המשוררת:
”הוריה של פדוא הוציאו אותה מבית הספר בגיל 12 מפני שילד אחד נתן לה פרח. אחד מאחיה כלא אותה בבית ובכל זאת היא המשיכה לכתוב והצליחה, בעזרת יצירותיה, להתגבר על הדיכוי ועל מעצר הבית שלה. מדובר במשוררת שכתבה בתחילה שירי אהבה, דבר שהיה נדיר אצל אשה ערבייה מבית שמרני בשכם. לאחר הקמת מדינת ישראל התחילה פדואה טוקאן לכתוב שירים בעלי גוון פוליטי וזכתה להיות סמל פלסטיני ופמיניסטי”.[2]
אחיה הגדול אבראהים טוקאן (אנ') (1905–1941), בעצמו משורר ידוע, קיבל על עצמו את האחריות לחינוכה. בשנים 1962–1964 למדה אנגלית וספרות אנגלית באוניברסיטת אוקספורד.
במהלך חייה פרסמה שמונה ספרי שירה (חלקם תורגמו לאנגלית), וכן ספר אוטוביוגרפי בשם דרך הררית (1985),[3] שבו היא מתארת את חייה ומערכת היחסים המורכבת שלה עם האם המובילה אותה בדרכה האישית, בדרך להכרה נשית פמיניסטית ולתפיסתה הלאומית. ספר זה ותפיסתה הלא-שגרתית את מעמד האישה, קירבו את טוקאן לקבוצות פמיניסטיות ישראליות, אשר ראו במאבקה האישי דוגמה ייחודית וקרובה למאבק מגדרי החוצה גבולות ומגבלות לאום.
טוקאן האמינה כי הצלחת המאבק הפלסטיני תלויה בראש ובראשונה בפתיחות החברה ובשחרור הנשים. לטענתה רק בחברה משוחררת וליברלית ניתן יהיה לקדם את שאיפותיו של העם הפלסטיני.
טוקאן התגוררה ופעלה כל ימי חייה בעיר הולדתה שכם, ויצאה ממנה בעיקר לאירופה על מנת לקבל פרסים על שירתה (איטליה ויוון), וכן למצרים וירדן, שם זכתה לפרסום יחסי, בעיקר בזכות מעמדה כמשוררת של המאבק הפלסטיני. היא שימשה חברה בהנהלת אוניברסיטת א-נג'אח בשכם.[4]
טוקאן מעולם לא נישאה ולא ילדה ילדים. לשאלה מדוע לא באה בברית הנישואים היא סיפרה בריאיון לפעיל השמאל יוסף אלגזי שפורסם בעיתון "הארץ":
”השירה הייתה מטרת חיי. כשאני מביטה על העולם מסביב, הנישואים רחוקים ממני. תמיד פחדתי מאוד מהגבר. פחדתי שיכבול אותי. ברור שאילו נישאתי לא הייתי יכולה להתמסר כולי לשירה. בגלל הדיכוי שהיה מנת חלקן של אמי, של אחיותיי, של כל ידידותיי, היו חיי הנישואים שלהן עבדות. לכן נזהרתי מהגבר ונמנעתי להיות שבויה לו. רק זה היה חסר לי, שאשרת גבר כלשהו, שאכין לו קפה או ארוחת בוקר. מדוע? מה פתאום? לעולם לא.”[5]
טוקאן נפטרה בעיר הולדתה שכם בשנת 2003, בשיאה של האינתיפאדה השנייה.
מוטיבים עיקריים ביצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טוקאן השמיעה ביקורת חריפה כנגד מדיניותה של מדינת ישראל, שאותה ראתה ותיארה כמדיניות של דיכוי. בנוסף, השמיעה ביקורת לעבר החברה הפלסטינית הערבית המסורתית והתמקדה בעיקר ביחס החברה שבה גדלה לנשים.
בספרה האוטוביוגרפי סיפרה על אמהּ:
”...ואולם תמיד הרגשתי בחוט של צער סמוי המשוך עליה, וכאשר גדלתי הבנתי את מקור הצער הנסתר הזה. היה זה ההסגר והדיכוי החברתי שהיה כפוי על האשה בביתנו. והתברר לי בוודאות, שהדיכוי שממנו סבלה וריחוקה מן החברה שמחוץ לבית, הם שפיתחו בה את יכולת הלעג והשנינות כדרך של פורקן.”[6]
ובריאיון עם יוסף אלגזי הרחיבה:
”אמא שלי הייתה האישה הראשונה מבנות דורה בשכם שהסירה את הרעלה. ומאותה עת החלה לשאוף אל קרבה את רוח החופש, כי הזמן כבר אסף אליו את הדור הישן, השמרן, במשפחה. הייתי מתמלאת אושר כשהייתי רואה את חיוניותה מתגברת בד בבד עם שחרורה מכבלי ההסגר בכלא המסורת הנתעב.”[7]
על מקור השראתה ותהליך כתיבת השירים סיפרה טוקאן:
”כתבתי את הדברים כשבלבי מקננת תחושה, שגם בימים אלה החברה הערבית מוכנה לקבל את גילוי לבי מהימים שבהם, כמו שאר הנשים החברה שלנו, סבלתי מהלחצים שהופעלו עלינו, סירבתי להשלים עם המצב הזה וידעתי שיבוא יום ואביע התנגדות זו בגלוי. כשניגשתי לכתוב את זיכרונותיי, הצבתי לעצמי כמטרה עליונה לתאר את קורותי בכנות. למרות הכאב שגרם לי מצבי, הכתיבה הפכה אצלי למעין פעולת היטהרות.”[5]
ובאופן מסוגנן יותר בשירה "איך שיר נולד":
נקח את שירתנו מליבך המעונה הגועש/באפלה ואבק הלילה/נלוש אותה באור, נלוש אותה בקטורת/האהבה והנדרים/ננשוף בתוכה את כוח האדם והסלעים/אחר כך נשיב אותה לליבך הטהור, הבוהק/הו, עמנו הנאבק הסובלני...[8]
יחסיה של טוקאן עם העולם הגברי שסביבה ועם אביה היו בעייתיים, שלא לומר עוינים, כמשתקף בשיר "שיר ללא שם" (כאן בתרגום אורנה עקאד), המתאר לוויה של גבר - אולי של קרוב משפחה - אולי של האב:
גמרנו אתו, הלכנו בהלוויותיו, לא הצטערנו עליו/וברכנו על צלו שבעפר נטמן/הוא לא ישוב/לא הוציאנו אף אנחה מאחורי ארונו/לא הזלנו עליו/דמעה, אפילו נצוץ דמעה. אחרי ששתינו מכוסו את השנאה המרה/לאחר שהמטיר עלינו משפלותו בגידותיו/ומכפירתו/נעדר מאתנו פרצופו הדחוי, הוא לא יחזור אלינו/הוא היה רשע, המית את השירה בנו/והתקווה .[9]
תפיסה פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בריאיון עם יוסף אלגזי[7] התייחסה טוקאן למספר שאלות מפתח בתפיסתה הפוליטית. ככלל, היא מביעה דעות לא-קונפורמיסטיות ועצמאיות, שנראה כי מקורן בניסיון חיים. מאידך, היא מסייגת לעיתים את הצהרותיה בציטוטים המזכירים טענות של חוגים פונדמנטליסטיים השכיחים בשיח הציבורי הערבי.
- בנוגע לאסלאם הרדיקלי היא טענה:
”...אני חרדה לומר כל אשר על לבי בעניינם. יש ביניהם כאלה שאינם נרתעים משום דבר ומפירים את צווי הדת המוסלמית. במהותו האסלאם איננו כפי שהם טוענים לייצגו. באסלאם יש אהבה, חמלה וסלחנות, ואין בו שנאה”, אך בד בבד טענה כי את להבות הקנאות מפיחה ארצות הברית וארגון הביון שלה, שאותם היא מכנה השטן: ”...אחרי שהצליחו לדחוק מהזירה את הקומוניזם, האויב הגדול בעבר, הם העלו את האסלאם הקנאי כדי להרוס את המשטרים במדינות הערביות ולחזק בהן את אחיזתם.”
בנוגע לדמוקרטיה כשיטת משטר בעולם הערבי ציינה טוקאן:
”...בירדן גרם תהליך הדמוקרטיזציה להפיכת האחים המוסלמים לגורם חשוב וחזק בפרלמנט. עלינו לנהוג זהירות בממשנו את הדמוקרטיה. הדמוקרטיה מצליחה בארצות מבוססות. אך לא זה המצב בעולם הערבי, אשר במשך דורות חי תחת דיכוי: מאות בשנים תחת עול האימפריה העות'מאנית, ועם נפילתה – תחת מנדטים זרים”.
טוקאן הביעה תמיכה בטרור כדרך לגיטימית של העם הפלסטיני להשגת מטרותיו הלאומיות:
”כלום ישראל לא קמה גם בזכות הטרור? כל המאבקים של כל העמים המדוכאים בעולם מתנהלים בעזרת הטרור. לנו לא נותרה דרך אחרת לממש את חירותנו אלא האלימות והטרור. כי מי שונא שלום ומי אינו רוצה לחיות בביטחון?”.
קשרים עם אמנים ישראלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
למרות, ואולי בשל גישתה הלאומנית הבלתי מתפשרת, יצרה טוקאן קשרים עם אמנים ואנשי ציבור ישראלים. המפורסם שבהם היה משה דיין, שר הביטחון אשר ביקש לפגוש בה לאחר שקרא את שיריה ובעיקר שיר מסוים אשר תכניו קיצוניים ומרחיקי לכת, שבו היא מתארת מוות של חייל ישראלי וממשיכה ומתארת כיצד היא אוכלת את קרביו.[10][11] פרופ' ששון סומך כתב על שירתה בכלל ועל פגישתה עם דיין[12]:
- שירתה הייתה רומנטית מובהקת ונושאיה העיקריים היו אהבה, טבע והתבודדות... עם כיבוש שכם על ידי צה"ל ביוני 1967, 'גילתה' ישראל את פדווא טוקאן. משה דיין, שר הביטחון, פגש אותה באירוע מתוקשר. היא כתבה שירים נסערים על חרפת הכיבוש ועל צביעותם של הכובשים ('מושל העיר נתן את פקודתו /וחיש דקלם על אהבה, בטחה, שלום'.) עיתונאים ופרשנים שידיעתם בלשון הערבית ובספרותה מפוקפקת הציגו אותה כמפלצת ספרותית שכל עניינה לאכול כבדים של חיילים ישראלים. המקור להצגה זו היה אחד משיריה, בו הביעה את רצונה לאכול כבד של חייל ישראלי.[13]
בדיון בכנסת צוטטה תגובת המשוררת הפלשתינאית פדואה טוקאן על רצח הילד דני כץ ותשוקתה לאכילת הכבד שלו: "אני אוכל את הכבד של היהודי".[14]
פגישות פוריות יותר נערכו עם משוררות ישראליות. העיתונאי והפובליציסט הישראלי יגאל סרנה סיפר:
- לפני עשרים שנים, בקיץ 85, נסענו יחד לשכם, דליה ואני, לחברתה המשוררת פדואה טוקאן. כבר ב-67 כתבה רביקוביץ, באותה רגישות כואבת, על השתוללות הרבנים והדת, 'כי הימים האלה שאחרי המלחמה יותר משהם דומים לימות המשיח, הם דומים לימי הביניים'. ישבתי עם שתי המשוררות שחייהן האישיים היו מלאים אסונות, וטוקאן אמרה: 'זה עידן הדכדוך. כשהיינו ילדים שרנו באמבטיה. עכשו השתתקנו. אנו רדופים'. טוקאן תמכה בהשתתפות ילדים במאבק. דליה התנגדה מאד וחשבה שיש לגונן עליהם מן האש. כשיצאנו משם אמרה כמעט בקנאה: 'מתוקה היא תחושת העוול. לנכבש יש חיים יותר פשוטים. יש לו מטרה גדולה שמאפילה על הכל'.[15]
סרנה מוסיף ומספר בספרו "עד מדינה":
- במפגש משוררות אומרת דליה רביקוביץ: 'חייב להיות ביטחון לילדים גם בתוך מאבק לאומי'. ואילו המשוררת הפלסטינית פדואה טוקאן מתנגדת לה: ”לא (...) כיבוש צריך להיות מסורב על ידי כולם, גם ילדים”.[16]
דו-קרב או דו-שיח של שירים ניהלה טוקאן עם המשוררת רחל עוזיאל פרחי. בעלה של רחל פרחי, אלוף-משנה דוד פרחי, קצין בכיר בממשל צבאי, היה מוכר לטוקאן, והיא כתבה שיר המופנה כביכול לבנו בכורו איתן: ”...איתן ילדי/כמו נמל השוקע/אני רואה אותך טובע/דרך השקר/החלום הנפוח הוא מטען משקיע/אני חוששת לך, ילדי/מחויב לגדול ברשת זו של דברים/להיות מופשט בהדרגה/מלבך האנושי ומפניך/תוכל ליפול שוב ילדי/וליפול/וליפול/נמוג אל סוף ללא חקר.”
על שיר זה ענתה רחל פרחי בספרה "כבשה ברחובות ירושלים" בשיר "תשובה לפדואה טוקאן": ”... אני מציעה לך להצטרף אלי אחות/גם אם העולם יהיה כלו נגדנו לשמור את נשמת הילדים/החיים ואת המתים לא נוכל להחיות ואת העוול שנעשה/לא נוכל להשיב ואת האדמה שנלקחה לא נוכל להחזיר/ואל הבתים שעזבנו אי שם לא נוכל לחזור, עזרי לי/אחות ואעזור לך להציל מה שנשאר ולא במלחמה”.[17]
התייחסות לטוקאן בפרסומים ישראליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספר לימוד באוניברסיטה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1969, פרופסור שמואל מורה חתן פרס ישראל במזרחנות, שלימד בחוג לשפה וספרות ערבית, פנה אליה בבקשה לכלול את יצירתה בספר הלימוד של החוג.[18]
הנה פדווא טוקאן שותקת שירים[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשורר אלמוג בהר הביע בשירו "שכם 1967" ביקורת על היעדרה המורגש של פדווא טוקאן מהמאבק הפלסטיני. השיר מתעד כביכול רגע בכיבוש העיר שכם בשנת 1967, אך מהדהד את תחושת הבגידה של האליטה הפלסטינית במטרה הלאומית – אותה השקפה שהותירה את טוקאן, למרות מעמדה, כאייקון מבודד בביתה בשכם.
”...הנה פַדְוַוא טוּקָאן שותקת שירים/ בִפנים ביתה הנַאבְּלוּסִי./ הצבא חונה בְחצרה/ והיא מנופפת מִחלונה/ שירים של דיו לבנה.[19]”
נשים ומגדר במזרח התיכון במאה העשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אסופת המאמרים בעריכתן של רות רודד ונוגה אפרתי, "נשים ומגדר במזרח התיכון במאה העשרים" (מאגנס, 2008) מנסה לתת תמונה עדכנית של מעמד האישה במזרח התיכון תוך שימוש בערכים פמיניסטיים ככלי למחקר וניתוח. במאמר מאת מירה צורף נבחנת החברה הפלסטינית ומקום האישה בה תוך שימוש ביצירתה האוטוביוגרפית של פדווא טוקאן. החוקרת מציינת כי "הסיפור האישי והסיפור הקולקטיבי אינם מנוגדים זה לזה, אדרבה חוויותיו האישיות ביותר של היחיד יונקות מן הנסיבות הכלליות החיצונית וכך גם הזיכרון האישי המתעצב אל מול הקבוצה", כלומר טוקאן, ממקום של התרסה ומרד פמיניסטי, משקפת את מעמד האישה הפלסטינית כפרט ומאמצים של תנועות פמיניסטיות בכלל.
המחזה "עננים בדרך הררית"[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 2004 הועלתה בפסטיבל התיאטרון של עכו הצגה המתייחסת לאישה הפלסטינית הלכודה במיתוס הלאומי מחד גיסא ומעמדה בחברה מאידך גיסא. במחזה מופיעה דמות פיקטיבית של המשוררת פדווא טוקאן ומולה טרוריסטית, מחבלת מתאבדת פלסטינית. המחזה, מאת אורנה עקאד, מבוסס בחלקו על ספר אוטוביוגרפי שכתבה טוקאן ובחלקו על מפגשים של היוצרת עם אסירות ביטחוניות פלסטיניות.[20] המחזה מתרחש בבית ילדותה של המשוררת בשכם, שבו היא אוספת במשך שנים את הזיכרונות אשר עיצבו את אישיותה ואת יצירתה. ספרים מפוזרים בערמות על רצפת החדר המאובקת, ו"היא", צעירה המגיעה אל הבית, מציבה את המשוררת הזקנה מול חוסר האונים והייאוש הנורא הניבטים מקיומם של פליטים.
מסבירה המחזאית:
- הרעיון לכתיבת המחזה על טוקאן נולד מתוך המחשבה המטרידה שבמגזר היהודי פשוט לא מכירים אותה. יודעים, אולי, שהיא אחותו של המשורר הלאומי הפלסטיני איברהים טוקאן ושמשה דיין נפגש איתה על-פי בקשתו לאחר שפרסמה את השיר שבו היא מבקשת לאכול את הכבד של אויביה, אבל לא באמת מכירים את שירתה. חשבתי שאולי מחזה שכזה יוכל לעזור לחציית תרבויות ולחשיפת פנים אחרים מאלו המוכרים של השירה הפלסטינית.[20]
על יצירת טוקאן אמרה המחזאית:
- כשאתה מקלף את הקליפות מתקבלת אישה שמגלה שהגולם שהיא יצרה קם עליה. אני לא חושבת שהיא ידעה שהשירים שלה יגרמו לאנשים להגיב בצורה כזו. היא לא האמינה בכוח של המילים שלה ולא הייתה מודעת לו. היא הייתה אישה מבריקה, אבל בה במידה היא הייתה מנותקת מהחיים. את הקאסבה היא הכירה מהטלוויזיה. היא הייתה אריסטוקרטית שלא עבדה יום בחייה לצורך פרנסתה, ואת מרבית ימיה העבירה בבית, כך שמצוקותיו היומיומיות של העם הפלסטיני לא היו חלק מהיומיום שלה אבל הכיבוש כן היה מוכר לה, הוא היה מתחת לאפה... התחלתי לכתוב את המחזה מתוך הערצה מאוד גדולה לשירתה של פדואה טוקאן וגם לאישיותה, ואני גומרת אותו עם המון תהיות, עם אהבה גדולה ועם רחמים. גיליתי אדם עם המון סדקים, אבל עדיין אני מאמינה שמה שחשוב באמת זו השירה שלה ופריצת הדרך של אישה שלא נכנעה לחברה שבה היא חיה.[20]
ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאמר "לב אשה מהמזרח" בירחון "קשת" לספרות ניתח ששון סומך את דרכה של פדווא טוקאן. לדבריו, עד לכיבוש הגדה המערבית בידי ישראל ב-1967 הייתה טוקאן משוררת מופנמת: שירתה הייתה אישית-רגשית והיא הקדישה מיצירתה לאבל על אחיה האהובים, איבראהים ונימר, שמתו בטרם עת. השירים הפוליטיים המעטים שכתבה עד אז היו בבחינת מס לחברה בה היא חיה. אשר התייחסה אליה כמשוררת לאומית. עם בוא השינוי וכיבוש עירה - שכם - על ידי מדינת ישראל הפכה למשוררת של מאבק.[12] סומך מסכם כי הבידוד, בחלקו מבחירה, בחלקו נטוע במישור האישי – אף כי איננו רומנטי בעיקרו – מילא בסופו של דבר את כל עולמה של המשוררת. בשנת 1994 הוא נפגש עמה ביחד עם קבוצה של אנשי רוח ואמנים מישראל, ובהם מכריה של המשוררת נתן זך ודליה רביקוביץ. הפגישה נערכה ברוח טובה וסוכמה בידי טוקאן באמירה כי היא מקווה ומאמינה כי שלום יבוא עם תום הכיבוש.[12]
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מאי 2010 הוחלט במועצת הכפר הערבי-ישראלי כאבול לקרוא 18 רחובות בכפר על שמם של אישים ערבים ופלסטינים, חלקם מנהיגים פוליטיים וחלקם אנשי תרבות ורוח, בהם פדווא טוקאן. ראש המועצה הסביר את ההחלטה "בשמירה על כך שהמורשת הערבית והפלסטינית תהיה מושרשת ומונצחת על-שמם של אלו אשר הקריבו ונאבקו נגד הקולוניאליזם והכיבוש למען העצמאות של עמנו וחירותו".[21]
ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אחי, איברהים. (1946)
- בודדה עם הימים. (1952)
- מצאתי את זה. (1957)
- תן לנו אהבה (1960).
- מול הדלת הסגורה. (1967)
- הלילה והפרש. (1969)
- בודדה, על פסגת העולם. (1973)
- יולי והדבר האחר. (1989)
- מסע בדרך הררית. אוטוביוגרפיה. (1990) (תורגם לעברית בשם דרך הררית)
- המנגינה האחרונה. (2000)
- געגועים בהשפעת חוק הכבידה. (2003)
בתרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פדוא טוקאן, דרך הררית: אוטוביוגראפיה; תרגמה מערבית: רחל חלבה; עריכת תרגום: חנה עמית-כוכבי, חיפה: מפרש, תשנ"ג 1993.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ששון סומך, לב אשה מן המזרח: עיון בשירת פדוא טוקאן, בתוך: "קשת" מז (אביב תש"ל)
- שרון שטרית-ששון, רק על עצמי לספר ידעתי?!: עיצוב הזהות האישית והקולקטיבית בראי הכתיבה האוטוביוגרפית של היוצרות הפלסטיניות פדוא טוקאן וסחר ח'ליפה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח 2007
- שרון שטרית-ששון, בין הצבר לחמנית : זהות נשית וזהות לאומית בכתיבתן של היוצרות הפלסטיניות פדוא טוקאן וסחר ח’ליפה, הוצאת רסלינג, 2015
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- על המשוררת
- הספד על טוקאן באתר הגארדיאן הבריטי (באנגלית)
- history of palastine פדווא טוקאן באתר "היסטוריה של פלסטין" (באנגלית)
- פדווא טוקאן באתר "סופרות ערביות" (arab women writers) (באנגלית)
- ליבי הלוא, לב אישה מהמזרח האהוב עד כלות, על המשוררת הפלסטינית פדווא טוקאן
- על שירתה
- שיר ללא שם / פדואה טוקאן, באתר ynet, 28 באוקטובר 2004
- דבורה הירשפלד, פדואה טוקאן על שירתה, דבר, 15 באוגוסט 1969
- ריאיון בבלוג של יוסף אלגזי
פדוא טוקאן (1917-2003), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ יוסף ולטר, בני משפחתו של טוקאן בשכם ,מזועזעים' מקבלתו את המינוי, מעריב, 27 בספטמבר 1970
- ^ סייד קשוע, אמנות ההסברה, באתר הארץ, 14 בנובמבר 2001.
- ^ Tuqan, Fadwa: An autobiography: A Mountainous Journey, Graywolf Press, Saint Paul, Minnesota, U.S.A (1990), ISBN 1-55597-138-5, with part two published in 1993.
- ^ Lawrence Joffe, Fadwa Tuqan, The Guardian, December 15, 2003..
- ^ 1 2 המשוררת פדווה טוקאן - 5 שנים למותה; ראיון שערכתי עם המשוררת בקיץ 1993, באתר www.defeatist-diary.com (ארכיון)
- ^ יואב כלתי, רעות לוי-כרמל, "דיאלוג יצירתי בספרות הערבית: יחסי אם ובת בספרות הפלסטינית ביצירתה של פדווא טוקאן" עבודת גמר, רמות חפר, 2007.
- ^ 1 2 יוסף אלגזי, ידעתי שיבוא יום ואתנגד, אתר אינדימדיה ישראל, 30 בינואר 2009.
- ^ תרגום השיר "איך שיר נולד", פורום ערבים בתפוז.
- ^ שיר ללא שם / פדואה טוקאן, באתר ynet, 28 באוקטובר 2004.
- ^ המשוררת משכם, פ טוקאן, ביקרה אצל שר-הבטחון בביתו, למרחב, 18 באוקטובר 1968
- ^ המשוררת משכם ביקרה אצל שר השיכון, על המשמר, 4 בדצמבר 1968
- ^ 1 2 3 ששון סומך, 'לב אשה מן המזרח: עיון בשירת פדוא טוקאן', קשת מז (אביב תש"ל).
- ^ דימוי זה נשען על סיפור עתיק מראשיתו של האסלאם, אודות הינד, אשתו של ספיאן אבן הארב.
- ^ מתוך פרוטוקול הכנסת https://fs.knesset.gov.il/%5C10%5CPlenum%5C10_ptm_236312.DOC
- ^ "רביקוביץ ודודו גבע בלי קשר", עד ראייה, בלוג של יגאל סרנה, 21 בדצמבר 2005.
- ^ עמיה ליבליך, סימן אזהרה לחברה שדעתה משתבשת, באתר הארץ, 27 ביוני 2007.
- ^ רחל עוזיאל פרחי, 'תשובה לפדואה טוקאן', כבשה ברחובות ירושלים, תל אביב: עקד, 1974, עמ' 53.
- ^ שיר של פאודה טוקאן - בספר לימוד, הצופה, 25 בינואר 1969
- ^ אלמוג בהר, חוט מושך מן הלשון: שירים 1996–2008, תל אביב: עם עובד, 2009; בתוך הבלוג של בהר, "קורא וכותב": הנה פדווא טוקאן שותקת שירים, 5 בדצמבר 2009.
- ^ 1 2 3 מרב יודילוביץ', אורנה הכפולה, באתר ynet, 28 באוקטובר 2004.
- ^ עידן יוסף, לראשונה בכפר ערבי-ישראלי: רחובות ע"ש שונאי ישראל, באתר News1 מחלקה ראשונה, 5 במאי 2010.